השמש קופחת על ראשיהם של השוטרים וחוקרי מז"פ בטרמפיאדה. במשך שעות ארוכות הם בוחנים את השקע שנפער בגדר ואת האופניים המרוסקים סמוך למקום הפיצוץ, עסוקים באיתור ממצאים ובאיסוף שברי הזכוכיות והמתכת שעפו לכל עבר והגיעו גם לנתיב הנסיעה הנגדי, זה שנכנס לירושלים. רק כשש שעות אחרי הפיצוץ הקטלני הוסר סרט הסימון האדום של המשטרה שתיחם את המדרכה ואת תחנת האוטובוס הפגועה, והתאפשרה חזרה מלאה לשגרה ביציאה מהבירה המודאגת שהתעוררה למציאות חדשה וכואבת.
הפיצוץ הראשון התרחש בשעה 7:05, בטרמפיאדה ביציאה מהעיר. מטען שהוחבא צמוד לגדר ומאחורי אופניים, הכיל רסס וברגים רבים והתפוצץ על יושבי תחנת האוטובוס. "ממש כמו פעם", אמר קצין משטרה ותיק שנכח בזירה, רומז לימים המדממים של האינתיפאדה השנייה, בראשית שנות האלפיים. חצי שעה לאחר מכן, כשכוחות ההצלה והביטחון היו במקום, אירע הפיצוץ השני בתחנת אוטובוס בדרך משכונת רמות להר חוצבים.
הפיגוע הראשון, ביציאה מהעיר, גבה את חייו של הנער אריה שצ'ופק בן ה־16, תושב שכונת הר נוף ותלמיד ישיבת "הרי יהודה" ביישוב בית־מאיר. מלבדו, בשני הפיגועים יחד נפצעו שישה ישראלים – אחד אנוש, שניים קשה, שניים בינוני, אחד קל – ועוד 17 נפגעו מחרדה. כולם פונו לבית החולים שערי צדק.
"הישיבה הזאת היא כמו משפחה. אנחנו חיים ביחד, גם הצוות פה לא מתנשא מעל התלמידים. כשיש כזה סיפור, אנחנו חושבים שהקב"ה נתן לנו ניסיון כדי שנעמוד בו"
בשיחה עם מקור ראשון מעריכים גורמים ביטחוניים כי מבלי להמעיט במחיר הכבד שגבו הפיגועים, אם המטענים היו מתפוצצים בשעה מאוחרת יותר, שבה העומס בתחנות האוטובוס גדול, מספר הנפגעים היה גדל בהתאם והמדינה הייתה נכנסת לסחרור ביטחוני.
אחד הגיבורים של בוקר יום רביעי הוא יוסף חיים גבאי, חובש של איחוד הצלה, שסיים משמרת במוקד ויצא רכוב על אופנועו. כששמע את הפיצוץ הוא הגיע למקום במהירות והעניק עזרה ראשונה לפצועים. רפאל פאך, דובר איחוד הצלה, סיפר על פעולתו המהירה והתושייה של גבאי והוסיף: "זה מחזיר אותנו לתקופה של האינתיפאדה השנייה, אבל אנחנו מקווים מאוד שזה לא יחזור, שלא נצטרך לצאת ולטפל באירועים האלה". לדברי פאך, הפציעות אופייניות לפגיעה מרסיסי זכוכית מחלונות האוטובוס שהתנפצו, מחתיכות מתכת מהגדר ומהאופניים וייתכן שאף מחלקי מתכת דוגמת ברגים ומסמרים שהיו בתוך מטען החבלה.
הפיגוע הכפול שיבש במשך שעות ארוכות את תנועת האוטובוסים ביציאה מהעיר, וגרם לנהגים הנוסעים מערבה לחשוש לעצור לטרמפיסטים. הצעירים בטרמפיאדה מצידם מספרים כי הדבר היחיד שהטריד אותם הוא השיחות הרבות מהבית שבהן ביקשו המשפחות לוודא שיקיריהם לא נכחו במקום בזמן הפיגועים. "אני לא חושש", אומר שמעון, תלמיד ישיבה ירושלמית שהגיע לזירת הפיגוע בדרכו מבית הכנסת בגבעת־שאול. "ברור שמעכשיו ניזהר יותר, אבל נמשיך להיות כאן".
כמה בחורי ישיבה מעידים כי הגיעו למקום כבר בשעה שמונה, "וכבר אז היה בלגן גדול". שמעון מבקש להדגיש כי אמנם "יש חשש שזה ישנה לנו את סדר היום, אבל אני מבין שזה לא כדאי. אלה סתם פחדים ולחץ, זה לא יעזור וזו גם כניעה לטרור".
"בחור חייכן ועדין מאוד"
הקצב של ישיבת "הרי יהודה" ביישוב בית־מאיר, שבה למד אריה שצ'ופק ז"ל, שונה מזה של מרבית הישיבות בעולם החרדי. הוא בנוי בעיקר על הקשבה לעולמם הפנימי של התלמידים, ולא רק לסדרי הלימוד הנוקשים. האופי הזה הוא שהביא את אריה הצעיר ללמוד במקום.
טרמפיסט שאספנו במחלף שורש סיפר שגם פניו לישיבה הקטנה. במקרה הזה מדובר בישיבה "קטנה" לא רק מצד הגיל של תלמידיה, כפי שמכנים זאת בעולם החרדי, אלא גם בשל מספר התלמידים המצומצם: כ־35, בכל הגילים יחד. הנער שהצטרף לנסיעתנו נושא את שמו של סבו, הרב צבי כהנא, שהקים את הישיבה במקום לפני כשישה עשורים. אביו הוא מרבני הישיבה. צבי אינו לומד בעצמו בישיבה ולא הכיר באופן אישי את התלמידים, אך הרגיש צורך להגיע ולתמוך בשעת המשבר באביו ובתלמידיו.
עם בואנו לישיבה אנחנו פוגשים נערים צעירים, שקטים, חלקם עם עיניים אדומות מדמעות, אחרים חסרי מנוחה ותזזיתיים. בפינה אחת מסתודדים רבני הישיבה והצוות החינוכי, אחרי שיחה מקצועית עם השירות הפסיכולוגי של המועצה האזורית מטה יהודה. בפינה אחרת אברך מחבק תלמיד שממרר בבכי על כתפו.
התלמידים מפנים אותנו לעבר משרדו של ראש הישיבה, הרב אהרן כהנא. "אריה היה ילד עדין ומדהים. אהוב מאוד על החברים. נלחם כמו אריה על הדברים הנכונים", מספר לנו הרב כהנא על תלמידו שנרצח בדרכו לתפילת שחרית בישיבה. הוא מתקשה למצוא מילים נוספות, ומבקש ממני לדבר רק עם הר"מים והאברכים אך לא עם התלמידים שעסוקים באבלם האישי.
אני מתהלך בין הכיתות ומגלה פינת כיבוד צנועה, שמעליה נתלה שלט מאולתר: "הברכות לעילוי נשמת אריה בן משה". אחד הרבנים אומר לתלמידיו שהערב הם יוכלו להישאר לישון באחד מחדרי השיעורים, כדי להתמודד עם המצב בסיוע הצוות ולדבר על התחושות, בישיבת "הרי יהודה" אין פנימייה, והתלמידים מגיעים מדי יום מבתיהם ביישובי האזור.
למרות בקשת ראש הישיבה שלא לדבר עם התלמידים, בני פרל, בן 16 מבית־שמש, ניגש לדבר איתי. כשאני אומר לו שעליו לבקש אישור מראש הישיבה, הוא רץ לעשות זאת וחוזר במהירות עם תשובה חיובית.
"הגענו לכאן הבוקר בהסעה כרגיל, ואז קיבלנו הודעה שהיה פיגוע בירושלים", משחזר בני. "באזור 11 התכנסו ואמרו שיש הרוג. הרב אורלנסקי, אחד הר"מים בישיבה, סיפר שזה היה אריה. מפה אנחנו ממשיכים ללוויה בירושלים", הוא אומר במהירות, כמעט מבליע את המילים. ניכר שהדיבור קשה לו, אך בד בבד מקל עליו את המשא ומסייע לו לפרוק מהמתח שהוא שרוי בו. אני מבקש ממנו בעדינות לספר על אריה: "הוא היה חייכן, צחק מכל דבר, ממש אהב לצחוק", אומר בני.
נחמן, שלומד בשיעור ג' – שנה מעל אריה – מספר שאף שלא למדו יחד, הם הכירו היטב ודיברו מדי יום. לדבריו זה קרה בזכות האווירה בישיבה, שמטפחת קשר חם מצד הצוות ובין התלמידים. "ברור שאני מכיר את אריה, הוא למד ממש פה בחדר שיעורים הזה", הוא מצביע, ומספר בכנות נערית: "הוא היה בחור חייכן ועדין מאוד, אף פעם לא התקוטט. בשבועות האחרונים הוא דיבר הרבה על החיים ועל מה עושים בהם.
"כבר בסביבות תשע, אחרי התפילה ובמהלך ארוחת הבוקר, התחילו שמועות בישיבה על כך שאריה היה אמור להיות בטרמפיאדה, איפה שהיה פיגוע, והוא עדיין לא הגיע", משחזר נחמן את ההתרחשות.
היגון על הירצחו של אריה גדול מאוד. לצד זאת, בישיבה מדברים על כך שהאובדן היה יכול להיות גדול הרבה יותר. אריה ישב ראשון בספסל של תחנת האוטובוס, ולידו א', חברו ללימודים. ד', שמדי בוקר מקדים בדקות מספר, דווקא איחר הפעם, איחור שבדיעבד הציל את חייו. ד' בדיוק חצה את הכביש וקרא לעברם "בוקר טוב", הם ענו לו ואז התרחש הפיצוץ. אריה וא' נפצעו, ד' רץ אליהם והתקשר מיד לכוחות ההצלה. "בדרך כלל יש איתם בחור רביעי, אבל הוא שכח את התפילין בבית ובאמצע הדרך נזכר וחזר להביא אותן", אומר נחמן. "זה הציל אותו".
התלמידים בישיבת הרי יהודה שקועים בעולמם, ולא מחוברים לסדר היום הציבורי. המשא ומתן התקוע בין מפלגות הימין בדרך להרכבת הממשלה לא מעסיק את הנערים כאן. הם לא מחו על חוסר משילות, ולא מתחו ביקורת על המצב הביטחוני הרעוע.
דבר התורה האחרון
אחד הר"מים ניגש ומבקש מהתלמידים להיכנס לשיחה באולם הישיבה. על רקע השקט שנוצר אני תופס את הרב לייבל מוסקוביץ, ממורי הישיבה, ומבקש ממנו לספר על הבוקר הקשה מנקודת מבטו של הצוות.
מה הצוות והרבנים בישיבה אומרים לתלמידים?
"אין מה לומר, מה אפשר להגיד? ה' נתן וה' לקח. מנסים להתמודד. אנחנו מלוּוים באנשי מקצוע מהשירות הפסיכולוגי של המועצה. הבחורים יישארו לישון כאן הלילה".
מה אומרים לתלמיד שבוכה? שאומר שקשה לו?
"בכי זה דבר טוב, זה משחרר את הלחץ. קשה להכיל את מה שקרה, גם לנו וגם לתלמידים. זה אירוע מתגלגל, ובעזרת ה' אנחנו עומדים ונעמוד כאן לצד כל בחור. אמרנו להם שאנחנו קשובים אליהם לכל דבר שהם רוצים לומר. ההורים של החברים הטובים של אריה התקשרו הבוקר, חלקם כבר הגיעו לכאן בשעות האחרונות כדי להיות ולשוחח עם ילדיהם ולומר שלא יחזרו לבית הלילה. החלטנו שכולם יישארו לישון בישיבה, עדיף שיהיו כאן עם החברים שלהם", הוא מסביר, ומסתייע במשל חז"לי: "חבילת קנים יותר קשה לשבור מאשר קנה אחד.
"הישיבה הזאת היא כמו משפחה, זו לא ישיבה רגילה. אתה יכול לשאול כאן כל בחור. לבחורים הצעירים יש קשר טוב מאוד עם הבחורים המבוגרים יותר. אנחנו חיים יחד, גם הצוות פה לא מתנשא מעל התלמידים. כשיש כזה סיפור, אנחנו חושבים שהקב"ה נתן לנו ניסיון כדי שנעמוד בו".
מה רבנים עושים כשקשה להם?
"מה אתה חושב שיעשו? מתמודדים! יש לנו כלים לעבודה שהשירות הפסיכולוגי נתן לנו. מעבר לזה, אי אפשר לשקוע ולא לעשות כלום, כל אחד צריך להרים את עצמו. בעזרת השם נצא מזה, נעלה עוד קדימה".
לפני שהרב מוסקוביץ חוזר לתלמידים, אני מבקש ממנו לספר משהו אחרון על אריה. הוא מציע לחזור על דבר התורה האחרון ששמע מאריה לפני שבועיים, על פרשת העקדה. "הקדוש ברוך הוא קרא לאברהם אבינו, 'קח נא בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק'. רש"י שואל למה היה צריך את כל הפירוט הזה, ועונה שהקדוש ברוך הוא לא רצה שתיטרף דעתו של אברהם אבינו, שהרי הוא הולך להגיד לו לשחוט את הבן שלו, לכן הוא אמר לו את זה בשלבים. על זה שאל אריה, הרי אם הקדוש ברוך הוא מנהל את העולם, הוא יכול לתת לאברהם כוחות שימנעו מדעתו להיטרף עליו. שאלה חזקה, לא?", אומר הרב מוסקוביץ וממשיך: "הוא ענה תשובה שעכשיו מחזקת אותנו מאוד. הוא אמר שהקדוש ברוך הוא רצה לעשות את כל הניסיון הזה בדרך הטבע ולא בדרך נס, לכן הוא הכין את אברהם לכך כדרך הטבע, בצורה מדורגת. כך גם אנחנו עכשיו. אנחנו לא מחכים לניסים, אנחנו מנסים להתמודד עם המצב הזה בדרך הטבע, עם הכוחות שלנו".
