ארגוני שמאל וארגונים ערביים עתרו לבג"ץ בטענה כי הרכב החברים במועצת מקרקעי ישראל "מהווה פגיעה בזכות לשוויון ובזכות לכבוד של האוכלוסייה הערבית בישראל". הכוונה היא לכך ש־6 מתוך 14 חברי מועצת מקרקעי ישראל הם נציגי קרן קיימת לישראל, גוף שכל אנשיו יהודים, באופן שמבטיח למעשה את קיומו של רוב יהודי במועצה. שופטי בג"ץ דחו את העתירה מאחר שלא הוכח כי בפועל המועצה מפלה ערבים בחלוקת קרקעות, ומשום ש"עקרון השוויון כשלעצמו אינו עילה לביטול חוק שחוקקה הכנסת".
את העתירה הגישו ועד ראשי הרשויות הערביות, עדאלה, האגודה לזכויות האזרח, המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי ועמותת "במקום". הארגונים טענו כי מאחר שהקרן הקיימת מחויבת למטרותיו של העם היהודי, הרי שהייצוג הניכר שניתן לה במועצת מקרקעי ישראל מהווה פגיעה בעקרון השוויון ובזכויותיהם של ערביי ישראל. השופט נעם סולברג דחה את הטענות, ועמו השופטים שמונו לא מכבר, דוד מינץ ויוסף אלרון. על העותרים הושתו הוצאות משפט בסך 15 אלף שקלים.
מאחר ש־13% מקרקעות מדינת ישראל נמצאות בבעלות קק"ל, הסביר סולברג, "נוכחותה של קק"ל במועצה היא בלתי נמנעת, לנוכח הנסיבות שהובילו מעיקרא לכך שהמקרקעין שבבעלותה מנוהלים על ידי המועצה. אכן, נסיבות אלו מורכבות, וכפי שעלה מן הדיון עד כה הן מזמנות מפעם לפעם שאלות לא פשוטות, הדורשות איזון בין האופי הפרטי של קק"ל לבין האופן הציבורי שבו מנוהלות קרקעותיה. אולם ניהול ציבורי של אדמות קק"ל, מבלי לתן לה מעורבות בניהול הזה, אינו סביר – ולמצער, אין פגם של הפליה במעורבות הזו".
בכל הנוגע לאפליה עצמה כותב סולברג בפסק הדין כי זו כלל לא הוּכחה. "מועצת מקרקעי ישראל מחויבת בהחלטותיה, כאמור, לעקרון השוויון. גם נציגי קק"ל, בכובעם כחברי מועצה, מחויבים לכך. לא הונחה לפנינו תשתית שלפיה מתנערים נציגי קק"ל ממחויבות זו. במצב דברים זה, טענת העותרים להפליה מבוססת על תחושתם הסובייקטיבית, שאינני מקל בה ראש, ועל חששותיהם מפני פוטנציאל ההפליה בפועל. ברם, לא די בכך כדי לבסס טענת הפליה".
בפסק הדין מזכיר השופט סולברג כי עקרון השוויון כלל לא מופיע בחוקי היסוד של מדינת ישראל, ולכן אין לפסול חוקים שחוקקה הכנסת בשל פגיעה בו לבדו. "עיקרון זה כשלעצמו אינו עילה לביטול חוק שחוקקה הכנסת, בהעדר עיגון לכך בחוקי היסוד", כותב סולברג. "אין זה בגדר סוד כי עקרון השוויון לא זכה למעמד חוקתי על־חוקי במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אף על פי כן, נפסק כי היבטים מסוימים של השוויון נגזרים מן הזכות החוקתית לכבוד האדם, ופגיעה בהיבטים אלו נדרשת לעמוד בתנאי פסקת ההגבלה. אין זה פשוט כל עיקר להכריע בשאלה אילו היבטים של השוויון מקיימים 'קשר ענייני הדוק' לכבוד האדם, ואילו היבטים אינם כאלה. מתעוררת גם בעיה נוספת, המקיימת קשר ענייני הדוק לבעיה הקודמת, והיא שעקרון השוויון עצמו הוא עיקרון מורכב שקשה להגדירו".
