אלפי עיתונאים הגיעו השבוע לסינגפור לסקר את פסגת טראמפ־קים. כולם ידענים, כולם מומחים, לכולם קשרים ענפים בחלונות הגבוהים ביותר. וכולם, ללא יוצא מהכלל, מלמלו השבוע בעיקר שתי מילים: "לא יודע". שמענו את צמד המילים הכל כך אנושי הזה – ועם זאת המאוד לא שגור בפיהם של אותם עיתונאים – כל כך הרבה פעמים, עד שבשלב מסוים עברה המחשבה בראש שאם כך, לשם מה נסעתם אלפי קילומטרים. הם לא ידעו לאן יוצא קים בסיורו הלילי בעיר־המדינה, ולא ידעו מה צפוי להיות בפגישה. לא ידעו שבסיומה תהיה חתימה הדדית על מסמך, וכשידעו סוף סוף – לא ידעו מה כתוב במסמך.
זו כנראה הסיבה שבגללה ברק אובמה, ביל קלינטון או ג'ורג' בוש – ולמעשה כל אישיות אחרת מלבד דונלד טראמפ – לא יכולים היו להגיע לפגישה עם מנהיג הדיקטטורה האכזרית של קוריאה הצפונית, ואולי להשיג התקדמות בדרך לנטרולה מנשק גרעיני. בעולם שבו כמעט הכול צפוי מראש, העיתונאים מתודרכים בקביעות והאג'נדה ידועה ומשורטטת ברזולוציה הגבוהה ביותר – היתרון הפסיכולוגי והאסטרטגי עובר לידי הצד התזזיתי, המטורף, זה שלא חייב כלום לאף אחד. הוא משול לספינת טילים קטנה וזריזה שמסוגלת לנווט במהירות ולשנות כיוון באופן כמעט מיידי, לעומת נושאת מטוסים עצומה וכבדה. לנושאת המטוסים – ארה"ב – יש כמובן יותר נשק ויכולת תקיפה, אבל הסרבול שלה ויכולת התמרון המוגבלת מעבירים במידה לא מועטה את היתרון לסטי"ל הקטנה, הלא היא קוריאה הצפונית. וכשהספינה הקטנה הזאת נושאת עליה טילים גרעיניים, המצב נהיה מסובך עוד יותר.
ואת המצב הזה פתר דונלד טראמפ – לפחות בכך שהצליח לקיים את הפסגה – באמצעות הפיכתה של ארה"ב לקצת יותר סטי"ל וקצת פחות נושאת מטוסים. אישיותו השונה כל כך מזו של כל נשיאי ארה"ב שקדמו לו, תיעובו המופגן כלפי התקשורת הממוסדת, יכולתו לשנות אהבות לשנאות וההפך בתוך ימים ספורים, ההסתכלות על העולם בעיניים עסקיות – כל אלה גרמו לקים ג'ונג און להבין שהפעם מדובר במשחק חדש לגמרי. בפעם הראשונה מאז הקים סבו את אחת המדינות הנוראיות, המדכאות והעניות ביותר בעולם, יתרונו של מנהיגה בהיותו "המשוגע של העולם" כבר לא בלעדי. בחושיו ההישרדותיים המפותחים הבין הדיקטטור הצעיר שהאדמה תחתיו רועדת, רק שהפעם באמת.
וכאן בדיוק מגיע ההבדל בין שני הצדדים, שיכריע לאן העולם הולך מכאן והלאה ביום שאחרי הפסגה. וזהו ההבדל העצום בין שתי המדינות האלה, שקים ג'ונג און מתחיל כנראה להפנים. טראמפ אולי תזזיתי ולא צפוי, אבל מאחוריו עומדת מעצמת־על דמוקרטית וחזקה, שתושביה ילכו בעוד פחות מחצי שנה לבחירות לקונגרס ובעוד שנתיים וחצי אמורים להחליט אם יבחרו בו מחדש אם לאו. ומטרת־העל של המעצמה הזאת היא לראות את קוריאה הצפונית מפורזת מנשק גרעיני. מטרתו של קים הפוכה לגמרי, והיא לשמר את כוחה הגרעיני של ארצו, זה שהושג על חשבון עשרות מיליוני נתיניו האומללים, הגוועים ברעב ונטולי זכות הבחירה. כאן הקווים שוב מתפצלים, והקו של ארה"ב חייב להיות על העליונה. אם הדבר אכן יקרה בסופו של דבר בעקבות הפסגה, שהסתיימה השבוע בחתימה על הסכם – טראמפ יוכיח שוב את עליונות האלתור על פני המסודר, ניצחון התזזיתיות על המחושב, יתרון המזג החם והסוער על תיאוריות אקדמיות משוכללות.
התמונה של קים וטראמפ מקבלים פרס נובל לשלום מידיהם של כמה צפון־אירופים קפוצים וחמורי סבר נעשתה השבוע סבירה מתמיד, ואם אכן כך יקרה, ייאלצו שוב ההיסטוריונים לכתוב מחדש את ספריהם. ואם לא? אנחנו לא יודעים. ממש כמו אלפי העיתונאים ששהו השבוע בסינגפור.
המניות שלנו עלו
בשנים האחרונות, בולטימור שבמדינת מרילנד היא העיר המסוכנת ביותר בארה"ב, או לפחות אחת המסוכנות שבהן. מספר הרציחות בה גדול פי עשרה מהממוצע הארצי, מעשי השוד מרובים פי שבעה והתקיפות פי שלושה. רבע מהאוכלוסייה נמצאת מתחת לקו העוני. מבחינה פוליטית, בבולטימור יש עשרה דמוקרטים על רפובליקני אחד. בסקר שנערך במרילנד בשבוע שעבר נשאלו הנסקרים מהי הסוגיה שהכי מטרידה אותם, מהי המשימה שהכי מניעה אותם לעבר הקלפי בבחירות אמצע הקדנציה בנובמבר הקרוב. התוצאות היו מדהימות: אף שהנשיא טראמפ כלל לא עומד לבחירה בבחירות הללו, 46 אחוזים מהדמוקרטים של מרילנד הצביעו על הוצאתו מהבית הלבן כמשימה הראשונה במעלה מבחינתם. נושאים שלכאורה היו אמורים להדריך את מנוחתם היומיומית, כמו חינוך למשל, זכו ל־25 אחוז, כלכלה ל־10 אחוזים, וביטחון במרחב הציבורי – כאמור, במדינה שבה נמצאת העיר המסוכנת ביותר בארה"ב – ל־8 אחוזים עלובים בלבד.
איך קשור הסקר הזה לפסגת סינגפור? הקיטוב הפוליטי האמריקני בין ימין לשמאל הולך ומחריף, וכל צד מתבצר ומתחפר בעמדותיו. במצב שכזה, כל אירוע הקשור לנשיא טראמפ מפורש ומתורגם מיד, כמעט בלי מחשבה נוספת, לתמיכה או התנגדות באופן שבטי, קדמוני כמעט. הדבר נכון במרילנד, אבל כמי שמנהיג את העולם החופשי, היחס הקיצוני הזה לטראמפ מתקיים גם ברחבי הגלובוס, וכמובן אצלנו בישראל.
ובין ההיצמדות השבטית הזאת לחברתה הדומה לה כשתי טיפות מים, נמצאת האמת. והאמת היא שכמו בכל דבר הקשור לחיים עצמם, גם להסכם שהושג בסינגפור בין טראמפ לרודן קוריאה הצפונית יש פנים לכאן ולכאן. אין טעם לחזור על הטיעונים של מוחאי הכפיים כמו גם על אלה של מחמיצי הפנים. הכול כבר נבלס ונלעס בימים האחרונים עד לזרא – אבל בהחלט יש טעם לומר כי כרגע אין איש אחד בעולם שיודע אל־נכון מי צודק. יכול להיות שכדברי המצדדים, מה שאירע השבוע הוא צעד ראשון בדרך לפירוק קוריאה הצפונית מנשק וצעד גדול לשלום העולם. מצד שני, יכול להיות שקוריאה הצפונית משטה שוב בעולם, ואם כך אכן יתברר בעוד כמה חודשים, הרי שכגודל הציפיות יהיו גם האכזבות, ואו־אז הסכנה לשלום העולם רק תגדל, וכולנו נזכור את הפסגה הזאת כמהדורה חוזרת של הסכם מינכן.
מכיוון שכך, אין לנו אלא להיצמד לעובדות שאנו כן יודעים כבר היום. נייר לקמוס אחד הוא איראן. הרפובליקה האסלאמית עשתה כל שלאל ידה כדי שקים לא יחתום הסכם עם טראמפ. היא הזהירה אותו שמדובר בבלוף, ושידרה סימני מצוקה לאורך כל הדרך. אם איראן לא מרוצה ממשהו, כנראה אנחנו צריכים להיות מרוצים. העובדה השנייה היא שכבעלת הברית האיתנה והמובהקת של ארה"ב, מניותיה של ישראל עולות במקביל לעליית מניותיה של ארה"ב. גם בניכוי הטונים הצורמים בפסגת ה־G7, השבוע הזה היה טוב לאמריקה בזירה הדיפלומטית הבינלאומית, ולכן ישראל יכולה להרשות לעצמה להאמין שמדובר במהלך נכון, לפחות כרגע או עד שיוכח אחרת.
עובדה שלישית היא שהמדינה המאוימת ביותר על־ידי קוריאה הצפונית, הלוא היא קוריאה הדרומית – שבירתה נמצאת במרחק עשרות קילומטרים בלבד מהגבול עם המדינה המבודדת – בירכה על ההסכם. כשנשיא קוריאה הדרומית מון ג'יאה אין אומר בעקבות ההסכם שהושג השבוע את המשפט: "אנו מותירים מאחור ימים אפלים של מלחמה ועימות וכותבים פרק חדש בהיסטוריה, פרק של שלום ושיתופי פעולה" – אולי כדאי בכל זאת לאפסן באופן זמני את הפסימיות, ולהודות שמשהו חיובי בכל זאת התרחש בעולם השבוע. לאפסן, לא לזרוק לפח. כאמור, אולי מתישהו נצטרך להוציא את הפסימיות מהבוידעם ולהשתמש בה. נכון לעכשיו, נדמה כי ידם של האופטימיים על העליונה.
