משחקי גביע העולם שנפתחו השבוע בקטאר, על רקע גל עולמי של ביקורת חריפה על הפרות שיטתיות של זכויות אדם במדינה, ממשיכים לייצר כותרות ראשיות לא רק בנושאים ספורטיביים. אחד הסיפורים המרכזיים השבוע נגע למשחקה של איראן מול נבחרת אנגליה, כאשר שחקני איראן בחרו לנצל את תשומת הלב העולמית כדי לעורר מודעות למצב במדינתם. השחקנים קיוו להשיג תמיכה במחאת החיג'אב, שהחלה בארצם לפני כחודשיים בעקבות מותה האכזרי של מהסה אמיני בידי "משטרת המוסר" האיראנית. אמיני הוכתה קשות משום שהותירה כמה משערות ראשה חשופות, ולאחר יומיים מתה מפצעיה.
המשחק, שנערך באצטדיון ח'ליפה, האצטדיון הלאומי של קטאר, משך אליו אלפי איראנים גולים. אף שבעבר הם חששו להגיע לטורנירים מעין אלו, הפעם הופיעו האיראנים במספר מרשים – כדי לתמוך במחאה ובנבחרת, שנתפסת כנציגה של העם ולא של השלטון. עוד לפני הטורניר הופעל לחץ רב על מאמן הקבוצה, קרלוס קיירוש, שלא לזמן את שחקן הנבחרת סרדאר אזמון, שהביע בחודשים האחרונים מחאה פומבית נגד המשטר. קיירוש סירב לקבל את הדרישה. בנוסף, הקפטן האיראני אחסאן חאג'ספי הביע בשבועות האחרונים הזדהות עם המפגינים באיראן, בשמו ובשם הנבחרת.
"זו תקופה מאוד לא שמחה עבורנו עם ההפגנות בבית, אבל הגעתי לכאן עם חברים כדי לתמוך בנבחרת הלאומית שלנו", אמר לי לפני פתיחת המשחק עלי כארים, צעיר איראני בן 21 שלומד הנדסה באיטליה. "חשוב שהנבחרת תפגין סולידריות עם מה שקורה אצלנו במדינה ועם אלו שנהרגו על ידי המשטר. אני נמצא כרגע באיטליה, אבל כשאחזור הביתה אלך להפגין כמו כולם. בניגוד למחאות העבר, שהיו רק באוניברסיטה או בערים גדולות כמו טהרן, הפעם מפגינים כולם ובכל מקום, גם בערים הקטנות ובאזורים הדתיים והשמרניים ביותר. כל אחד תורם למאבק את מה שהוא יכול, ואני מאמין שהפעם יש סיכוי אמיתי לשינוי".
הסעודים נראו נחושים מהרגע הראשון. הם נאבקו בכל הכוח, היו ראשונים לכל כדור והיה ברור שהם יודעים לשחק, ובעיקר שהם מאמינים שאפשר לעשות משהו מול ארגנטינה הגדולה
לדברי כארים, "הדור הצעיר לא מקבל את מדיניות המשטר ואת פעולותיו במדינה, כמו גם בזירה הבינלאומית. לנו האזרחים אין בעיה עם ישראלים, בטח שלא עם יהודים. בשכונה שבה גדלתי ושהוריי חיים בה עד היום יש לנו שכנים וחברים יהודים, יש בית כנסת ואני אפילו מכיר את הרב המקומי. את כל הבעיות יוצרות ההנהגות שלנו, לא אנחנו, האנשים, שפשוט רוצים לחיות יחד. עצוב לי על מה שקורה, זה מיותר. הלוואי שיום אחד נוכל להיפגש שוב בטהרן או בירושלים".
הסקרנות כיצד והאם ימחו השחקנים האיראנים הייתה גדולה, והתשובה הגיעה במהרה עם נגינת ההמנון האיראני בפתיחת המשחק. כאות מחאה, אף אחד מהשחקנים לא הצטרף לשירת ההמנון. פעולה דומה נקטו לאחרונה גם הנבחרות האיראניות בכדורסל ובכדוריד. במקביל, נשמעה מכיוון יציע האוהדים האיראני קריאת בוז רמה ומחרישת אוזניים על רקע שירת ההמנון.
פיפ"א יישרה קו
רגע לפני פתיחת המשחק – וכהרגלם בטורנירים האחרונים – כרעו שחקני אנגליה ברך, נגד גזענות ואפליה מכל סוג. הכוכב האנגלי הארי קיין, שהתכוון לענוד על זרועו סרט בצבעי הגאווה עם הכיתוב "אהבה אחת", ויתר לבסוף על הרעיון. כמוהו ויתרו על המחאה הסמלית גם שישה קפטנים נוספים מנבחרות אירופיות, בעקבות איום של פיפ"א שלפיו שחקנים שיפרו את כללי הלבוש יספגו כרטיס צהוב עוד בטרם שריקת הפתיחה. זוהי הוכחה נוספת ליישור קו מאכזב וחסר תקדים של פיפ"א עם המשטר הקטארי. המדיניות הזו צפויה לעלות לארגון בתביעה מצד נבחרת גרמניה, שזועמת על התנהלות ארגון הכדורגל בטורניר.
במהלך המשחק הניפו כמה מהאוהדים שלטים עם הכיתוב "נשים, חופש, איראן". השלטים הורדו תוך דקות בידי סדרנים מקומיים. שחקני נבחרת איראן גם לא חגגו את שני השערים שכבש במשחק עמיתם מהדי טארמי. לבסוף ספגו האיראנים תבוסה קשה לנבחרת האנגלית המצוינת, והמשחק הסתיים בתוצאה 2:6. לאחר המשחק התכנסו הנציגים המלווים של הנבחרת לפגישת חירום בנוגע להתנהלות השחקנים, וההנחה היא שהמהלך שלהם לא יעבור בשקט.
מי שנראה כאילו לא ממש הבין את המתרחש סביבו היה המאמן הפורטוגלי של נבחרת איראן, קרלוס קיירוש. הוא הביע תמיכה בשחקניו, אבל זעם על התנהלות הקהל: "האוהדים שבאים להפריע לנבחרת ולשרוק בוז בנושאים שלא קשורים לכדורגל, לא רצויים", זעם קיירוש. "אני לא מבין למה הם באו. הבנים שלנו הם פשוט נערי כדורגל פשוטים. תנו להם לשחק את המשחק, זה מה שהם מחפשים. הם רצו לייצג את המדינה, לייצג את העם, כמו כל נבחרת אחרת שנמצאת כאן. לכל הנבחרות יש בעיות בבית. השחקנים שלי חופשיים למחות, כל עוד זה תואם את תקנות המונדיאל וברוח המשחק. זה לא נכון לבוא ולבקש מהם לעשות דברים שאינם באחריותם. אתם אפילו לא מדמיינים מאחורי הקלעים מה הילדים האלה חוו בימים האחרונים, רק כי הם רוצים לבטא את עצמם ככדורגלנים".
נושא נוסף שעלה כאן לכותרות הוא החרמה של כובעים וחולצות בצבעי הקשת בכניסה למשחקים, כמו גם כל אביזר שמזכיר סמל גאווה כלשהו. הכנסת דגל גאווה למשחקים נאסרה מראש. גם במקרה הזה, פיפ"א הודיעה בתחילת הטורניר שכולם מוזמנים למשחקים ללא אפליה, אך בשטח התגלה שזה לא מדויק. "פיפ"א דיברה במילים יפות לפני גביע העולם, אבל בפועל לא אפשרו לנו להיכנס", טענה לורה מקאליסטר, שחקנית עבר בנבחרת הנשים של וויילס. מקאליסטר תיעדה את שיחתה עם המאבטחים וסירבה להיכנס למשחק לאחר שכובע בצבעי דגל הגאווה הוחרם ממנה: "החרימו לנו את הכובעים והתנהגו אלינו בגסות, אבל נמשיך לעמוד על ערכינו".
עם תג ישראלי ביציע הסעודי
לצד כל אלה היה גם כדורגל השבוע בקטאר, וחלקו היה לא רע בכלל. השיא הגיע ביום שלישי בצהריים, כאשר נפגשו נבחרות ארגנטינה וסעודיה. באותו בוקר קמתי בידיעה שהסיכוי שאלך למשחק הזה קלוש. על פי השיטה, כל עיתונאי יכול להגיש בקשות כניסה לשני משחקים לא עוקבים ביום. כיוון שבקשתי לראות את ארגנטינה נדחתה, לא נותרה לי ברירה אלא להצטרף לרשימת המתנה, שאפשר להיכנס אליה רק בהגעה פיזית למרכז התקשורת המרוחק. גם כשהגעתי לשם רמזו לי שהסיכוי נמוך. ובכל זאת, כשעתיים לפני המשחק קיבלתי את ההודעה המיוחלת שהושג עבורי כרטיס.
מיהרתי לצאת בהסעת עיתונאים לעבר איצטדיון לוסייל המפואר, המכיל יותר מ־85 אלף מקומות, וצפוי לארח גם את משחק הגמר של הטורניר בחודש הבא. כאשר נבחרה קטאר לארח את המשחקים, ב־2010, התוכנית הייתה לקיים את התחרות כרגיל, בתקופת הקיץ. אלא שבעונה זו האקלים בקטאר מגיע לעיתים ל־50 מעלות בצל. המדינה התחייבה שהאצטדיונים עצמם יהיו ממוזגים, אך לאחר כמה שנים הבינו כל המעורבים שבכל מקרה בלתי אפשרי לקיים את הטורניר בקיץ, והוא הועבר לחורף. ועדיין, הקטארים השקיעו מיליונים במזגני ענק, המבוססים על טכניקת קירור מיוחדת למקום פתוח. נראה שבמדינה מתעקשים על שימוש בטכנולוגיה היקרה בכל מחיר, דבר שיוצר מצבים אבסורדיים כאשר הקהל באצטדיון קפוא ועטוף בבגדים מחממים, בזמן שבחוץ מזג האוויר נעים מאוד.
עם בואי לאצטדיון נפרדתי משאר העיתונאים הישראלים, עליתי לקומה השישית והתיישבתי בכיסא שהוקצה לי. מבט חטוף סביבי הבהיר לי שאני לא יושב באזור עיתונאי, אלא ביציע האוהדים הסעודים. חלק מהאוהדים לבשו גלבייה וכפייה מסורתית, חלקם את המדים הירוקים של סעודיה, וחלקן היו נשים, רובן עטויות חיג'אב, שהגיעו עם כמה חברות או עם הבעל. נשים באופן כללי הן חלק בלתי נפרד מהטורניר הזה. יש צוותי אבטחה המורכבים מנשים, אשר מבצעות את הבדיקות הביטחוניות לנשים שנכנסות למתחמי התחרות; נשים מוצבות סביב האצטדיונים כיחידות אבטחה נוספות; ונשים נוכחות באופן נרחב במרכזי התקשורת והמידע, וכאמור גם במשחקים עצמם. נראה שלפחות בתחום הזה, הטורניר מצליח לסמן וי קטן.
עוד לפני פתיחת המשחק, האנרגיות וההתרגשות באצטדיון היו גבוהות מאוד. פנדל שנוי במחלוקת שנשרק לטובת ארגנטינה בדקה העשירית, ושאותו ביצע במיומנות ליאו מסי, הוריד בשנייה אחת את מפלס האנרגיה הכללי והכעיס אותי באופן אישי, שכן זו הייתה עבירה גבולית. למען האמת, ספק גדול אם גם במקרה ההפוך היו שורקים לפנדל, או שמסי קיבל כאן יחס מיוחד. אני חובב גדול של האנדרדוג וגם כך ישבתי עם הסעודים, אז החלטתי לתפוס צד ולהיות בעדם. נבחרת ארגנטינה בכל מקרה מוערכת יתר על ידי המידה, ופרט למסי ועוד שניים־שלושה שחקנים, אין לה באמת סגל כל כך מוצלח.
החשש היה ששוב אצפה במשחקים חד־צדדיים, כמו בתבוסה של איראן לאנגלים או בתצוגת הנפל של הקטארים מול אקוודור. לשמחתי, הסעודים נראו נחושים וחדים מהרגע הראשון. הם התקשו לייצר התקפות אבל נאבקו בכל הכוח, היו ראשונים לכל כדור והיה ברור שהם יודעים לשחק כדורגל, ובעיקר שהם מאמינים שאפשר לעשות משהו מול ארגנטינה הגדולה. במחצית השנייה התחושה הזו הפכה למציאות. תוך שמונה דקות נהדרות ביצעה סעודיה מהפך עם שער של סאלח אל־שחרי וביצוע מדהים נוסף של סאלם אל־דוואסרי, ששיגר בעיטה אדירה לחיבורים, במה שמועמד כבר עתה להיות שער הטורניר.
היציע שבו ישבתי היה כולו באוויר, ואני יחד איתם. כולם קפצו, רקדו, צעקו ובעיקר לא האמינו שזה באמת קורה. בספורט, שמחת האנדרדוג היא העוצמתית מכולם. ככל שהדקות נקפו רמת החרדה ביציע עלתה, עם החשש שמסי וחבריו יצליחו להתאושש. אבל הסעודים התגלו כלוחמים אמיתיים עם שוער יוצא מהכלל, ואחרי עוד תוספת זמן בלתי נגמרת המשחק הסתיים עם אחת ההפתעות הגדולות אי פעם במונדיאל. הניצחון נתן את האות לתחילת החגיגות, שנמשכו עד השעות הקטנות של הלילה. מעניין מה עבר בראשו של האמיר הקטארי, שבאותו שבוע ראה את נבחרתו מתבזה ואת אחת האויבות הגדולות שלו עושה היסטוריה על אדמתו.
במשך המשחק כולו הייתי עם התג שלי, שעליו כתוב באופן ברור מאיזה עיתון ומדינה אני. לא נראה שלמישהו היה אכפת. אני מצידי נהניתי להיות חלק מסיטואציה יוצאת דופן, ובמשך שעתיים חייכתי, קפצתי ומחאתי כפיים עם כל האנשים סביבי. אף שהרגשתי בטוח לחלוטין (בכל אצטדיון, ובכלל ברחבי דוחא, יש אבטחה כבדה) נמנעתי הפעם, בניגוד להרגלי במשימות מעין אלה, מלפנות לאנשים וליזום שיחות. הפעם העדפתי להימנע ממענה על השאלה מאיפה אני, שאלה שבדרך כלל אני שמח לעסוק בה. בניגוד לעיתונאים ישראלים שיצרו כאן השבוע פרובוקציה מכוונת בסיטואציות שונות, אני חשתי שמיותר ללכת בכיוון הזה. החלטתי לחוות יחד עם הסעודים את אחת החוויות העוצמתיות והמיוחדות שחוויתי אי פעם באירוע ספורט.
מעניין יהיה לראות כיצד תתנהל נבחרת ארגנטינה במשחקים הבאים, מול פולין ומקסיקו, והאם מסי – בגיל 35 ובהופעת הפרידה בגביע העולם – יצליח להגשים את החלום האחרון שנותר לו: להפוך לאלוף עולם ולהשתוות לדייגו ארמנדו מראדונה, שהביא את הגביע הקדוש למדינתו ב־1986.
לינה במחיר מופקע
לאחר כשבוע של משחקים, הדברים משתפרים בקטאר בהיבטי הניהול וההפקה. עם זאת, קשה להתעלם מכמה כשלים שכבר לא יתוקנו; יחד עם ההשקעה האדירה, המוערכת ב־220 מיליארד דולר, הקטארים שכחו משום מה שבשביל טורניר מוצלח צריך אוהדים – ואם הם באים, בהיקף של מאות אלפים, צריך לארגן עבורם מקומות לינה. המחסור הוביל את קטאר לבנות בשבועות האחרונים כשמונה כפרי אוהדים ברחבי המדינה, רחוק למדי מדוחא. בעיר הבירה נבנו שורות ארוכות של בקתות וקרוואנים, וסביבם מגרשי קט־רגל וכדורסל, מסכי טלוויזיה ועוד כמה פינוקים. הבעיה שהחדרים קטנים מאוד, בנויים בצורה ארעית, ומספקים שירותים ומקלחות משותפות. הם גם מוצעים, בהיעדר תחרות, במחיר של 200 דולר ללילה – מה שכבר עורר כאן מחאה גדולה מצד אוהדים שלא האמינו עבור מה הם נדרשו לשלם סכום כזה.
פתרונות נוספים שנמצאו אלו ספינות Airbnb באיכות גבוהה, המשכירות חדר ב־500 דולר ללילה. בנוסף נרקמו גם שיתופי פעולה עם סעודיה, דובאי ואבו־דאבי, שם לנים אוהדים שיכולים להרשות זאת לעצמם, שכן הדבר כרוך בטיסות לקטאר ובחזרה. ביעדים הללו אפשר ליהנות ממלונות מוזלים ומהאפשרות ללכת למועדונים ולשתות אלכוהול ללא בעיה.
תקלה נוספת כאן היא פיזור הקהל לאחר משחקים. המטרו המקומי פועל אמנם בצורה נפלאה, אבל כשצריך לפנות כ־40 עד 80 אלף אוהדים לאחר משחק, נוצר פקק תנועה אדיר בכניסה לתחנות – מה שגורר לפעמים גם המתנה של שעה ויותר.
