פנס הראש המשוכלל שוולדימיר לוברסקי הזמין ב'אמזון' לבנו רונן, לוחם דובדבן, הגיע השבוע ביום שלישי. אומנם הוא כבר הזמין פנס כזה בעבר, אותו רונן "שיפצר" והצמיד לקסדתו, אבל רונן ביקש פנס נוסף לצורך אימונים.
את הפנס החדש הביא אחד מחברי המשפחה מהדואר אל סוכת האבלים ברחובות. רונן נהרג מפגיעת לוח שיש שהשליך מחבל מגג, בעת שהוא וחבריו לצוות היו בפעילות מבצעית בגזרת רמאללה. "קחו, תשתמשו", אומר ולדימיר בעצב ונותן את הפנס לחבריו ליחידה שבאו לנחם את המשפחה. לוברסקי הוא הלוחם היחיד מדובדבן שנהרג במהלך פעילות מבצעית כתוצאה ישירה מפעילות טרור. הוא היה חברו של סמ"ר שחר סטרוג, שנהרג לפני חודשיים מכדור שנפלט על ידי חברו ליחידה.
סוכת המנחמים עמוסה בלוחמי יחידת דובדבן לדורותיהם שהגיעו לחזק את המשפחה. לחלקם כבר ילדים שהם בעצמם חיילים כיום, ולמרות מרחק הזמן הם חשו צורך לבוא ולחזק באחוות לוחמים. אריק, אחיו של רונן, קם לקראת כל אחד מהם, מחבק ומתעניין מאיזה מחזור הוא. "מזהים אתכם מקילומטר, לא ראיתי משפחה כזאת של יוצאי דובדבן. הם חבר'ה מיוחדים ושקטים שעושים את העבודה ולא עושים הרבה רעש", הוא אומר, על חולצתו תלויה סיכת הלוחם שקיבל אחיו מסגן מפקד הפלוגה שבה שירת. "עכשיו אני חלק מהיחידה", הוא אומר. "הייתי מבקש להיכנס לפעילות אם אימא שלי הייתה מסכימה".
אלנה, האם, היא אישה שהפרטיות חשובה לה ושהחשיפה קשה בעבורה. היא יושבת בסוכת האבלים מוקפת במנחמים מכל הארץ. שתי בנות שירות לאומי מבקשות ממנה לספר על בנה. "קיבלתי כזו חשיפה גדולה, בלי שאף אחד שאל אותי. אנחנו בהלם מממדי ההתעניינות והחיבוק. מהרגע שרונן נפצע ואושפז הוא כבר לא היה אדם פרטי, אלא שייך לכלל עם ישראל. הבנתי שיש לי תפקיד שקיבלתי לפני עשרים שנה, אבל עכשיו הוא תפס ממדים, אני 'אימא של רונן'. הוא העלה אותי בדרגה.
"אני מרגישה אהבה כלפי עם ישראל שקשה לי לתאר, שום רגש שלילי וכעס אין לי כלפי אף אחד. אני כל כך אוהבת את כולם, בא לי לחבק את כולם. אני לא צריכה לדבר עם האנשים, מספיק שאני רואה זוג עיניים של כל מי שבא".
ולדימיר האב מוצא נחמה בכך שבנו דיבר על כך שהוא מוכן למות בקרב. "הוא דיבר עם דוד שלו אחרי אסון הנערים בשיטפון בערבה. הוא אמר לו 'איזה מוות סתמי, טיפשי ועצוב, אני מעדיף למות בקרב'. וזה מה שקרה".
היהלום שלנו
אלנה וולדימיר עלו לארץ בשנות התשעים, כל אחד עם משפחתו, הכירו כאן ונישאו. נולדו להם שני ילדים – אריק הבכור ורונן הצעיר. לפני כמה שנים התגרשו, כל אחד מהם נישא מחדש, אך הם נשארו בקשר טוב. אלנה עובדת כאחות בבית החולים קפלן ואילו ולדימיר הוא איש מחשבים.
ההורים מתארים את רונן כילד עקשן שידע לדבוק במטרותיו. ולדימיר: "כבר בגיל שנתיים הייתה לו חוברת מדבקות. והוא היה מקלף ומדביק, אחת המדבקות לא ירדה, אבל הוא התעקש. זה לקח לו כמה דקות טובות אבל בסוף הוא הצליח. גם בהמשך, בכל חוג שהוא השתתף בו הוא נתן את המקסימום. לא חיפף. זה היה לו חשוב".
מגיל צעיר הוא צייר ופיסל. ספורט תמיד היה חלק משמעותי בחייו, ונעשה לאינטנסיבי יותר ויותר ככל שהתקרב מועד הגיוס לצה"ל. רונן עסק בטניס, בכדורגל, בכדורעף ובאומניות לחימה, ולקראת הגיוס עבר קורס כושר קרבי. אהבה נוספת שלו הייתה המטבח. "קיבלנו סרטון מהיחידה שבו רואים את רונן מקפיץ ירקות לחביתה", אומר אריק. "אלו הסרטונים הכי משמחים, כי רואים בהם כמה הוא שמח וחי".
החברים הרבים מהצבא, מקורסי הכושר ומהלימודים, מגיעים וחולקים עם ההורים סיפורים שלא שמעו על בנם. "אני מתחיל להבין שלא הכרנו אותו", אומר האב. "כל אחד מספר עליו סיפור, מגלים בנאדם אחר".
"אני מרגישה כאילו היה לנו יהלום ביד, וכל אחד בא ומתאר אותו מכיוון אחר", מצטרפת אלנה. "כשביקרו אצלנו מהצבא כשרונן התגייס אמרתי למי שבא – מה שקיבלתם זה יהלום, ואני אומרת את זה לא בגלל שאני אימא שלו".
החברים מתארים בחור שעשה הכול כדי להתקבל ליחידה קרבית במיוחד, שהתאמץ לשפר את הכושר ושבהמשך נעשה לחייל 'מורעל'. אריק: "היה לו ברור שהוא הולך ליחידת עילית. הוא ניסה גם גיבוש לסיירת מטכ"ל, אבל דובדבן היה חלום שלו תמיד. הוא צייר את הסמל של היחידה כבר שנה לפני הגיוס ותלה בחדר שלו. הוא גם למד ערבית כדי שיהיה לו יתרון בשירות. הוא היה מתקשר אליי ומתחיל לדבר איתי בערבית. לימים הוא גם היה מתרגל עליי מעצר". אריק אמר שאחיו היה מאושר. "אני שירַתּי בחטיבת כפיר, והייתי שומע בשקיקה את הסיפורים שלו. הוא אומנם לא סיפר הרבה, גם בגלל ביטחון מידע וגם כי הוא היה צנוע ולא מתפאר".
"אני לא אימא שצריכה שהבן שלה יהיה רופא או עורך דין", אומרת אלנה. "חינכתי אותם קודם כול להיות בני אדם. לא דחפתי ולא חיפשתי ציונים גבוהים. תמיד אמרתי להם שאם הם התאמצו והשקיעו והרגישו שזה מספק אותם, זה מספק גם אותי. אמרתי להם, אם אתם צריכים עזרה בשיעורים – אנחנו כאן. בסוף, כשאת לא דורשת מהילדים יותר מדי, הם מתחילים לדרוש מעצמם. והוא דרש מעצמו, להיות הכי קרבי ולתת כמה שיותר. אני רק רציתי מה שהיה להם טוב, לא התעקשתי".
גיבור מול פחדנים
רונן נפצע אנושות ביום חמישי שעבר, ואושפז בהדסה עין־כרם. למשפחה נאמר מיד שהפגיעה קשה מאוד ושסיכויי ההישרדות נמוכים. חבריו הגיעו אליו עוד כשהיה בטיפול נמרץ, וביקשו לשהות לידו. "הם אמרו לו, רונן אתה חזק, אתה צריך לקום. הם באו בשבילו, אבל גם בשבילם", נאנחת אלנה. "הפרידה הזאת חשובה למי שנשאר, הוא הולך מכאן. בהתחלה הגיעו הרבה חברים, אבל למחרת נאלצנו להוציא אותם, המחלקה והאחיות היו צריכות להמשיך ולתפקד".
אלנה מתארת כי למרות הפציעה האנושה, כשבנה שכב במיטה לא נראה עליו כל סממן של פגיעה. "לא הייתה שום שריטה, הוא נראה כאילו הוא ישן. אני אחות ואני יודעת מה זה פציעה טראומטית, וכאן לא ראיתי חיצונית כלום. הראש היה שלם. הנשק שלו היה מרוסק כולו מהפגיעה. הרגשתי שנעשה איתנו חסד, לראות אותו ככה שלם ויפה ולהיפרד ממנו".
"הוא היה יפה ושלם, והנחמה שלנו היא שהוא לא סבל", מצטרף אריק. "ידענו שהמצב שלו קשה, אבל הייתה לנו תקווה". בשבת נפטר רונן מפצעיו.
ההלוויה נערכה במוצאי שבת בשעה שתיים בלילה, ועל אף השעה המאוחרת מאות הגיעו ללוות את רונן בדרכו האחרונה. בסיום דברי ההספד שלו פנה אריק לקהל ואמר: "אני פונה לעם ישראל. יותר משחשוב שהחיות האלה יהיו מתחת לאדמה, חשוב שכולכם תחיו את החיים שלכם בשמחה, באהבה, באמונה. תקימו משפחות לתפארת. קחו על עצמכם משהו טוב, משהו קטן, ולאט לאט בזכות המעשים שלנו יהיו פחות ופחות הלוויות".
"זה חשוב לנו, למשפחה, זה היה חשוב לרונן", אמר אריק השבוע. "הוא לא היה רוצה לראות אותנו יושבים כאן ובוכים, אלא עושים משהו טוב".
יחידת המסתערבים דובדבן פועלת ברחבי יהודה ושומרון. היחידה איבדה לוחמים בתאונות אימונים ובתאונות נשק, ורונן לוברסקי הוא החייל היחיד בדובדבן שנהרג בפעילות מבצעית. התקרית הקשה ביותר אירעה בשנת 2000, כשצלפי היחידה ירו על חבריהם שאותם זיהו בטעות כמחבלים. שלושה חיילים נהרגו באירוע הזה. התאונה האחרונה ביחידה אירעה לפני חודשיים, כאשר שחר סטרוג נהרג מפליטת כדור של חברו ליחידה. בעקבות התקרית הוגש כתב אישום נגד היורה על משחק בנשק, בוטל המינוי של מפקד היחידה סא"ל ע' – קצין עז נפש ועטור ניסיון מבצעי – וקידומו נדחה בשנתיים. אריק מספר כי שחר היה חבר של רונן ומותו השפיע עליו. "הוא ראה כיצד מוציאים את האלונקה שלו". אביו של שחר הגיע השבוע לנחם את בני משפחת לוברסקי.
ולדימיר: "רונן הקפיד מאוד שהנשק יהיה מחוץ לתחום. כשדיברתי איתו על המקרה של שחר הוא אמר שלדעתו זה קרה כי ארון הנשק נמצא בתוך חדרי המגורים. הוא אמר שהוא לא חושב שזה נכון, שזה מקור לבעיות, ושאם היו מאחסנים את הנשק בחוץ ההתנהלות הייתה אחרת".
אריק פונה אל חיילי דובדבן שבאו לנחם ומבקש להודות להם. "באירוע של שחר כולם ידעו 'לצלוב' את האחראים, אבל אתם יוצאים כמעט כל יום לפעילות שבזכותה אנחנו יכולים לחיות כאן בשקט. אנחנו לא אומרים לכם תודה על זה ביום יום, אז אני רוצה לומר לכם תודה".
חשוב לאריק שמותו של אחיו לא יהיה לשווא. לפוליטיקאים שהגיעו לנחם הייתה לו רק בקשה אחת: לפעול בצורה יותר נוקבת נגד המחבלים. "הם מכינים מראש בלוקים, מכונות כביסה, כל דבר כבד שאפשר לזרוק על החיילים שלנו. תמיד אמרתי לו שייזהר מהגגות. הם מחבלים שיכולים לחסל משפחה שלמה, אין להם עכבות. חבל שצה"ל שולח חיילים לטפל במחבלים האלו בפינצטה, במקום להוריד עליהם פצצה אחת שתוריד את המקום. אחי נהרג כגיבור בידי פחדנים שמסתתרים על הגגות". אריק מקווה שצה"ל ימצא את המחבל שפגע באחיו וימצה איתו את הדין.
הצבא היה בשבילו הכול
במהלך השירות הצבאי החל אריק בתהליך חזרה בתשובה, והייתה לכך השפעה על המשפחה בכלל וגם על רונן. "לא גיליתי את אלוקים ביום אחד", הוא אומר בחיוך עצוב. "תמיד הייתי מדבר איתו. בבר מצווה התחלתי להניח תפילין והמשכתי עם זה און־אוף. אותו דבר לגבי כשרות".
בצבא חל שינוי מהותי. "הקפיצה מהאזרחות לצבא הייתה טראומה. היה לי שבר רגשי חזק בסוף הטירונות, אך דווקא מתוך השבר הזה חשתי שאני דף חלק מבחינה רגשית. הרגשתי פניות נפשית ורגשית לקבל ולשמוע". הוא פנה למפקד המחלקה שלו, שהיה דתי, וביקש ממנו ללמוד עוד על היהדות. הקצין נתן לו את הספר "לכו לחמו בלחמי", לוח לימוד יומי שמחולק לנושאים – אמונה, יהדות, הלכה.
"לאט לאט נכנסתי לעולם התשובה. אותו קצין, אגב, היה האדם הראשון שהגיע כאן לשבעה, למרות שלא התראינו שנים". לפני שנתיים הלכה גם אלנה בעקבות בנה ובהמשך החלה גם לכסות את ראשה.
לרונן, שלא חזר בתשובה, לא היה קל עם השינוי שעברו אימו ואחיו. "הבית השתנה, ואולי רונן הרגיש לפעמים לבד, היו קצת חיכוכים. אימא ואני חזרנו בתשובה, אנחנו לומדים יחד, לקח לו זמן להסתגל, אבל בסוף הוא מאוד כיבד אותנו".
בתשעת החודשים האחרונים אריק המשיך להתחזק ועבר ללמוד ב'מכון מאיר'. בחורף האחרון הגיעה המשפחה לשם לבקר את אריק. "כולם היו מוטרדים 'לאיזה בור הילד נפל'", אומר אריק, "אבל כשרונן יצא מכאן הוא היה מאוד רגוע ושמח על המקום שבו אני נמצא".
מה רונן תכנן לעשות כשיהיה גדול?
"הוא לא חשב על העתיד ולא תכנן את החיים שלו קדימה, הצבא היה בשבילו הכול", אומרת אלנה. "הוא התכונן למשימה הזאת. אם היו מבקשים ממנו להישאר עוד שנה בשירותה הוא היה עושה את זה בשמחה. אולי בעתיד הוא היה הולך לכיוון הביטחוני. הוא היה בעסק הזה לגמרי. היה חשוב לו להגן על המדינה שהוא כל כך אהב".
