עמוק מתחת לקרח הנרחב במערב אנטארקטיקה נחים רכסי הרים ועמקים באורך מאות קילומטרים: תגלית חדשה יכולה, לדברי מדענים, לשנות את התחזיות של עליית מפלס מי הים.
צוות חוקרים בריטים השתמשו ברדאר חודר קרח כדי למפות את הנוף שמתחת לקרחונים. לטענתם, ממצאיהם מוסיפים עדויות חשובות שיסייעו להבנת התנהגותה של היבשת הקפואה בעבר, בהווה ובעתיד. החוקרים גילו שלושה עמקים המקשרים בין שני חלקים גדולים של אנטארקטיקה: יריעת הקרח המערב־אנטארקטית ויריעת הקרח המזרח־אנטארקטית, הגדולה בהרבה.
תצורות הנוף שהתגלו מונעות מהקרח שבמזרח אנטארקטיקה לזרום לחוף דרך מערב אנטארקטיקה. אך בזמן שיריעות הקרח מצטמקות בעקבות החום הגובר, העמקים ורכסי ההרים הללו "יכולים להאיץ את קצב זרימת הקרח החוצה ממרכז אנטארקטיקה לקצותיה, מה שיוביל לעליית המפלס העולמי של מי הים", מסבירה קייט וינטר, מובילת המחקר, מאוניברסיטת נורת'מבריה.
"ההבנה של פעולות הגומלין בין יריעות הקרח שבמערב היבשת ובמזרחה היא בסיסית להבנת המפלס העולמי של מי הים בעבר, בהווה ובעתיד", מוסיף ניל רוס, מרצה בכיר באוניברסיטת ניוקאסל.
אורכו של העמק הגדול מכולם, "אפיק פאונדיישן", הוא כ־350 קילומטרים. רוחבו עולה על 32 קילומטרים, יותר מאורכו של האי מנהטן. אורכו של עמק נוסף, "אפיק פאטוקסנט", הוא כ־320 קילומטרים, ורוחבו כמעט 15 קילומטרים. העמק הקטן ביותר, "אגן השבר אופסט", מגיע לאורך של כ־150 קילומטרים, ורוחבו כ־19 קילומטרים.
המחקר הוא חלק ממיזם "פולאר גאפ" של סוכנות החלל האירופית, משימה שאפתנית לאסוף מידע על שדה הכבידה של כדור הארץ, והוא פורסם בכתב העת "גיאופיזיקל ריסרץ' לטרס". פוסטו פרצ'יולי, החוקר המוביל את מיזם "פולאר גאפ", אומר שהממצאים מספקים חלון הצצה לאזור הקוטב הדרומי, "אחת החזיתות המובנות פחות באנטארקטיקה ככלל". לדבריו, "המידע החדש מעניק תובנות על האופן שבו משפיע הנוף מתחת לקרח על זרימת הקרח הנוכחית, והבנה טובה יותר של היכולת של חלקי יריעות הקרח באנטארקטיקה הגדולה, בסמוך לקוטב הדרומי, להתפתח בתגובה לשינוי בקרחונים בקרבתם".
החוקרים הופתעו מהתגלית. וינטר סיפרה לרשת NBC שהם ציפו למצוא אזור הררי, אך לא את תצורות הקרקע העצומות הללו.
מחקרים הראו שקרחוני החוף של אנטארקטיקה, במיוחד במערב היבשת, נסוגים בקצב מעורר דאגה, מה שמעלה את החשש מהפוטנציאל של יבשת הענק להגביר את עליית מפלס מי הים. בחודש שעבר מצאה סקירת לוויין ש־10 אחוזים מקרחוני החוף של אנטארקטיקה נסוגים בקצב גבוה לכיוון מרכז היבשת, בזמן שהם נמסים. במערב אנטארקטיקה יותר מ־20 אחוזים מקרחוני החוף נסוגים מהר מקצב של 25 מטרים בשנה. המצב אינו חמור עד כדי כך במזרח אנטארקטיקה, אף שהקרחון הגדול ביותר באזור נסוג אף הוא בקצב מהיר.
