רבים מהגרים מכירים את הרגע הזה: פתאום מכה בך ההבנה שאתה לא באמת יהודי. חלקם נתקלים בכך אחרי חיים שלמים שאותם הם חיו כיהודים לכל דבר. זה גם המקרה של טניה רות ביידר, שהמסע שלה אל תעודת הגיור היה מפרך וכואב.
טניה רות נולדה באוקראינה ועלתה עם משפחתה לישראל כשהייתה בת שלוש. היא גדלה בארץ כיהודייה, התחנכה בבית ספר דתי ושירתה בצה"ל. היא סיימה את לימודיה האקדמיים והשתלמה בווטרינריה. כשהוריה החלו בהליך גירושין, עלה ספק ביהדותה של אימה, ואי אפשר היה להוכיח את יהדותה של סבתה מצד אימה שהייתה ניצולת שואה. כל אחיה של סבתה נספו בשואה והיא ניצלה בידי משפחה נוצרית. בעקבות זאת הבינה טניה רות שעליה להתגייר, אם היא רוצה להירשם כיהודייה.
היא החלה תהליך גיור מלא הכולל לימודים באולפן במשך שנה, ליווי של משפחה דתית מארחת ועוד דרישות רבות. את כל המשימות היא עברה בהצלחה, אך ממש לפני סיום התהליך הודיעו לטניה רות על דחייה וסירוב להשלים את הגיור. זאת, בשל חשד כי יש לה בן זוג והיא לא סיפרה על כך. החשד – המוטעה במקרה שלה – משליך על תהליך הגיור, מכיוון שאם קיים בן זוג הוא מוכרח להשתתף בתהליך.
"עברתי את כל המבחנים וכבר כמעט סיימתי, ואז אמרו שאני לא יכולה לקבל תעודה ולהיות יהודייה, כי חשדו שיש לי בן זוג – ובכלל לא היה לי בן זוג. הרגשתי שלקחו לי את הזהות באמצע החיים", היא מספרת. את תהליך הגיור היא השלימה לבסוף דרך רשת בתי הדין הפרטיים האורתודוקסיים של גיור כהלכה, ובהמשך התחתנה כדת משה וישראל.
"התגובות של החברה כשאני מספרת שהתגיירתי הן לא בהכרח מחבקות וחמות", מוסיפה טניה רות. "זו תחושה לא נעימה, כי אחרי שאתה מסיים תהליך כזה אתה רוצה להיות חלק מהעם. יש בחברה תפיסה מקובעת כלפי עולי בריה"מ. תמיד יפשפשו בציציות שלהם בגלל שהם עלו משם. כשאומרים לך שאת צריכה לעבור גיור, זה ממוטט. אבל עשיתי את זה בשביל עצמי, בשביל לסגור מעגל ולהקים משפחה יהודית".
סוף סוף חלק
סיפורה של מירי (מרים) אינו שונה משל טניה רות. גם היא גדלה באווירה יהודית ברוסיה. אביה יהודי מבית דתי, אימה לא יהודייה. בביתה הקפידה המשפחה על כשרות ושבת, וגם על קשר עם קהילת חב"ד המקומית. אביה של מירי ניהל מפעל של בשר כשר והמשפחה הייתה חלק מקהילה יהודית גדולה.
"כשאומרים לך שאת צריכה לעבור גיור זה ממוטט אבל עשיתי את זה בשביל עצמי, לסגור מעגל ולהקים משפחה יהודית"
כשהייתה בת 12 עלתה מירי עם משפחה לארץ, וכעבור כמה שנים הוריה נפרדו ומירי נשארה לגור עם אמה. כשהייתה בת 14 נחתה גם עליה ההבנה המצערת שהיא לא נחשבת יהודייה.
"הבית שלנו תמיד היה בית יהודי, אני אפילו זוכרת שכילדים היינו רצים ומשחקים בבית הכנסת", היא מתארת. "אחרי שעלינו לישראל שאלו אותי: את יהודייה? עניתי: בטח שאני יהודייה, אני שומרת שבת וכשרות מגיל אפס! אבל יום אחד הבנתי שאימא שלי לא יהודייה ושזה אומר שגם אני לא. לפני הגיוס לצה"ל קבלתי הודעות עם הזמנה להצטרף לקורס 'נתיב', קורס צה"לי לגיור. הרגשתי לחץ כבד מצד מפעילי הקורס, וגם אחותי סיפרה לי על החוויות הלא נעימות שהיא עברה בתהליך הגיור שלה – ולכן נמנעתי מלהצטרף".
לאחר השחרור מצה"ל, וככל שהתבגרה, מירי חשה שעליה לחזור אל המסורת שעליה גדלה. לאחר כמה שנים שבהן עזבה את מנהגי אביה, היא חזרה לשמור כשרות ושבת כהלכתן, צמה ביום כיפור, הקפידה על הלכות הפסח, ולבסוף עלה בה הצורך לעבור הליך גיור. גם מירי בחרה להתגייר בגיור אורתודוקסי דרך מכון גיור כהלכה והתגיירה בבית הדין בקיבוץ מגדל עוז.
"זה ענה על כל הציפיות שלי ולא קרה שום דבר שהפתיע אותי. החוויה הייתה חיובית ומרגשת, הרבנים היו מאוד נדיבים ומאוד התעניינו בתהליך שעברתי ובמה שאעשה אחרי הגיור. יהדות בשבילי היא דרך חיים ואמונה ואווירה של שולחן שבת וחג. הרגשתי את זה כבר קודם אבל עכשיו אני באמת חלק מזה", מסכמת מירי.
חוויות הגרים ומסעם המפרך נמשכים גם לאחר סיום תהליך הגיור. ההיטמעות בחברה הישראלית היא התמודדות קשה שתוצאותיה לפעמים הרסניות. גרים מחביאים את עובדת היותם כאלה, מצניעים את תחושת הגאווה שלהם בעקבות בחירתם להיות חלק מהעם היהודי. משאל שנערך בקרב מאות נשאלים מעלה כי רוב החברה הישראלית מתקשה להאמין בטוהר כוונת המתגיירים, והיה מעדיף כי ילדיהם יתחתנו עם יהודים מלידה. עלעול מהיר בדף של מכון גיור כהלכה בפייסבוק, המפרסם את סיפורם האמיץ של המתגיירים, מוביל לתגובות ארסיות, כגון: "אצל הגרים הרמאים הם הרוב, פורים כל השנה. משקרים ומשתכרים", "עאלק כהלכה… גיור לכל דורש… נסו לקבל דרכון שווייצרי – תצא הנשמה ולא תקבלו, אבל יהדות…", "עוד דרך למחוק את העם היהודי ואת הטוהר שבו", וגם – "יש סיבה שבימות המשיח לא יקבלו יותר גרים".
"בחברה עדיין יש תחושה שאני יהודייה, אבל לא מספיק", מסכמת טניה רות. " גם אחרי שהתגיירתי, החברה הישראלית מתקשה לקבל אותי. אנשים צריכים להבין שכשבן אדם מתגייר – זה דבר חיובי. הוא רוצה לשמר את היהדות. צריך לחבק את זה ולא לדחות אותנו".
"גיור כהלכה" היא רשת בתי דין עצמאיים אורתודוקסיים לגיור מבית "עתים" המציעה גיור נגיש, מכבד ומכיל, על פי כל דקדוקי ההלכה, בלי תשלום. "היום יש פתרון לאלפי משפחות ישראליות שרוצות לעבור תהליך גיור לפי ההלכה היהודית ובצורה מכבדת – תהליך בגובה העיניים", אומרת יעל בלנקי, מנהלת בתי הדין של גיור כהלכה.
"במסגרת בתי הדין שלנו פועלים, כבר יותר משש שנים, עשרות דיינים, מנהיגי קהילות מוכרים בציונות הדתית – תלמידי חכמים שבהם ראשי ישיבות ורבני ערים גדולות בישראל, שרואים בגיור ערך לאומי ויודעים לדבר עם המתגיירים באופן קשוב ורגיש לצד שמירה על נאמנות מוחלטת להלכה היהודית".
אוהבים או חושדים? / אברהם (שם בדוי)
הסיפור שלי הוא סיפור של נער שחווה אנטישמיות כיהודי בחו"ל ועלה לישראל מתוך תחושת ציונות. בארץ גיליתי שלמרות כל זאת אינני מוכר כיהודי. אני מה שנקרא "זרע ישראל", אך לא "נחשב". מאותו רגע ואילך אני חי בצל החברה הישראלית, במאמץ להשתלב בה עד כמה שאפשר – בשירות בצבא בסדיר ובמילואים ואפילו בתרומת כליה.
הכמיהה שלי ושל רעייתי להיות יהודים כשרים הייתה עזה, אך הסיפורים ששמענו על התהליך ברבנות הרתיעו אותנו, וכן החשדנות בעיני החברה הרחבה כפי שחוו גרים שהכרנו.
לא ויתרנו, ואחרי לידת הילדים ניסינו עוד יותר. לא רצינו שהם יחיו בצל סטיגמות או יסבלו מנידוי חברתי בבית הספר. הנס הפרטי שלנו קרה כשאנשי "גיור כהלכה" קיבלו אותנו, בלי שיפוטיות ובזרועות פתוחות. אהבה לשמה! טבלנו במקווה ורעייתי ואני התחתנו כדת משה וישראל.
יום הגיור היה היום המרגש בחיי. חיבור מלא אל עם ישראל, מתוך ידיעה שעברנו גיור כן ואמיתי, בלי חוכמות. היום אנחנו שומרים מצוות, שומרים על טהרת המשפחה, תפילות ומתן צדקה, אך החברה עדיין חושדת בנו כגרים ותוהה אם המניע לגיורנו היה כשר, האם ההכרזות שלנו היו כנות מספיק.
כך, למרות המסע הארוך שעברנו, אנו נאלצים לחיות בשקט. אנחנו לא מספרים על הגיור שעברנו כדי שאיש לא יחשוד בילדים, שלא יעלו שאלות מיותרות בחברתם.
היינו שמחים להכריז על כך בגאון, אך לפני כן החברה הישראלית צריכה לשאול את עצמה מה היא מקיימת באדיקות רבה יותר: את מצוות אהבת הגר, או את הצורך לחשוד בו?
בשיתוף עתים – גיור כהלכה
