שחקני משחקי מחשב מקצועיים, "גיימרים", כועסים על הכרזת ארגון בריאות העולמי בשבוע שעבר שקבע כי "התמכרות למשחקי מחשב נמצאת תחת הגדרה של מחלת נפש". הארגון פרסם את המדריך "ICD-11", בו נכללות כל המחלות וההפרעות בעולם הרפואה – והתייחס להתמכרות למשחקי מחשב כמחלת נפש – בדומה להתמכרויות אחרות כמו הימורים, סמים, ואלכוהול.
"מגדירים אותנו כחולי נפש על פי התחביב שלנו. אתה לא רואה אספן בולים שקוראים לו חולה נפש בגלל הבולים", אמר בכעס עידו ברוש (23), יו"ר העמותה לגיימינג תחרותי בישראל, שבה חברים למעלה מ-130 שחקנים מקצועיים המתחרים באליפויות מקומיות, לאומיות ובין-לאומיות.
הוא טוען כי הסטיגמות כלפי הגיימרים מקוממות ולא הוגנות: "ההגדרה 'התמכרות' למי שהמשחק תופס את כל עולמו וחייו לכשעצמה היא לא נוראה אבל מכאן ועד לדבר על כך כמחלה זה לא נכון ושולי, מאחר ו-99 אחוזים משחקני משחקי המחשב לא לוקחים את זה למקום הקיצוני. יש פה תחביב שהוא מספר אחד בעולם. אתה לא יכול לבא לתעשיית הפנאי הכי גדולה בעולם ולהגיד שכולם חולי נפש. זו ממש לשון הרע נגד המון אנשים שעושים דבר שהוא לגיטימי".
על פי ארגון הבריאות העולמי, מזהי המחלה מורכבים מאבחנה של מציאות בה משחקי המחשב מקבלים קדימות לכל פעילות אחרת עד למצב קיצון. במקרה של הפסד, ההתנהגות של השחקן נמשכת ומידרדרת. המרכיב השלישי הוא מצב המוביל להפרעה משמעותית בתפקוד הנורמלי והסביר בחיים האישיים מחוץ למסך המחשב.
"כששמעתי על זה, דבר ראשון צחקתי. זה ממש שעשע אותי", סיפר נדב פרנק, גיימר תחרותי שחבר בקבוצה שזכתה באליפות ישראל, וייצג את המדינה באליפות העולם בקוריאה במשחק ליגת האגדות (League of Legends). הוא רואה בהודעת ארגון הבריאות העולמי כמוטעית ולא מובנת: "לא צריך לקחת את הדברים האלה בלב שלם. אני משחק כבר הרבה זמן ולא רואה עצמי כמכור או מי מחבריי כמכורים. הם לקחו את מקרי הקיצון שאולי קרו בסין כשמישהי מתה אחרי ששיחקה 48 שעות רצוף. בכל ספורט או תחביב יכולים להיות מקרי קיצון, ולא הוגן לראות בזה מחלת נפש".
"אני משחק 5-6 שעות ביום וחי אורח חיים בריא", העיד על עצמו פרנק והוסיף: "אני בא מעולם הג'ודו והמון מהתחושות שבארגון הבריאות מדברים עליהן, יכולות להיות תקפות גם כאן ובכל דבר בחיים. זה לא נכון לתת הגדרה נפרדת להתמכרות למשחקי מחשב".
ברוש מנסה לעשות מעט סדר ומסביר על עולם הגיימינג התחרותי: "מדובר בענף שמוכר כענף ספורט ביותר מ-30 מדינות ברחבי העולם והוא סופר מצליח. האליפות הכי גדולה בעולם שמתקיימת בו היא עם פרסים של יותר מ-20 מיליון דולר. במשחק "דוטה 2" המטרה היא להשמיד את בסיס האויב, וצריך להפעיל אסטרטגיה ומבנה קבוצתי משותף ולזהות את הטקטיקה של היריב. התחרות במשחק הזה היא השלישית בגודלה מבחינת הפרסים כאשר רק המונדיאל וליגת האלופות עוברות אותה".
לפני כשבועיים, הגישו ברוש וחבריו לעמותת השחקנים הישראלית בקשה למשרד התרבות והספורט להכרה בתחום הגיימינג כענף ספורט לכל דבר ועניין. "הסטיגמה הזאת, של פריק מחשבים שכל היום יושב מול המחשב, וגם ההורים שלו רואים זאת בשלילה, הייתה נכונה אולי לפני 15 שנה וגם לא בטוח. אם אתה מסתכל היום על נבחרת ישראל בגיימינג, אתה לא תראה אנשים שאתה יכול לקרוא להם 'גיק', ולא כי להיות גיק זה דבר שהוא נורא, אלא בגלל שמדובר באנשים כמוני כמוך וכמו כל אדם אחר. יש להם גם תחביבים אחרים וחלקם יכולים לאהוב כדורגל או פעילות גופנית וחלקם אוהבים נורא סדרות וסרטים. אבל בסה"כ מדובר באנשים רגילים לגמרי שהם ממש טובים במשחקי מחשב", אומר ברוש.
אל מול הביקורת שבעידן החדש הצעירים מחוברים כל היום למסכים ולא מפתחים קשרים חברתיים אישיים, טוען ברוש בתוקף כי הוא וחבריו הם ההוכחה לטעות שבמחשבה הזאת: "אני היום בן 23 ואת רוב החברים שלי הכרתי דרך המשחקים ברשת. יש לזה אלמנט חברתי מאוד חזק ואם אנחנו לא יוצאים החוצה זה כי אנחנו מקבלים את האלמנט החברתי כבר בעולם הוירטואלי".
פרנק מעריך כי יותר ויותר אנשים בישראל יכירו בגיימינג כספורט תחרותי או תחביב, ומשער שהניסיונות לתייג את המשחק במחשב כמחלת נפש ייפסקו: "בישראל זה עדיין לא מוכר כמו בעולם הרחב אבל אנחנו עולים על הגל לדעתי. אין שום דבר חריג בלהיות 'גיימר' כמו להיות שחקן מקצוען בכל ספורט או תחביב אחר".
