"יש מחלוקות במדינה הזאת – כן לגור בשומרון, לא לגור בשומרון. אצלנו בבית אין על זה מחלוקת. אנחנו עצמנו לא נגור בשומרון, אבל מבחינתנו בכל מקום שיהודים חיים בו במדינת ישראל, חייל צריך לשכב עבורם על הגדר. זה מה שעידו עשה".
כך, במילים נחושות, הביע איתן, אביו של סמ"ר עידו ברוך הי"ד שנרצח בפיגוע ירי בשומרון בחול המועד סוכות, את תחושותיו. "אני אגיד משהו קשה. אם מישהו צריך להיפגע, זה קודם כול החייל ואחר כך האזרח", הוסיף איתן, "זאת המשמרת שלו, גם אם זה קשה לי בתור אב שאיבד את בנו. אני מאוד גאה בו ושלם עם מה שהוא עשה ואיפה שהוא היה, למרות המחיר הגבוה שאני משלם. אני יכול להתנחם בכך שהוא היה שם ועשה את המשימה שהוטלה עליו. אנחנו חיים במדינה שיש לה הרבה אויבים. חייל צריך לשמור על האזרחים, וזה מה שעידו עשה".
יותר מאלף איש ליוו אותו בדרכו האחרונה ביום רביעי שעבר. אמו עינב ספדה לו: "הכול התחיל לפני 21 שנים וקצת. עידו, ילד מצחיק, ילד מיוחד וייחודי, אוהב תמיד לתת ולעזור לכל מי שאפשר. מארגן העל, די־ג'יי מחונן, פעיל מרכזי בצופים, חניך לתפארת מדינת ישראל, דמות להערצה.
"הלכת בדרך ההתנדבות, כבר אז היה ברור ששירות קרבי זה אתה. התפוצצנו מגאווה במסע הסיום, צחקנו שאתה לא יודע להפסיד במשחק. רצית לצאת לקצונה, התחבטת והתלבטת. לא היית בשל, אבל בסוף כבר היית בשל והחלטת. היית רב־הסמל הפלוגתי המצטיין זה שנתיים. היית הכי טוב שאפשר, נגעת בכולם. אוהבים אותך, ילד שלנו, גאים בך".
בכניסה לגדרה, העיר שבה גדל עידו, שלטים שתלו בני נוער מהשומרון, עם תמונתו של עידו והכיתוב "אל תירא ישראל", מקדמים את המנחמים הרבים. את חצר בית משפחתו מעטרים שני דגלי ישראל. בלונים סגולים, בצבעה של חטיבת גבעתי, נתלו על הגדר מבחוץ.
שמבקרים בבית משפחת ברוך לא קשה להבין מאין צמחה אישיותו המיוחדת של עידו. הוריו, איתן ועינב, הם אנשי חינוך ומתנדבים במסגרות שונות. למרות גילו הצעיר הספיק עידו לגעת בליבם של אנשים רבים. כשהיה נער התנדב להיות די־ג'יי באירועים של מעוטי יכולת, היה פעיל בצופים ושימש כראש גדוד בתנועה. לפני גיוסו לגבעתי התנדב לשנת שירות.
"עידו היה ילד של נתינה", מספר האב, "מכיתה ד' עד י"ב הוא היה בצופים, חניך מושבע ואז מדריך. לפני הגיוס הוא עשה שנת שירות במסגרת 'קדימה' והתנדב במועדון נוער באור יהודה. שנת השירות לפני הצבא בכלל לא הייתה שאלה. היה ברור לו שהוא עושה את זה ותורם עוד שנה. הוא ליווה את החניכים בשעות שאחרי בית הספר בפעילויות שונות, וגם עזר להם בהכנת שיעורי הבית".
בנוסף, ברוך רתם את החניכים שלו לעשיית חסד, והם התנדבו יחד במסגרת סח"י – סיירת חסד בחלוקת מצרכים למעוטי יכולת. בשנת השירות גם הכיר את רוני לבצקי, בת זוגו בשלוש השנים האחרונות. בהלווייתו סיפרה רוני: "עידו היה הבן זוג הכי טוב שיכולתי לבקש. כולם צפו לנו עתיד ארוך ביחד, אני קיוויתי מאוד שזה מה שיהיה עם החיים שלי, ושעידו יישאר שם תמיד ושתמיד נהיה יחד". לבצקי הוסיפה כי ברוך התלבט אם לצאת לקורס קצינים, ולבסוף החליט "לתת מעצמו את כל מה שהוא יכול. בסוף הוא באמת נתן את כל מה שהיה יכול, אבל לא בדרך שקיווינו".
שלשום השתתפו חניכיו לשעבר בחלוקת מזון לזכרו. המוטו שעליו גדל עידו הוא "תעשה טוב, והטוב יגיע אליך".
"כשהיה נער הוא אהב מאוד לעסוק במוזיקה, ובעיקר להיות ד'י־ג'יי", מספר אביו, "כשחיפש עבודה ולא מצא, אמרתי לו 'תתנדב, וכל השאר כבר יבוא'. ובאמת ככה היה. הוא התנדב, וכל פעם אחרי אירוע כזה הוא היה מקבל פניות לאירועים בתשלום". האב מתאר תלמיד מצטיין שלמד בכיתת מופ"ת ועשה 5 יחידות במתמטיקה, פיזיקה, אנגלית ודיפלומטיה. "אבל הלימודים היו אצלו משניים. קודם כול הנתינה והאנשים. במהלך שנת השירות עידו עשה מבדקים לצבא, ובין השאר עבר גם גיבוש לצוללות שנמשך ארבעה ימים. בסוף היה לו עניין רפואי ופסלו אותו".
הוא התאכזב?
"בהתחלה הוא התאכזב. הפרופיל שלו ירד ל־72, מה שהשאיר לו את האפשרויות להיות תותחן או שריונר. אמרתי לו שאם הוא רוצה לעשות דברים יותר משמעותיים הוא צריך להעלות פרופיל. הוא הלך לרופא והצליח בזה – התגייס לגבעתי, עבר את הגיבוש לסיירת ושנה וחודשיים של מסלול, ובסוף המסלול הוא היה רב־סמל פלוגתי של טירונים עד שחתם קבע לשנתיים בקצונה. כשהיה רב־סמל פלוגתי הוא הצליח לגעת בלב של החיילים שלו ולרגש אותם. הכול היה בחיוך ובגובה העיניים. הוא כבר היה אמור לצאת לקצונה, אבל יצא להליך רפואי קצר ולחופשת מחלה, ואז הוא חזר לצוות הלוחמים שלו בשומרון – וקרה מה שקרה".
שגית קישון, חברת המשפחה, מספרת שעידו המשיך ביתר שאת את דרכם של הוריו, שעסוקים תמיד בנתינה וחסד. "עידו ראה את הנתינה בבית. איתן אוסף מזון לנזקקים, הוא עובר בכל המאפיות ואוסף את מה שנשאר למשפחות מעוטות יכולת".
את רוח הנתינה שלו הגשימו הוריו גם לאחר מותו. קרניות עיניו של ברוך הושתלו בעיניהם של שני ישראלים והעניקו להם מאור עיניים. השניים, בנימין גורן ואביבה רענן, בשנות ה־80 לחייהם, הגיבו בהתרגשות כששמעו על זהות התורם. "ההורים ביקשו לתרום כל מה שאפשר. אבל הספיקו רק לתרום את הקרניות שלו", אמרה קישון, "מישהו יהיה עם העיניים השמחות שלו ואנחנו נישאר עם הדמעות".
להורים ולחברים ברור כי הדרך להנצחתו של עידו תהיה בהמשך הנתינה. "בעוד שבועיים יש מסע כומתה של גבעתי", אמר אביו, "אנחנו מכינים צמידים סגולים עם הכיתוב 'חייך, עידו מאחוריך'. בסיום המסע נפתח שולחן לחיילים הבודדים, ונעשה הכול בחיוך – כמו החיוך המיוחד שלו".
