ב־7 בנובמבר 1972, כשהקלפיות בבחירות לנשיאות ארה"ב נסגרו, התגלו התוצאות הדרמטיות: ריצ'רד ניקסון, המועמד הרפובליקני לנשיאות, ניצח באופן מוחץ את יריבו הדמוקרטי ג'ורג' מקגוורן, בפער של 520 אלקטורים מול 17 אלקטורים בלבד – אחד הפערים הגדולים בהיסטוריה של הפוליטיקה האמריקנית. הניצחון היה מדהים במיוחד בהתחשב בכך שחודשים ספורים קודם לכן נחשפה פרשת ווטרגייט, זו שתביא בסופו של דבר לנפילתו.
"עד ווטרגייט אנשים לא חשבו שנשיא מסוגל לשקר", אומר גארט גרף, מחבר הספר "ווטרגייט: היסטוריה חדשה". "זה אחד הדברים הקשים ביותר להסבר כשאני בא לתאר אירועים שהיו לפני חמישים שנה: עד כמה זה היה בלתי נתפס שהאיש שיושב בחדר הסגלגל מסוגל לומר לעם האמריקני דברים שאינם אמת. אבל מאז דברים השתנו".
הכול החל ב־17 ביוני 1972. פרנק וילס, איש הביטחון במתחם בנייני ווטרגייט בשכונת פוגי בוטום בוושינגטון, הבחין בסרט הדבקה שמנע את סגירתה של הדלת המפרידה בין המרתף לחניון המכוניות, במקום מושבו של מטה המפלגה הדמוקרטית. וילס הסיר את הסרט, אבל בסיור לילי מאוחר יותר גילה סלוטייפ פעם נוספת. הוא הזמין את המשטרה המקומית, וזו עצרה חמישה אנשים. התקשורת האמריקנית פיהקה נוכח עוד סיפור של פריצה שגרתית, אבל אז התברר שהאנשים נשאו על עצמם סכומי כסף גדולים וכי אחד מהם, ג'יימס מקורד, החזיק בפנקסו את מספרו האישי של האוורד האנט, בכיר בבית הלבן.
כצפוי, הבית הלבן הרחיק את עצמו בהצלחה מהפורצים, וניקסון, שהצהיר "אינני נוכל", יצא נקי. אבל זו הייתה חפות זמנית. במהלך עבודה עיתונאית מאומצת, גורמים שונים החלו למתוח קווים ולחבר פרטים, שהצביעו יותר ויותר על מעורבות הבית הלבן בשערורייה. הם חשפו למשל שחלק מהכסף שהיה בידי הפורצים, שמטרתם הייתה השתלת מכשירי הקלטה במטה המפלגה הדמוקרטית, קשור לקמפיין לבחירתו המחודשת של ניקסון. חודשים לאחר הפריצה, חלק מהפורצים הודו והורשעו בקשירת קשר ובאישומים נוספים.
ואז הגיע הרגע שבו אלכסנדר באטרפילד, עוזרו של הנשיא ניקסון, נשאל בסנאט: "האם הייתה מערכת הקלטה בחדר הסגלגל?". הוא השיב בפשטות: "כן". מילה קטנה שהובילה לקרב ענק על פרסום הקלטות של שעות על גבי שעות מדיונים בלשכתו של ניקסון. הנשיא פיטר את התובע המיוחד שמונה לחקור את הפרשה, במה שכונה "טבח ליל שבת", בעקבות העובדה שגם התובע הכללי וגם סגן התובע התפטרו משום שלא היו מוכנים לפטר את התובע המיוחד שחקר את הפרשה. רק מספר שלוש אחריהם הסכים לעשות זאת.
אחרי מאבק משפטי ממושך בבית המשפט העליון נפסק שעל ניקסון להעביר את ההקלטות. אלה חיברו אותו ישירות לפריצה, והראו כי הנשיא אף ניסה להשתמש ב־CIA כדי למנוע מה־FBI לחקור את האירוע. התמיכה שהנשיא זכה לה בקונגרס נעלמה, הרפובליקנים נטשו אותו בזה אחר זה, ועדת המשפט של בית הנבחרים אישרה את סעיפי ההדחה נגדו, ונראה היה שהדחה מהנשיאות היא עניין של ימים. ב־9 באוגוסט 1974 התפטר ניקסון בלי להודות באשמה.
"מעולם לא הייתי אדם שפורש בקלות", אמר הנשיא בנאום הפרידה שלו. "עזיבת תפקידי לפני סיום כהונתי נוגדת כל אינסטינקט בגוף שלי. אבל כנשיא אני חייב להציב את האינטרסים של ארה"ב והעם האמריקני במקום הראשון".
הדחת ניקסון לא הייתה מתרחשת כנראה לולא שני עיתונאים צעירים, בוב וודוורד וקרל ברנשטיין מהוושינגטון פוסט, שרדפו אחר הסיפור. הם הגיעו לסקר פריצה מקומית, וגרמו בסופו של דבר להדחת נשיא. בראיונות במהלך השנים הדגיש ברנשטיין שהאירוע היה חלק מדפוס שיטתי של פעילויות לא חוקיות, שיצאו כולן מהחדר הסגלגל.
הסיפור מאחורי המקור הראשי של וודוורד וברנשטיין, שכונה במשך שנים "גרון עמוק", הוא אחד האירועים הדרמטיים ביחסי עיתונות ומקורות. רק לפני מותו התוודה מארק פלט, שהיה סגן ראש ה־FBI, שהוא האיש שנתן לשניים טיפים וכיווני חקירה.
השלושה – פלט, וודוורד וברנשטיין – נפגשו תמיד בחניונים חשוכים בוושינגטון. הסיכום ביניהם היה שאם שני העיתונאים ירצו פגישה – הם יציבו עציץ במרפסת ביתו של וודוורד; ואם "גרון עמוק" יסכים להיפגש, הוא יסמן בעיגול את עמוד 20 בעיתון שמגיע לוודוורד, יחד עם השעה שבה הוא ירצה להיפגש.
פלט שבר טאבו מסוים, בהיותו הבכיר הראשון בממשל האמריקני שהחליט לשוחח עם עיתונאים ולהזהיר אותם מפני עוולות או פעולות אסורות של נשיא, משהו שבשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר. אבל לא כולם רואים בו גיבור.
"התוכנית המקורית של פלט הייתה להחליף את ראש ה־FBI המיתולוגי ג'יי אדגר הובר (שמת ב־1972, אחרי 48 שנים בתפקיד), אבל הוא לא קיבל את התפקיד", אומר גארט גרף. "זה לא אדם שקם בבוקר ושאל את עצמו איך אני יכול להגן על אמריקה, אלא אדם שניסה לקבל את העבודה שהוא רצה. הוא תקע סכין בגבו של ניקסון כדי להשיג את התפקיד. מתברר שפלט ידע על לא מעט עוולות אחרות של ניקסון, אבל עד אותו רגע פשוט לא טרח לספר עליהן".
ולמרות הביקורת הזאת, ברור לכולם שפלט הוא שחולל שינוי וגרם לבכירים רבים בעשורים שאחר כך לדבר עם התקשורת – לפעמים כדי לחשוף את השקרים מבפנים, ולפעמים, צריך לומר בכנות, למען אינטרסים אישיים. כך או כך, יכולתה של התקשורת לברר את האמת התחזקה מאוד.
למרות הרגע המשפיל שבו נאלץ ניקסון להתפטר, גם מבקריו הגדולים ביותר מודים כי בתוך קדנציה אחת הוא הצליח לרשום לזכותו שורה של הישגים. הוא כונן את מערכת היחסים בין ארה"ב לסין הקומוניסטית (דיפלומטיה שנפתחה במשחק פינג־פונג), סיים את ההפרדה הגזעית בדרום, חתם על הסכם לאי הפצת נשק עם רוסיה הסובייטית, ועצר את מלחמת וייטנאם. "לולא הפרשה, הוא היה יכול להיות אחד הנשיאים הגדולים של אמריקה", אומר פט ביוקנן, שכיהן כיועצו של ניקסון.
לוק ניצ'ר, מחבר הספר "קלטות ניקסון", אומר כי "רק ב־10 אחוזים מהקלטות הללו יש מידע מפליל – אבל בסוף, האחוזים הבודדים הללו השאירו את החותם על מנהיגותו". אולי זהו ההסבר לכך שבשנות השמונים זכה ניקסון למעין עדנה מחודשת, אף שהוא עדיין מדורג כאחד הנשיאים הגרועים בהיסטוריה האמריקנית (מקום 30 מהסוף).
פרשת ווטרגייט והשקרים של ניקסון החלישו באופן ניכר את מוסד הנשיאות. ג'רלד פורד, סגנו של ניקסון שמונה לנשיא במקומו והעניק לו חנינה, לא זכה בבחירות. גם ג'ימי קרטר, המועמד הדמוקרטי שניצח אותו, נתפס על ידי רבים ככישלון ולא נבחר לקדנציה שנייה ב־1980. רק כשרונלד רייגן החזיק מעמד שתי קדנציות, מ־1980 ועד 1988, הוא הוכיח שהנשיאות היא מוסד חזק שיכול לשרוד גם תהפוכות קשות.
אבל ייתכן מאוד שבכל הקשור לפוליטיקה, המורשת של ווטרגייט טמונה בסופו של דבר לא בנשיא עצמו ובזהותו של מי שלוחץ על הכפתור האדום, אלא בבוחרים האמריקנים עצמם ובשאלה מה הם שמים בקלפי ביום הבחירות. "כיום נראה שאיננו מחפשים ניסיון ממשלתי או מדיניות מלאה וסדורה אצל המועמדים שלנו לנשיאות", אומר טום ואן דר פרוט, חוקר ממכון מילר שבאוניברסיטת קליפורניה. "במקום זאת נראה שהאמריקנים כמהים לאותנטיות, אדם שאפשר לסמוך עליו ולהאמין בו".
ואכן, כפי שאפשר לראות בשנים האחרונות, בכל קמפיין נשיאותי עסוקים המועמדים לא מעט בלהסביר למצביעים מדוע לא ניתן לסמוך על היריב. ניקסון חווה קמפיין כזה נגדו בבחירות לנשיאות מול ג'ון קנדי ב־1960, כשהדמוקרטים פיזרו כרזות הנושאות את תמונתו של ניקסון ברחבי המדינה ומעליה הכותרת: "האם הייתם קונים מאיש הזה מכונית משומשת?". הילרי קלינטון ספגה ביקורת חריפה על כך שזה היה קמפיין הנשיאות שלה מול דונלד טראמפ ב־2016, מה שגרם לה בסופו של דבר להפסיד את הבחירות.
"האירוע של ווטרגייט האיץ והקפיץ את השימוש בטקטיקה הזו", אומר ואן דר פרוט, "אבל צריך לזכור ששאלות 'שחור או לבן' על אופי המועמד היריב לא מובילות ליותר אמון בנשיא, בפקידי ציבור או בממשלה כולה. בסופו של דבר, מועמד שניצח רק בגלל חוסר אמון באיש השני, יכול למצוא את עצמו מהר מאוד ללא בסיס תמיכה פוליטית".
