ההחלטה להפקיד בידיו של סגן השר אבי מעוז את האחריות על ארגון "נתיב", העוסק בעלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר, עוררה סערה עם פרסומה, אך זו שככה במהרה שכן הציבור עבר לעסוק בתחום אחריותו הנוסף של מעוז – תוכניות הלימודים החיצוניות של משרד החינוך. הפקדת הארגון בידי מעוז עדיין מעוררת ויכוח בקרב מי שהיו מעורבים בפעילות נתיב לאורך השנים. המתנגדים בטוחים שמעוז יזיק לעלייה מברית המועצות, אף שזוהי מטרתו, אבל נתן שרנסקי, ידידו של סגן השר, משוכנע שיכולות הניהול של מעוז יביאו ברכה לנתיב.
יש גם מי שמאמינים שעבר זמנו של נתיב, ושעליו להיסגר. אחד מהם הוא יעקב קדמי, שעמד בראש נתיב מ־1992 ועד 1999, בשנים שהעלייה הייתה בשיאה. "מצב היהודים שם לא שונה ממצבם בארגנטינה", הוא אומר. "אין שום מגבלות על היהודים בברית המועצות לשעבר ולא נשקפת להם שום סכנה. לא צריך גוף מיוחד".
ואילו לדעת ראש נתיב לשעבר אלכס קושניר, סגירת נתיב עלולה לחסל את העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר: "אין גוף בישראל שמסוגל לעשות את העבודה הזו", סבור קושניר. "הוא פיתח מומחיות אדירה ברגע שמסך הברזל נפל. נתיב מפעיל קונסולים בעלי מעמד דיפלומטי, לעומת הסוכנות שאין לה מעמד דיפלומטי בחו"ל. הוא היחיד שיכול לתת אשרות עלייה, אין גוף אחר שיכול".
כשאריה קרול, תושב סעד, נסע לבקר את אחותו בבולגריה ב־1951, מה שהוא ראה שם לא נתן לו מנוח: יהודים רבים שרוצים לעלות לישראל, אך "מסך הברזל" שהקיף את מדינות הגוש הקומוניסטי מנע מהם לעשות זאת. הוא הכיר את ראש הממשלה דוד בן־גוריון, ובסדרת מכתבים ובפגישות הצליח לשכנע אותו להקים יחידה סודית, "לשכת הקשר עם יהודי ברית המועצות". לימים היא קיבלה את השם "נתיב", ירושת אגף נתיב במוסד לעלייה ב'.
יעקב קדמי, שהיה פעיל בארגון משנת 1978, כולל שבע שנים בתפקיד המנכ"ל, מסביר מדוע פעל נתיב בשנותיו הראשונות, ובמובנים מסוימים גם בהמשך, תחת חסות המוסד: בימים ההם נדרשה חשאיות, נוכח ההתמודדות מול ארגוני הביטחון הנוקשים בברית המועצות. "תחת השלטון הקומוניסטי עסקו ב'בעיה היהודית' ממשלת ברית המועצות ושירותי הביטחון שלה", הוא אומר. "כדי להתמודד איתם נדרש גוף מדיני שיהיה כפוף לראש הממשלה, אך גם ארגון שמסוגל להתמודד עם שירותי ביטחון".
שרנסקי, אסיר ציון מפורסם מאוד, מסביר שהחשאיות הייתה רק למחצה: "הם לא היו מרגלים, אלא גייסו יהודים צעירים מכל העולם או ישראלים בעלי דרכון אמריקני, צרפתי או אנגלי כדי שיבקרו בברית המועצות, יחלקו חומר יהודי ויקשרו קשר עם יהודים שמעוניינים לעלות לישראל, עם פעילי עלייה או עם יהודים שכבר סורבו".
מכיוון שבברית המועצות דרשו ממי שרוצה לעלות לארץ להציג הזמנה מקרובי משפחה, מסביר שרנסקי, "השליחים היו צריכים לקבל כתובת של מי שרוצה לעלות, ולמצוא לו 'כאילו' קרובי משפחה. היו עשרות אלפי אנשים שנזקקו לעזרה". כעבור כמה שנים חדל נתיב להיות כפוף למוסד. לקדמי יש הסבר משעשע לכך: "ראש הממשלה היה משה שרת, והוא היה נשוי לציפורה, אחותו של ראש נתיב שאול אביגור. ראש המוסד איסר הראל אמר לי, 'לא רציתי להיות בין שני גיסים'". בפועל, בעיות תקציב וכוח אדם הביאו להפרדה בין נתיב למוסד, והקשר היחיד שנותר היה תקציבי. כלומר, הכפיפות הרשמית נותרה, אך שיתוף הפעולה המבצעי נעלם. כך זה היה עד שנות האלפיים. כיום אין לארגון כל קשר למוסד, אבל נותרו לו קשרי עבודה עם מל"ל ושב"כ.
לאחר מלחמת ששת הימים, כשהיחסים הדיפלומטיים עם ברית המועצות הוקפאו כמעט לחלוטין, הפך נתיב לערוץ התקשורת היחיד לאוכלוסייה היהודית שמאחורי מסך הברזל. גם כשהמשטר הקומוניסטי נפל, ב־1991, נתיב לא נסגר. מארגון חשאי הוא הפך לגוף מומחה, שמכריע מי זכאי לעלות לישראל מתוקף חוק השבות. בעוד הסוכנות היהודית אחראית על עולים מכל העולם, עולי מדינות ברית המועצות לשעבר נותרו באחריות נתיב. הדבר העניק ליחידה כוח, תקציבים ומשאבים רבים, כולל הזכות לשלוח קונסולים למדינות מזרח אירופה.
בנובמבר 1993, יותר מ־42 שנה לאחר ייסוד הארגון, הגדיר מנכ"ל משרד ראש הממשלה באופן פומבי את תחומי האחריות של נתיב: איסוף מידע על מצב היהודים בחבר המדינות, הכשרה מקצועית לשליחים, הפעלת תנועות נוער ציוניות ולימוד השפה העברית. אך ההגדרה לא פתרה את הפקפוק בעצם נחיצותו של נתיב. מאז אותה הכרזה, בתקופת ממשלת רבין, נשאלו שאלות נוקבות על הצורך בקיומו, על מטרותיו ועל תחומי סמכותו.
צבי מגן מונה לראש נתיב ב־1999 וכיהן בתפקיד עד 2006. זה היה, הוא אומר, "אחד הארגונים הסבוכים שראיתי, בתקופה הקשה בתולדותיו". דו"ח מבקרת המדינה שפורסם אז הדגיש את תפקודו הלקוי של נתיב. מגן החליף את קדמי, שהיה ראש הארגון מאז 1992 וספג ביקורת חריפה, כולל בדו"ח המבקרת. ב־1999 התפטר קדמי במכתב לראש הממשלה בנימין נתניהו, אך עם כניסתו של מגן המשיך נתיב לפעול ואף קיבע את מעמדו. מאז ועד היום, מלבד מתן אשרות עלייה, הארגון עוסק בפתיחת מרכזי תרבות עברית בחבר העמים, בהקמת סניפים של תנועת הצופים, בהצגת תערוכות ישראליות, בקיום שיתופי פעולה אקדמיים ועוד.
אבל האם נתיב מקיים את משימותיו למען המטרות שחשובות שהוגדרו לו – סיוע ליהודים במדינות ברית המועצות לשעבר? לפי הערכות מקצועיות, במדינות הללו חיים כיום עד מיליון יהודים או צאצאי יהודים. לנתיב יש 92 תקני כוח אדם, ובהם 26 קונסולים, ותקציב הארגון ב־2022 היה 67 מיליון שקלים, סכום שיותר ממחציתו משולם כמשכורות לעובדים. ההאשמות המושמעות במערכת הפוליטית הן שנתיב הפך לגוף המשמש את מפלגת ישראל ביתנו למטרותיה: בשנותיו של אביגדור ליברמן בממשלה כונה נתיב "לשכת החוץ" שלו, בעקבות פרסומים על מינויי קונסולים המזוהים עם מפלגתו והתערבות של עסקני ישראל ביתנו בנעשה בו. "הכול היה פוליטי, לפי אינטרס", טוען בכיר לשעבר בנתיב. עד 2006 לא היה שר שמונה על הארגון, אך מאז, "תמיד מישהו מישראל ביתנו לקח עליו בעלות", אומר בכיר אחר.
"בורות ושקר", מגיב ח"כ לשעבר אלכס קושניר מישראל ביתנו, שעמד בראש הארגון בין 2016 ל־2018. לדבריו, שרים מקבלים אחריות על נתיב בהתאם להסכמים הקואליציוניים ומתוך שיקול דעת. "בממשלה הקודמת הארגון היה תחת השר זאב אלקין, ולפני כן תחת סופה לנדבר. אלו אנשים שיש להם זיקה, שמבינים את האתגרים והבעיות".
לפי שרנסקי, גם מעוז מכיר את האתגרים והבעיות, ויכול לטפל בהם. "יש תורים גדולים עד כדי כך שאי אפשר להגיע לפגישה עם קונסול", הוא אומר, ובוטח במעוז שיצליח לשנות ולשפר: "הוא הוכיח את עצמו היטב כמנכ"ל משרד הפנים והשיכון. הוא יכול להועיל מבחינה זו". קושניר מזהיר שסגן השר מעוז "עלול להצר את צעדיו של הארגון ולהקשות עליו. יש פה משולש קטלני: משרד הפנים בידיים של דרעי, משרד העלייה והקליטה בידיים של סמוטריץ', ונתיב הולך להיות בידיו של גזען קיצוני. אפשר להגיד באופן ברור שזה סוף למפעל העלייה מברית המועצות. ישראל היא מדינת העם היהודי, שקמה כדי לקלוט עולים. אנחנו צריכים להזדעזע מהמינוי הזה".
גם קדמי זועם על הבחירה במעוז וטוען שהוא נכנס לתפקיד "משיקולי יוקרה, משיקולים פוליטיים. אם תשאלי אותו, הוא היה רוצה שכל יהדות העולם תהיה בטיפולו". אך לשרנסקי יש כאמור היכרות ארוכה עם מעוז, שהיה פעיל מרכזי במאבק לשחרורו ממאסר ברוסיה הסובייטית ולעלייתו לישראל. "זה קצת מצחיק שאומרים שהוא יפסיק עלייה של לא יהודים. נתיב זה לא ארגון שמגדיר מה זה חוק השבות – הוא פשוט קובע מי זכאי לעלות ומי לא בהתאם להגדרות של החוק הקיים", הוא אומר. "מבחינה אידאולוגית אני לא מסכים עם הגישה של מעוז כלפי חוק השבות וכלפי זרמים לא אורתודוקסיים, אז יש לנו חילוקי דעות רציניים. אבל מבחינת הנאמנות שלו לקיבוץ גלויות והתכונות שלו, אני יכול להגיד הרבה דברים טובים".
