אתמול בבוקר הזכיר לי פייסבוק שעברה שנה מאז השחרור מבית החולים. שנה מאז רכבת ההרים המסחררת שקרויה הבאת ילד לעולם, שנה מאז הדיכאון אחרי לידה. עד שזה קרה לי, חשבתי שזה נושא שכבר דובר בשנים האחרונות. כשהחלטנו לשתף בהתמודדות עם התקופה שעברה עלינו, לא צפיתי את גל התגובות, את ההודעות שקיבלתי בזו אחר זו: זה קרה גם לי. גם אני הייתי שם. מאחורי ההודעות עמדו נשים שהכרתי היטב או לפחות חשבתי שאני מכירה. חברות, בנות משפחה, שכנות. איך לא ידעתי? החלטתי לכתוב.
כמה שבועות אחרי הלידה אני מאבדת אותי. בתוך בליל העייפות והימים החולפים היה קשה לשים לב אבל הצבעים דהו, השמחה נעלמה, דברים איבדו ממשמעותם. חשבתי: זה יעבור. ידעתי: היא תגדל, הכול יהיה קל יותר. אבל החושך ירד ומילא את הארץ ואני הפסקתי לראות. כשהגיע הרגע שבו לא יכולתי יותר הלכתי לרופאה שלי ושמעתי את מה שפחדתי לשמוע, יחד עם האיש הבנו שזה קורה, שנצטרך להחליט מה עושים. התחלתי טיפול שעזר קצת, לא מספיק. כשהדיכאון החריף והפסקתי לתפקד לגמרי הבנו, יחד עם הפסיכולוגית והרופאה שלי, שאצטרך אשפוז.
ביום הראשון במחלקה קשה לי כל כך, שבערב אני מתקשרת הביתה, בוכה, לא בטוחה שהחלטנו נכון. אפילו שאני יודעת שאני צריכה עזרה ופה אקבל אותה, המחיר של עזיבת הילדים שלי לזמן בלתי ידוע שובר לי את הלב. האיש שלי מקשיב, מציע לבוא עם הקטנה, שעה אחרי כן הם כבר בבית חולים, אני מנשקת לחיים קטנות, היא צוחקת, היא בכלל אמורה להיות ישנה בשעה הזו. צריך להחליף לה חיתול, אז אני אומרת שאני. עם מינון גבוה של תרופות, המוטוריקה העדינה מאתגרת אותי. אבל היא בנחת, מנפנפת ידיים, מדברת לעצמה, בסוף אני מצליחה. ישנם זמנים שגם החלפת טיטול היא מחוות אהבה. אני מקווה שהיא מרגישה את זה. אנחנו נפרדים בדמעות כי הוא צריך לחזור אל הילדים בבית. גם לו יש את הקרב שלו. אני מתהפכת במיטה במחלקה, חושבת עליהם באוטו. יש לה טיטול נקי שאמא החליפה, אני חושבת, היא עכשיו ישנה בדרך הביתה, האהבה שעוטפת אותה בענן לבן ורך מרככת את הלילה, הלוואי עכשיו, הלוואי לתמיד.
הדלת כאן נעולה, ביקורים הם רק באישור לפי שיקול דעת הצוות, אין כמעט פלאפון כי אסור להכניס מטען, ובאופן כללי מחלקה סגורה היא בועה שמתנהלת במנותק מהעולם. רק טלוויזיה בקצה מכניסה קצת ממה שקורה בחוץ, וגם זה לא נראה אטרקטיבי. כל זה לא משנה בימים הראשונים כי אני בוכה בלי הפסקה, במיטה, לא מסוגלת לקום. לאט־לאט אני מתחילה להרים ראש, בודקת מה קורה מסביב, לומדת עולם אחר עם חוקים משלו, שעון שנע סביב חלוקה של תרופות, בדיקות מדדים, קבוצות טיפוליות ופגישה עם רופאים. יש פה אנשי צוות נהדרים לצד כאלה שממש לא היו צריכים להיות פה. אולי זה ככה בכל תחום, אבל כאן זה נראה לי חשוב יותר, הכול עדין כל כך כשהנפש פגועה, צריך ידיים נכונות ואוהבות כדי לטפל בה. לא כל אחד יכול.
לקריאת הכתבה המלאה – לחץ כאן
