מייסדיה המנוחים של ישיבת הר עציון נחשבים במושגים ציוניים־דתיים לבעלי נטיות שמאלניות. הרב עמיטל הרי ייסד את תנועת השמאל הדתית מימד ושימש כשר בממשלת פרס. אולם מתברר שהחלוקה האוטומטית הגסה חוטאת לא פעם לאמת. הנה, בנושא הר הבית היו לרב עמיטל עמדות נחרצות שעקפו בזמנו מימין את רוב רבני דורו. הרב עמיטל עלה להר הבית עוד בעידן שאיש לא עלה אליו, והיה שותף פעיל במאבק למענו.
שיחה כאובה במיוחד בעניין ההר נשא הרב עמיטל בישיבתו ערב עשרה בטבת תשס"ה (18.12.2004). כותרתה באתר ישיבת הר עציון: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". הרב מתבטא שם באופן חריף וחסר תקדים כמדומה, וטוען שמסירת הר הבית היא בגדר איסור של "ייהרג ואל יעבור". גם אלישיב רייכנר בספר הביוגרפי שהוציא אודות הרב – "באמונתו" – העניק מקום של כבוד לשיחה הזו (עמ' 250). הספר של רייכנר, יש לציין, קיבל את אישורו של הרב עמיטל עצמו לאחר שעבר על כל אות בו.
הרב עמיטל: "נשיא מצרים נאצר אמר פעם, שלעולם לא ייכון שלום בין ישראל לבין העולם הערבי בשל הבעיה הלא פתירה של ירושלים. אפילו נאצר לא העלה בדעתו שיהיו יהודים שיסכימו למסור את הבעלות על הר הבית לאיסלאם"
זו הסיבה שיש מי שחושד שספר טרי, "בשובך לציון" שמו, המרכז את שיחותיהם של הרב עמיטל והרב ליכטנשטיין המתייחסות לענייני יום העצמאות ויום ירושלים, השמיט במתכוון את השיחה הזו, שחורגת כאמור מהקו המוכר של הרב וממילא קשה יותר לעיכול. קלמן נוימן, בוגר הישיבה ועורך קובץ המאמרים הזה, מתאר התקפה של ממש כלפיו בגלל העובדה הזו ומספר: "האשימו אותי בצנזורה".
נוימן מכחיש את הטענה שמדובר בהשמטה מכוונת. הוא מודה שנכללו בספר גם שיחות שנאמרו שלא ביום העצמאות וביום ירושלים עצמם, אולם לטענתו מדובר בשיחות בודדות ממש. הוא גם לא זוכר שבמהלך שמונה השנים שבהן עמל על עריכת הספר השיחה המסוימת ההיא עלתה כלל לדיון. ודאי לא הושמטה בכוונה תחילה מתוך מגמה שמאלנית כלשהי. הרמיזות לכך מרגיזות את נוימן: "מי שיקרא את הספר הזה לא יידע מהי עמדת הרב עמיטל לא על הסכם השלום עם מצרים, לא על ההתנתקות, לא על הסכם אוסלו ולא על כל מיני נושאים ציבוריים חשובים שלגביהם ביטא את דעתו. אולי מישהו אחר יפרסם ספר שיחות נוסף בנושאים אחרים, ובמסגרתו יכלול גם את השיחה הזו".
עם זאת, הוא מודה, "הייתה לנו כוונה ברורה לא להיכנס לפוליטיקה. ההתייחסות להר הבית בשיחה המדוברת ההיא קשורה להחלטות פוליטיות בעניין ההר – ועידת קמפ־דיוויד של אהוד ברק. גם אם השיחה הזו היתה עולה על הפרק, להערכתי היא לא הייתה נכללת בספר כפי שלא נכללו בו עניינים אחרים שנגעו בפוליטיקה. הספר הזה לא נועד לכך".
"ייהרג ואל יעבור"
הנה ציטוטים נבחרים מהשיחה המדוברת:
בספר "מורה הנבוכים" (ח"ג, מ"ה) עומד הרמב"ם על כך שהמקרא אינו מפרש את מקומם המדויק של ירושלים והמקדש, אלא מתנסח בביטויים דוגמת "המקום אשר יבחר ה'". לדעת הרמב"ם, אברהם ייחד את המקום שעקד בו את בנו להיות מקום המקדש העתידי, "ואין ספק אצלי גם כן שהמקום אשר ייחדו אברהם בנבואה היה ידוע אצל משה רבינו ואצל רבים, שאברהם ציווה אותם שיהיה זה בית עבודה". אם כך, נזקק הרמב"ם להשיב לשאלה העולה מאליה: אם אכן הכיר משה את מיקומו המדויק של המקדש, מדוע לא ציין זאת בתורה?
הרמב"ם מציע שלוש תשובות לשאלה זו, ושתיים מתוכן מתייחסות לאומות העולם. לטענתו, לו היתה התורה מפרסמת את מקומו של ההר שבחר ה' לשבתו, היו הגויים נלחמים על אותו הר כדי למנוע מישראל להחזיק בו, ואף הייתה מתעוררת סכנה שהם יחריבו את ההר כדי למנוע מאיתנו להקים בו את המקדש.
אף שמלחמות ימינו נראות כאילו הן מתנהלות על טריטוריה או שלטון, הרמב"ם מסביר שכל המלחמות שנלחמים הגויים כנגד עם ישראל מכוונות, לאמיתו של דבר, כנגד הקב"ה, כנגד אמונת היהדות, ובפרט כנגד ירושלים, עיר הקודש והמקדש. אם נשיל ממאבקנו בערבים את הקליפות החיצוניות – הטריטוריה, אופי המדינה הפלשתינאית ובעיית הפליטים – תיוותר ליבת הסכסוך כבעיה ללא פתרון: ירושלים והר הבית.
עוד בשנת 61' סיפר לי טדי קולק, שנשיא מצרים דאז נאצר אמר פעם, שלעולם לא ייכון שלום בין ישראל לעולם הערבי בשל הבעיה הלא פתירה של ירושלים. אפילו נאצר לא העלה בדעתו שיהיו יהודים שיסכימו למסור את הבעלות על הר הבית לאסלאם. פעמים רבות חזרתי ואמרתי שכל מטרתה של מלחמת יום הכיפורים הייתה, לאמיתו של דבר, השליטה בירושלים, ולא הנושאים שהוצגו ברבים כמטרתה. במלחמה ההיא ניצחנו, אולם כיום יש בינינו כאלו המוכנים למסור את הר הבית לפלשתינאים, מתוך אמונה שצעד כזה יוביל לשלום.
לדעתי, ויתור כזה אינו עולה בקנה אחד עם תפיסת היהדות. כשם שחייו של אדם פרטי אינם הערך העליון, וישנם איסורים שעליהם אנו מצווים גם להיהרג ולא לעבור – כך גם בחיי הכלל, ישנם ערכים שהחברה והמדינה מחויבות להסתכן למענם, ובפרט בחיינו כאומה ישנם תחומים שהם "קווים אדומים", בבחינת "יֵהרג ואל יעבור". חברה המעמידה במרכז תרבותה את "קדושת החיים", וערכיה אינם כוללים ערך עליון של "חיים של קדושה" – עתידה להידרדר לשחיתות ולהשחתה מוסרית. גם השלום, על אף חשיבותו, אינו הערך העליון הבלעדי, וישנם דברים שעליהם איננו מוכנים לוותר אפילו למענו.
כשראש הממשלה חזר מוועידת קמפ־דיוויד בירכתי על שאיפתו להגיע לשלום מחד, ועל הכרזתו שלעולם לא יחתום על מסמך המוסר לערבים את ריבונותנו בהר הבית מאידך. דומני שכיום, כמו אז, כל הדיונים על הסכם השלום כלל אינם אקטואליים. להערכתי, במצב העניינים הנוכחי לא ייחתם הסכם שלום, שכן הפלשתינאים לעולם לא יסכימו להתחייב לקץ הסכסוך בינינו לבינם. אף על פי כן, ההכרזה העקרונית שאנו לא מוכנים לוותר על הר הבית היא חשובה ביותר, וכל ראש ממשלה, בהווה או בעתיד, חייב להישבע אמונים לריבונותנו על ההר.
ירושלים ומקום המקדש ייוותרו בקדושתם בכל הזמנים ובכל התנאים, בין אם יהיו תחת ריבונות ישראלית או תחת ריבונות אחרת. אנו חייבים לשמור על ריבונותנו בהר הבית מנימוקים לאומיים, ולא מנימוקים הלכתיים או דתיים: ראשית, המוסלמים טענו לאורך כל הדרך שבית המקדש לא שכן מעולם בראש ההר, ואם ניתן להם אותו – הם עלולים לראות זאת כהודאה לטענותיהם. מעבר לחשש זה, מסירת הר הבית לערבים משמעותה למעשה התנתקות מהזהות היהודית ההיסטורית.
רק זהותנו הלאומית ההיסטורית, המבוססת על הכמיהה בת אלפי השנים לירושלים ועל השאיפה לבניינה ולהקמת בית המקדש בתוכה, יכולה לאחד את העם כולו ולהוות בריח תיכון המאגד ביחד את כל חלקי האומה. חלק מהרבנים החרדים אינם מייחסים חשיבות רבה לאחדותנו עם הציבור החילוני, וממילא גם אינם מחשיבים את הזהות היהודית ההיסטורית ואף מסכימים למסירת הר הבית. אנו, לעומתם, חשים אחריות כלפי העם כולו, ומבינים עד כמה חיונית השמירה ההדוקה על הערכים המאפיינים ומעצבים את הזהות היהודית המשותפת.
אם נוותר, חס וחלילה, על ריבונותנו בהר הבית לערבים – ננתק במו ידינו את החוט הדק המאחד את כל חלקי העם, ונגדע את הגורם היחיד המקשר את כל הציבור שאינו שומר תורה ומצוות ליהדות.
כמו כל מלחמות ישראל, גם המאבק הניטש בימים אלו על ירושלים – משמעותו הנסתרת היא מלחמה על ייחוד השם. מי שמבקש להכריחנו למסור את הר הבית, מבקש לנתקנו מההיסטוריה היהודית, לגדוע את זהותנו הלאומית וליצור בעם ישראל קרע שאינו ניתן לאיחוי. עלינו לעמוד בכל תוקף על שמירת הריבונות היהודית על ההר הקדוש.
