מגיע או לא מגיע? פרס נובל כמובן. עוד בטרם יבשה הדיו על מסמך ההבנות של טראמפ וקים, כבר פרץ הוויכוח. האם מגיע להם פרס נובל? ואם כן, האם לשלום או לתיאטרון? אכן בעיה. ועדת פרס נובל כבר הודתה שההחלטה להעניק את הפרס לברק אובמה הייתה יותר עניין של יחסי ציבור מאשר תרומה לשלום העולם. לבוא עכשיו ולהעניק פרס לטראמפ, עלול להתגלות כרתימת העגלה לפני הסוסים. לפיונגיאנג יש לפחות 60 פצצות גרעין, ויותר ממאה אתרי ניסוי וייצור נשק להשמדה המונית. כך שפירוק צפון קוריאה מיכולותיה הגרעיניות, אם אכן יתרחש, יימשך 15 שנים לפחות. ובאשר לקים, לתת פרס לדיקטטור רצחני הנוהג לחסל את יריביו ולשלוח את בני עמו למחנות כפייה – זה כבר יהיה הרבה מעבר לתחום הטעם הטוב.
אז תרשו לי להעלות כאן הצעה לזוג נוסף: נשיא דרום קוריאה, מון ג'יאה־אין, והכוכב האמיתי של הפסגה, דניס רודמן. למען הסדר הטוב נזכיר כאן שמון עשה את הבלתי־ייאמן ונפגש עם קים כבר לפני חודשיים. סעיפי הסכם ההבנות שעליו חתמו השבוע טראמפ וקים, זהים להבנות שמון וקים חתמו עליהן באפריל. היוזמה של מון השרתה אווירה של הרמוניה, פתיחות ותקווה. בלעדיו לא הייתה פסגה.
ובמה שקשור לדניס רודמן, מעבר לעובדה שמדובר באגדת כדורסל אמריקנית, רודמן הוא האיש שהתניע את המהלך כולו. כבר חמש שנים הוא עובד על זה. יותר מזה: לא מן הנמנע שדניס רודמן מחזיק בידיו את המפתח לצמיחתה של הכלכלה הצפון־קוריאנית. מתברר שרודמן מייצג חברת מטבע דיגיטלי ששערה מבוסס על שוק המריחואנה החוקית בארה"ב. מאידך, לקוריאה הצפונית יש שדות מריחואנה נרחבים. והכול חוקי. או לפחות נסבל על ידי השלטונות. כך שאם ענן כבד של מריחואנה ירחף בקרוב מעל שמי פיונגיאנג, הסיכוי להתלקחות גרעינית יהיה נמוך במיוחד.
הרומן של דניס רודמן, 57, עם קוריאה הצפונית, החל כיוזמה של חברת 'וייס מדיה'. רודמן נחת בפיונגיאנג בבוקר קר במיוחד בפברואר 2013, יחד עם שלושה שחקני 'הארלם גלובטרוטרס' וצוות צילום של Vice. הם לא ידעו מה בדיוק יקרה, אבל קיוו מאוד שהדיקטטור הצעיר והמסתורי, הידוע באהבתו לכדורסל, יגיע למשחק הראווה שארגן בין כדורסלני עבר אמריקנים לנבחרת קוריאה הצפונית, ועל הדרך הם גם יזכו לריאיון איתו. זה בדיוק מה שקרה. קים לא עמד בפיתוי לפגוש את רודמן, מלך הריבאונדים עם הפה הגדול והרומן המתוקשר עם מדונה. וכך, רודמן ואנשיו היו האמריקנים הראשונים שפגשו את קים ג'ונג און. במהלך משחק הכדורסל, כשקים יושב לצדו, אמר לו רודמן: "אני מצטער שהמדינה שלי והמדינה שלך אינן ביחסים כה טובים. אך עבורי, אתה וקוריאה הצפונית חברים לחיים".
לא בטוח שרודמן הרגשן, בעל הלב הגדול והפה הגדול עוד יותר, היה מודע לכך, אבל בדיוק לפני ביקורו בקוריאה הצפונית ביצעה פיונגיאנג ניסוי גרעיני. אחד משרשרת ניסויים שהכריחה את ארה"ב להכיר בקיץ האחרון במעמדה כמדינת גרעין. בוושינגטון חרקו שיניים, אבל כידוע הייתה זו ראשיתה של ידידות מופלאה. בעבור קים, שידוע בחולשתו לא רק לספורט אלא גם למנעמי התרבות המערבית, סיפק רודמן מפלט מהאפרוריות של פיונגיאנג. רודמן כתב אז בדף הטוויטר שלו: "אני לא פוליטיקאי. קים ג'ונג און והעם בקוריאה הצפונית אוהבים כדורסל. אני אוהב את כולם. נקודה סוף פסוק".
האם הטקסט הפשוט, הבלתי דיפלומטי בעליל, הרעיד מיתר בלב האבן של קים? יכול מאוד להיות. קים נחשב כבר אז דיקטטור מאוס ומצורע עולמי. רודמן מבחינתו היה משהו אחר כל כך. משב רוח רענן, צבעוני, שמח ו… גם לא לגמרי בפוקוס. עדי כדי כך לא בפוקוס, שרודמן כתב אז בטוויטר כי הוא "מקווה גם לפגוש פה את הבחור של הגנגם סטייל". מה שכנראה גרם לקים לקלוט שרודמן איננו סוג של איום בשום צורה שהיא.
בהמשך אף כתב רודמן שהוא מציע שברק אובמה "ירים את הטלפון ויתקשר לקים", שכן "שני המנהיגים הם חובבי כדורסל". קוריאה הצפונית נכנסה עמוק לליבו של רודמן, והוא החל להתעניין בכל מה שקשור אליה. שלושה חודשים אחרי ביקורו במדינה המסוגרת נתקל רודמן בדיווח על קנת' ביי, אמריקני שנעצר קוריאה הצפונית ונשפט ל־15 שנות מאסר ולעבודת פרך במחנה כפייה. רודמן שילח לאוויר עוד ציוץ מדף הטוויטר שלו, והפעם ביקש מקים ג'ונג און לשחרר את ביי. קשה לדעת אם הייתה לכך השפעה ישירה, אבל ביי, ששוחרר בתוך שנה מהציוץ של רודמן, חשב שכן והגיע להודות לו באופן אישי.
תמרות עשן
עם הזמן, החיבור של רודמן לכל דבר צפון־קוריאני רק הלך והתחזק. בריאיון ל'ספורטס אילוסטרייטד' ביולי 2013, הוא כבר הגדיר זאת כמשימת חיים. "אינני יודע מדוע דווקא אני, דניס רודמן, נבחרתי לכך", אמר. "לא אני מופקד על שמירת ביטחוננו, זה תפקידו של הבחור השחור", אמר, בהתכוונו לברק אובמה שישב אז בבית הלבן. "אבל כנראה זו משימתי, לשבור את הקרח בין אמריקה לקוריאה הצפונית". וכבר אז, רודמן חשב למרחקים ארוכים: "אם לא אגמור כאחד משלושת המועמדים לפרס נובל לשלום הבא, משהו פה דפוק לגמרי".
אז בינתיים רודמן לא זכה בנובל, אבל השבוע התברר שהוא מועמד לא רק מטעם עצמו. כמה מציעים ישלחו בקרוב את המכתב הדרוש לוועדת הפרס בשטוקהולם. ולו משום שעם דניס בסביבה, הטקס עם בית המלוכה השוודי המכופתר צפוי להפוך להצגה הטובה בעיר.
בספטמבר 2013 טס רודמן שוב לפיונגיאנג לפגישה עם קים. היחסים התחממו, אפילו עלו מדרגה. רודמן זכה לפגוש את המשפחה. התברר שלקים יש ילדה קטנה. רודמן הנרגש הציע לאמן את נבחרת הכדורסל של קוריאה הצפונית. הרעיון, אמר אז, הוא "לפתוח את הראש לאובמה ולכולם". אבל אובמה, כידוע, לא התרצה. רודמן מצידו לא התייאש. בתוך שנתיים הביא לקוריאה הצפונית שני סבבים של משחקי ראווה מפוארים עם מיטב השחקנים. הכול מתוכנן היטב, ועם כיסוי תקשורתי מסיבי. אלא שכנראה היו נחוצים חילופי שלטון בארה"ב כדי להביא את פריצת הדרך שרודמן כה ייחל לה.
לפני שנה בדיוק נחת רודמן שוב בפיונגיאנג, ובאמתחתו מתנות לקים. בהם שני מעילי כדורסל חתומים ו… עותק מספרו של דונלד טראמפ, 'אמנות המשא ומתן'. טראמפ ורודמן מכירים היטב, אפילו ידידים. הם נפגשו בתוכניתו של טראמפ 'המתמחה VIP'. רודמן אף תמך בטראמפ במרוץ לנשיאות. אולי הוא חשב שמחווה כזו מצידו לא רק תחניף לטראמפ, אלא גם תסלול את דרכו של טראמפ לדיאלוג עם קים.
מאידך, עיתונאים לא מעטים סבורים שהיוזמה הייתה דווקא של טראמפ. כזכור, עוד הרבה לפני פרוץ המשבר בין ארה"ב לקוריאה הצפונית, הביע טראמפ את הערכתו לקים ואמר שמדובר כנראה בבחור מוכשר, אם בגיל 26 הצליח לאחוז ברסן המדינה. כאשר שאלו אותו השבוע על התבטאותו זו כלפי מי שנחשב לדיקטטור צמא דם, טראמפ לא חזר בו. כן, אמר במסיבת העיתונאים. "הוא באמת מוכשר". אז האם רודמן פעל בשליחותו?
בכל מקרה, כבר לפני שנה הכתובת הייתה על הקיר. סוכנו האישי של רודמן אמר אז במהלך ביקור בפיונגיאנג: "דניס הולך להשכין שלום בין שתי המדינות". ורודמן המשיך: "זו הסיבה שבגללה אנחנו כאן". ב'וושינגטון פוסט' כתבו אז שטראמפ השתמש ברודמן כדי לבדוק אם יוכל להשיג דרכו את שחרורם של כמה אמריקנים הכלואים בקוריאה הצפונית. אם כן, זו תוכל להיחשב בדיעבד כאוברטורה של טראמפ לקראת מגעים עם קים. בבית הלבן, כצפוי, הכחישו מכול וכול. אך כאשר נשאל רודמן אם שוחח על כך עם טראמפ, השיב: "אני כאן כדי לנסות להשיג משהו ששנינו זקוקים לו". רודמן למד בינתיים פרק או שניים בהלכות דיפלומטיה.
אבל הייתה התפתחות נוספת. הספונסר שמימן את ביקוריו של רודמן בקוריאה השתנה. Vice כבר לא בתמונה. בביקורו לפני שנה בפיונגיאנג כבר מומן רודמן על ידי 'פוטקוין', חברת מטבע דיגיטלית. שער ה'פוטקוין' מבוסס על שוק המריחואנה החוקית בארה"ב, תעשייה שזוכה בשנה האחרונה להצלחה מסחררת. גם ביקורו של רודמן השבוע בפסגה בסינגפור מומן על ידי החברה. ורודמן, במסר שאין לטעות בו, הסתובב בפסגה עם טי שירט של 'פוטקוין' וכובע מצחייה עם הכיתוב MAGA, ראשי תיבות של 'מייק אמריקה גרייט אגיין'.
אז נכון, 'פוטקוין הוא לא 'ביטקוין', אף שהמטבע עשה בימים האחרונים תשואה נאה. אפשר להניח שזו גם לא הייתה המטרה. ככל הנראה מדובר במשהו הרבה יותר מתוחכם, אפילו חדשני. אחת העובדות הפחות מוכרות לגבי קוריאה הצפונית הוא השימוש הנפוץ במריחואנה. החיים בקוריאה הצפונית הם לא בדיוק דבש, ומה שאולי עוזר לאזרחים להמתיק אותם ולקים למשול, היא העובדה שמדובר בגידול חוקי, זמין ונגיש. על פי הערכות, כשליש מתושבי המדינה צורכים זן מקומי של מריחואנה המכונה 'יאוקסאם'. יש אפילו גידול מריחואנה לצורכי הברחה לסין. באחרונה גילו גם תיירים ותרמילאים את היאוקסאם. הראשונים היו תיירים מרוסיה. כעת, עקב בצד אגודל, מתפתחת לה תיירות מריחואנה בקוריאה הצפונית.
איך כל זה מתחבר? בשלב זה אפשר רק לנחש. אם שוק המריחואנה החוקית משגשג כל כך בארה"ב והיקפו בעולם כבר מגיע ל־100 מיליארד דולר, מדוע שחברות אמריקניות לא יסתערו על השוק הבתולי בקוריאה הצפונית? לא רק שאין שם עכבות חוקיות על כך, אלא שהמשטר גם עושה שימוש אינטנסיבי במטבעות דיגיטליים כדי להתחמק ולעקוף את הסנקציות. נשמע כמו שידוך מושלם. האם המרחבים העצובים של קוריאה הצפונית צפויים בקרוב להיות, כמו בשירם של הביטלס, "שדות תות לנצח"? וגם: האם גידול מריחואנה והרכיבים הדרושים נמצאים בכלל ברשימת הסנקציות המוטלות על קוריאה הצפונית? מישהו בכלל חשב על זה? הרי טראמפ לא יטיל כעת עיצומים נוספים על ידידו החדש, קים ג'ונג און. בקיצור : תיירות קוקה בדרום אמריקה – אאוט; תיירות מריחואנה בצפון קוריאה – אין.
