אין פרזנטורית טובה יותר להתיישבות הצעירה מגבעת־הראל. פניה היפות של ההתיישבות משתקפים בפני האנשים היפים. סולתה ושמנה, מלח הארץ, האנטריקוט שבמנגל. הייטקיסטים, אנשי חינוך ואנשי צבא, משלמי מיסים, משרתי מילואים. דתיים שאינם סגורים מדי ולא פתוחים מדי. הכיפות בגודל הנכון, ושער הנשים מציץ בדיוק כמה שצריך.
לא סתם מצאה עצמה גבעת־הראל בחזית. תושבי היישוב, המונה כמעט מאה משפחות, היו מעורבים במאבק. "חיים פה אנשים מאוד מעורבים", אומר אחיה בשן (37), סטארטאפיסט שגר כבר 12 שנים ביישוב. "העניין של להיות יישוב מוסדר מבחינה מהותית, ההכרה שאנחנו חלק מהמדינה – זה דבר משמעותי מאוד לאנשים פה".
לא סתם בחרה מפלגת הציונות הדתית לציין את ההישג שלה – החלטת הקבינט להסדיר מיידית תשעה יישובים ולהכניס את כלל היישובים הצעירים להגדרת "אתרים בהסדרה" – בישיבת סיעה בגבעת־הראל ביום שלישי בבוקר. ולא סתם בשתיים מתוך חמש מערכות הבחירות האחרונות, נתניהו קפץ להצטלם בגבעה. באותו ביקור בחודש אוקטובר הוא אף חתם על מסמך שבו התחייב להסדיר את ההתיישבות הצעירה בממשלה הקרובה. ואז החשמל נפל. זה לא היה מבוים ולא קרה במיוחד לכבודו, אבל התברר שגם דמותו של נתניהו לא עושה רושם על החשמל, והוא קרס. כמו שהוא רגיל. עכשיו מקווים בגבעה שבפעם הבאה שראש ממשלה ושועי ארץ יגיעו לביקורים רשמיים, אפשר יהיה להפעיל יחד כמה מכשירים והחשמל פשוט יעשה מה שהוא צריך לעשות.
עם פרסום ההודעה על הסדרת תשעת היישובים, פצחו תושבי הגבעה בריקודים. "היה לי ברור שזה יקרה", אומר בשן, "העסק כבר לא יכול לחזור אחורה. יש פה מאסה גדולה של תושבים, יש פה הרבה יישובים ובתוכם גם יישובים צעירים יותר – כי מה לעשות שהמדינה לא בונה באופן מסודר ולא מקימה יישובים כמו שעשתה פעם. כמה אפשר להחזיק משהו שהוא זמני, אפילו בגישה הישראלית הקלאסית? בראייה שלי המדינה לא עושה מספיק בתחום ההתיישבות, לא רק ביו"ש אלא בכל רחבי המדינה".
עטרה כהן, פורום ההתיישבות הצעירה: "הדבר המשמעותי הוא השינוי התודעתי שעברנו, ממצב של יישוב שרק מקווה שלא יבואו אליו להריסות ופינויים, ליישוב שעומד בראש זקוף"
"לפעמים אנשים פרטיים צריכים להוביל את המדינה אל המקום שהיא צריכה להגיע אליו", אומר משה ביק (40), עורך דין המתמחה בדיני מקרקעין ביו"ש. "לכולם פה ברור שהממשלה עושה את המעשה הנכון. אנחנו מאמינים שאנחנו צריכים לחיות פה מבחינה אמונית, לאומית, אידיאולוגית וביטחונית, ומחכים שנים שהמדינה תצטרף אלינו".
"אנחנו פה מציונות", מבהיר בשן. "אנחנו רוצים שהמדינה תשגשג, ועד עכשיו התקדמנו לבד. וכדי שמקום ישגשג, אתה לא יכול להיות פיראט. אתה צריך את הממשלה. זה לא רק עניין של תקציבים, פשוט אי אפשר לעבוד בלי המדינה".
"יש תחושה של השלמת חלק שהיה חסר בפאזל", אומרת חיננית שטריק (29). "אנחנו קהילה ערכית, יש פה אנשים מדהימים שמשרתים את המדינה, ורק ההכרה מטעם המדינה הייתה חסרה".
כשאני שואלת על התוכניות הגדולות, שטריק מונה שורה של דברים שנשמעים טריוויאליים – "חיבור לתשתיות חשמל, ביוב, מים, תקשורת, מדרכות, תחבורה ציבורית, כתובת" – אבל רק מי שחי במאחז יודע מה המשמעות הגדולה של כל אחת מהמילים ברשימה הזו.
האבסורד הקיומי של אנשי הציונות הדתית שאני פוגשת בגבעת־הראל, מה שאפשר לכנות הבוחרים הטבעיים של בנט ושקד, זועק כאן לשמיים. רבים ממי שהצביעו פה למפלגת הציונות הדתית בבחירות האחרונות עשו זאת בלב כבד, בידיעה שהם מכניסים את בן־גביר ואבי מעוז לכנסת (גם סמוטריץ' וסטרוק הם לא בדיוק "כוס התה" של חלק מהתושבים פה) – והנה, אחד החתומים על המהלך הוא אותו בן־גביר. הם מסתובבים עם מין "פיצול אישיות", שכן הם היו שמחים לראות את בנט ושקד גוזרים איזה סרט ביישוב, אבל מודים שימינה נכשלה בקידום מדיניות ימין. "השחַתי את הקול שלי עליהם", אומר לי ביק. הם מחזיקים בדעה איתנה על מוסריות ההחלטה, "תיקון עוול של שנים", חושבים שיש סביבה קונצנזוס רחב, אבל נראה שהיו שמחים להרגיש את העם עוד קצת מאחוריהם.
"הסדרת ההתיישבות היא לא עניין של ימין ושמאל", אומרת עטרה כהן, ממובילי הפרום להתיישבות צעירה, ולשעבר מזכירת היישוב גבעת־הראל. ואכן, היו כמה פעמים שנראה שהנה זה קורה, ולאו דווקא בזמן "ממשלת ימין על מלא". בינואר־פברואר 2021, כשגנץ היה שר הביטחון, הוא כמעט חתם בעצמו על החלטה להסדיר את ההתיישבות הצעירה. בעשר בבוקר הוא נתן אור ירוק, ובאחת בצהריים, רגע לפני שהחלטת הממשלה הייתה צריכה להתפרסם, היא לא עלתה. מה קרה? ההשערות הן שבסביבתו של גנץ הבינו שהממשלה עומדת להתפזר, וחששו שהמהלך עלול לפגוע בבסיס הבוחרים שלו. "צריך גם לומר שהמהלך עכשיו לא נעשה בחטף", מוסיפה כהן. "נושא ההסדרה היה על השולחן, חלק מהמצע המדובר של מפלגת הציונות הדתית, ועכשיו נבחרי הציבור מקיימים מדיניות שעליה הצהירו. זה לא מחטף".
פורום ההתיישבות הצעירה היה גורם חשוב בקידום ההחלטה ובהעלאת המודעות הציבורית לנושא. הוא נוסד ב־2017 בידי אורי ברטפלד מעשהאל, ואליו חברו נציגים מיישובים נוספים, "מתוך הבנה שיש פה אירוע רוחבי וגדול של עשרות יישובים שעלו לקרקע סביב שנת 2000 ונותרו כיצורי כלאיים בשטח, בלי אופק ובלי תשתיות חיוניות, ומתוך מחשבה שאף אחד לא מטפל בסיפור הזה", מסבירה כהן. "התחלנו במיתוג מחדש בשם 'התיישבות צעירה', ומשם עברנו לרצף פעולות וצעדים להעלאת המודעות הציבורית והפוליטית. בהתחלה לא העזנו לחלום הרבה מעבר למתן פתרונות טכניים לאספקת חשמל ומים. בשנתיים הראשונות הפורום התנהל על אש נמוכה יחסית".
לאחר שח"כ בצלאל סמוטריץ' הגיש ב־2019 הצעת חוק להסדרת ההתיישבות הצעירה, החלה עבודת הפורום להתגבש לפעילות פוליטית משמעותית יותר. גורם נוסף להתעוררות היה ממשל טראמפ ו"תוכנית המאה" שלו. "כשהמפות פורסמו גילינו כי למרות שרציונל התוכנית היה שלא עוקרים שום יישוב, כ־25 יישובי ההתיישבות הצעירה נשארו עמוק בלב השטח המיועד לפלסטינים, ולמעשה היו צפויים להימחק", אומרת כהן. "אז הבנו לראשונה שהשיהוי המתמשך בהסדרת היישובים חושף אותם לסיכון גבוה. מהנקודה הזו התחלנו להניע את המהלך האינטנסיבי להסדרת ההתיישבות הצעירה, ששיאו בשביתת רעב מול משרד ראש הממשלה. הדבר הכי משמעותי שקרה לנו הוא השינוי התודעתי שעברנו. ממצב של יישוב שרק מקווה שלא יבואו אליו להריסות ופינויים, ליישוב שעומד בראש זקוף ודורש מהמדינה לקבל אחריות, לעשות את מה שהתחייבה ולהסדיר אותו".
זיכרונות מהמשאית
הדרך אל גבעת־ארנון, או בשמה העממי 777, מפעימה ביופייה. הרים ירוקים מתנשאים לגובה. השמש נוטה לשקוע. השמיים מצהיבים, מאפירים ולבסוף מאדימים. כאילו באתי לכתוב פרודיה על התנחלות, בכביש המוביל אל גבעות איתמר אני עוצרת לאישה עם מטפחת גדולה, וכשהיא עולה לרכב אני מגלה שעל גבה מנשא עם תינוק. אני משנה מעט את מסלול הנסיעה כדי להביא את הטרמפיסטית שלי, אישה יפה בשנות הארבעים עם מבטא אמריקני, לאלומות, גבעה נוספת שבה גרות כ־40 משפחות. היא מודה לי שלא השארתי אותה לכתת את רגליה עד ביתה, להערכתי יותר מקילומטר, עם תינוקה הקטן. יום אחד יהיה לה רישיון, היא אומרת לי רגע לפני שהיא יורדת מהמכונית.
חן וייס, גבעת ארנון: "היו פה המון קשיים לאורך השנים, אבל הרגעים הכי קשים היו כשהרגשתי שאני אויבת העם, בפינוי"
גבעה 777 לא דומה לשום גבעה. תושביה, חילונים ודתיים, חיים אומנם ביישוב עם צביון קהילתי, אבל מבנה היישוב דומה יותר לחוות הבודדים שבנו את בתיהם בסמיכות. בין בית לבית יש מרחק רב, המרחבים פתוחים, ומדי פעם נזרע הירוק בבתי המשפחות.
"מי שחי פה מרגיש בטקסס", אומר ד"ר יאיר וייס, וטרינר בעל קליניקה משופצרת ומאובזרת, שאליה מגיעים מהבקעה, מפאתי ירושלים ומכפר־סבא. "בדיוק ככה חלמתי שיהיה", אומר שמואל ברק, ומוסיף: "חיה ותן לחיות. לאורך השנים ראינו שהאדמה הקיאה את מי שלא התאים לחיים פה".
שמואל, בן 74, בעבר עובד רפאל, הגיע לגבעה לפני 24 שנה, עם עוד שני גברים. בשנים הראשונות הם חיו לבדם על ראש הגבעה סחופת הרוחות והבוץ. הוא היה בן חמישים, ומשהו "קרא לו" מהקרביים, כדבריו, להגיע לשומרון. הוא עזב את נהריה ואת אשתו דאז, והלך בעקבות הקריאה. תחילה היה צריך להוכיח לבני משפחתו ולשלושת ילדיו שלא השתגע, אלא בסך הכול מצא את חלקת הא־לוהים הקטנה שלו. בסוף הם התרגלו. בימים הראשונים הם גרו במשאית; כעת הצלם שלנו שריה מצלם את בני שיחי לידה. מפה הכול התחיל, מספר שמואל. לאחר מכן חיו במכולה, שהיום משמשת את היקב שבנה על הגבעה, יקב ארנון. "נטעתי פה את הכרם הראשון על הגבעה", הוא אומר בגאווה.
גבעת־ארנון לא משקפת כנראה את כל ההתיישבות הצעירה; היא פראית, לא מבויתת, ואני תוהה איך תתלבש עליה שלמת בטון ומדרכות. מי שהתרגל לחיות מתחת לרדאר, עם כל הקשיים שסגנון חיים כזה יביא איתו, לא בהכרח יאהב את מגע ידיהן של הרשויות בתוך הפרגולה שלו. מטבע הדברים, לצד השמחה עולים פה קולות שחוששים מההסדרה. "ברור שהייתה פה שמחה על ההכרזה", אומרת רעייתו של יאיר, חן וייס. "רוב התושבים שמחו, אבל זה מגיע עם הרבה חששות. כרגע יש הרבה סימני שאלה, אנשים לא יודעים למה לצפות. אבל אין ספק שזה צעד שכולם רצו. אנחנו שואפים לכך שהגבעה תתקדם צעד אחד קדימה ותזכה להכרה.
"אני מניחה שההסדרה תביא איתה התמודדויות חדשות. דווקא כי הגבעה התפתחה מאוד לאט, מי ששרד יצר קהילה מאוד מגובשת. אני מאמינה שגם אם ההסדרה תביא מכשולים והתמודדויות ונרגיש פה איזה אפקט חברתי, אנחנו נשרוד. זה לא יצליח לשנות את האופי של היישוב".
"מי שעבר פה הריסות ישמח בהסדרה", משוכנע יאיר, וחן מוסיפה: "היו פה המון קשיים לאורך השנים. האתגרים הביטחוניים, האתגרים היומיומיים של יישוב מרוחק, המחסור בתשתיות, מזג האוויר הקשה. אבל הרגעים הכי קשים היו כשהרגשתי שאני אויבת העם, כשעברנו פינוי. אתה מקריב כל כך הרבה, עובד קשה, נותן את הנשמה, ולא שציפינו לטפיחה על השכם, אבל לפחות לא לקבל את התחושה שאתה עצם בגרון. זו תחושה נוראית".
חן נולדה וגדלה במושב מזור, במשפחה חילונית של חקלאים. "ספגתי ציונות בדם", היא אומרת. "אבא שלי הקים את קיבוץ נחשון ובגיל 17 היה המזכיר הראשון של הקיבוץ, אבל אפילו בשבילו הלכתי קצת רחוק מדי". יאיר גדל בבאר־שבע, גם הוא במשפחה חילונית. "בנערותי הייתי אפילו פעיל שמאל", הוא מחייך. "אחרי שש שנים באיטליה הבנתי שבלי ארץ ישראל ייקח לנו שבועיים לחזור לרכבות. הבנתי שלא ייתנו לנו לחיות בשום מקום אחר. מה ששלך שלך, וכמו שאתה מתייחס לילדים שלך ולאישה שלך – כך אתה מתייחס לאדמה שלך. אתה לא מוותר על סנטימטר מהאדמה, כמו שלא היית מוותר על אצבע של הילד שלך".
* * *
לאחר קריאות השמחה, ההתרגשות והכרת הטוב לעוסקים במלאכת ההסדרה, בקבוצת הווטסאפ היישובית שלי, שדה־בעז – גם הוא ברשימת היישובים שיעברו הסדרה מיידית – כתבה אחת מחברותיי ליישוב: "מרגש. אבל זה זמן לבנות גשרים, לא גבעות". ההחלטה החגיגית, שנולדה ערב ההפגנה הגדולה בירושלים נגד הרפורמה המשפטית, הגיעה לעולם בימים מתוחים מאוד בין פלגי החברה הישראלית. המילים שכתבה חברתי הביעו את המורכבות שהיא מחזיקה בה. מצד אחד לשמוח על החלטה שנראית בעיניה כצדק היסטורי, מצד שני להחזיק בקשה של ריפוי בעם. הילכו שניהם יחדיו?
