פסק דין שניתן בבית הדין האזורי לעבודה חייב בשגגה בעלים של משרד עורכי דין, לשלם למזכירה אשר תבעה תשלום פסיון על ימי חופש, שלכאורה מגיעים לה. הסכום שנקבע בשגגה הוא 177 שקלים על ימי חופשה ובנוסף 150 שקלים על הוצאות משפט. המעסיק שזיהה כי נעשתה טעות בחיוב 330 שקלים שהושתו עליו, הגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. אלא שאל הבקשה צרף גם שורה ארוכה של טענות לא ענייניות כלפי המזכירה כמו הופעתה החיצונית, מערכת יחסיה עם הוריה ואחיה, ריח הגוף שלה וריח מאכלים שחיממה במשרד כך שהגדיר את העסקתה כי "אתגר בעל ערך אנושי".
השופט רועי פוליאק מבית הדין הארצי לעבודה, כאמור, קבע כי אכן המעסיק צודק ונפלה שגגה בפסק הדין, שחייב אותו בסכום שלא היה אמור להיות מחויב בו, ואולם בשל התנהגותו הוא דוחה את ערעורו. "קשה להשתחרר מהרושם כי יותר משהוטרד המעסיק מהחיוב הכספי, הוא הוטרד מ'ההפסד' לעובדת במלחמת החורמה, חסרת כל הגיון, המתנהלת בין בעלי הדין", כתב השופט פוליאק בהחלטתו, "למרות שהמעסיק צודק בטענתו לפיה חויב בפסק הדין עקב שגגה שנפלה מלפני בית הדין האזורי, לא הייתה כל הצדקה להגשת בקשת רשות הערעור בגין חיוב בסכום של 330 שקל המוטל על חברת עורכי דין, תוך נקיטה בהליך לא מידתי היוצר עומס מיותר על המערכת השיפוטית (עם מתן רשות ערעור מועבר הערעור למותב חמישה, מהם שלושה שופטים ושני נציגי ציבור) ופוגע בציבור המתדיינים המנהלים הליכים לגיטימיים וממתינים ליומם בבית הדין".
עוד המשיך וכתב כי "המעיין בבקשת רשות הערעור ובתיק בית הדין האזורי עשוי למצוא, לצד ניצול הזירה המשפטית להליכים רווי אמוציות שלא לצורך וחדוות התדיינות חסרת גבולות, דוגמא לניצול לא מושכל, בלשון המעטה, של המשאבים השיפוטיים המוגבלים העומדים לרשות הציבור והסבר מסוים לנטל הכבד הרובץ על המערכת השיפוטית".
בנוגע לטענות האישיות כלפי המזכירה כתב השופט פוליאק כי "טענות אלה הן, למצער, לא ראויות בנסיבות בהן מעסיק מתגונן מתביעה עניינית, גם אם לא מוצדקת מנקודת ראותו, להפרשי שכר ופדיון חופשה".
