לקראת יום הזיכרון: מה יש לבאי הר הרצל לספר

מילה לפתיחה: מן האוטובוסים שחונים בכניסה להר הרצל נשפכים מאות תלמידים. הם מגיעים מכל רחבי הארץ, לובשים חולצות לבנות ומשוחחים בקולות מהוסים. עוד רגע ייכנסו אל בית העלמין הצבאי העטוף באבטחה והמקושט לקראת הטקסים, ויעשו את דרכם, חדורי משימה: להניח פרח אדום אחד על כל מצבה ומצבה. ברקע, רעש רביעיית מטוסי חיל האוויר באימוניה האחרונים לפני מטס יום העצמאות נמזג ברחש ההכנות לטקס ברחבת ההר – רגע סוריאליסטי בשקט המצמית של בית הקברות. בצאתו אנו מבחינים בשלטים נגד הממשלה מטעם קבוצה של משפחות שכולות, תזכורת מדכדכת לקרקע הפוליטית הרועמת מתחת רגלינו. לפי ההיסטוריה של העם היהודי, זהו הקול שצריך כרגע להטריד אותנו יותר מכול.

שרה, 60, שורש

על המפה: אני ממשפחת חיל האוויר, בעלי היה טייס – הכרנו בתל־נוף והתחתנו כששירתנו בצבא. יש לי כמה חברים קרובים שקבורים פה.

המצפן: אני באה מעולם של אסטרטגיה, שיווק וגיוס כספים. לא פראיירית. יש לנו שיח פוליטי קשה, ובגללו אני לא אוהבת את הפוליטיקה שלנו. הממשלה של היום היא לא כוס התה שלי, אבל תודה לאל שהיא קיימת. הביקורת עליהם מצפה שהם יתקנו בעשרה חודשים כל מה שלא עשו פה עשרים שנה. ולמה משתמשים נגדם במילים כאלו? בטוויטר – וואו, איזה מילים. אני מתעבת את מה שאני רואה שם.

שכול של כולם: אני מתחילה על הבוקר את הסיבוב, כי אני צריכה להגיע בצפירה מחר לבית הקברות במודיעין – שם החברים של הילדים שלי קבורים. אז אני עוברת מהר הרצל לניר־צבי, משם לקריית־שאול ומשם למעלה־החמישה ולמודיעין. מספרים שהכאב עם השנים עובר, אבל זה קשקוש. ואני אפילו לא "האישה של" אלא חברה של "נשים של". וזה עוד אחרי יום השואה. יש לי דודה שעברה את מנגלה.

קשה לעבור ב"אנטר" על המחשב לחגיגות עצמאות. יש לי ילד קטן, בן 36 ועוד בצבא. לא אוכל להגיד לך איפה כי אז אצטרך להרוג אותך. אתה רואה שאני משחקת שאני שמחה? זה הכול בכאילו. אני זוכרת את החברים שנפלו ואת הזוועות שראינו. הניגוד הגדול פה בין הפריחה והנקיון ובין האבנים, שאם יכלו לדבר – וואו. לגבי הפוליטיקה, אני לא חושבת שיש מקום להכניס אותה לפה. כל מי שרוצה לכבד את זכרם מוזמן, גם פוליטיקאים.

מיה בורזק, 24, ירושלים

על המפה: אני מפלורידה. עליתי לפני חמש שנים לארץ ועכשיו אני גרה עם אישי ברחביה.

המצפן: בכל פעם שאני מצביעה אני מברכת שהחיינו. אבל תשכח מזה שאגיד לך למה הצבעתי. אני עדיין צעירה וגמישה, אבל יש לי עסק להקים אז אני לא רוצה להסתבך עם אף אחד.

שכול של כולם: הכרתי את רונן לוברסקי מדובדבן, שם גם אני שירתתי. אני ממש זוכרת את הפנים שלו, ואת השבת שהייתה רגע אחרי שהודיעו לנו שהוא נפטר. זאת היתה שבת נוראית. הסיור הראשון שלי פה מתחיל בעוד ארבעים דקות. אני מורת דרך חדשה. עוד כמה דקות יגיעו לכאן כיתה י' מבית הספר בפלורידה שגדלתי בו, ואמא שלי הייתה מורה מחליפה של הכיתה הזאת ואני בעצם הולכת לעשות להם הדרכה כאן. הייתי פה כחיילת וגם בכיתה ח' עם הכיתה מפלורידה. אמא שלי אומרת שמגיל שמונה היה לי ברור שאעלה לארץ. קרא לזה שטיפת מוח, חינוך דתי – אני רוצה להיות חלק מהקולקטיב הלאומי של העם שלנו, והאישי שלי שזור בקולקטיב הלאומי שלנו. זה גם מה שאני מספרת ביום הזה.

חמוטל עוזרי, 40, עפרה

על המפה: הגעתי מטעם העבודה שלי במועצת בנימין כדי להניח נר על כל קבר של תושב בנימין. אני אישית הנחתי עכשיו נרות על שישה קברים.

המצפן: אני בימין המפה, לא קיצונית אבל ימין. החלוקה הזאת כבר מיותרת. היא מייצגת סכסוך שלא קיים. ההגדרות האלו לא רלוונטיות. אני לא אוהבת פוליטיקה, היא סתם מייצרת סכסוכים וכשנפגשים אדם לאדם זה פשוט לא קיים.

שכול של כולם: לא הכרתי אישית את מי ששמתי נרות על הקבר שלהם, לכל אחד מהם סיפור מרתק. אח של חברה טובה שלי, פיני כהן, נפל. יש לנו חבר טוב שנהרג בצוק איתן, דולב קידר. בעלי היה פקוד שלו והיינו חברים שלו ושל אשתו מיכל המקסימה.

נעמי מיצד, 70, מזכרת־בתיה
רותי גברי, 73, כפר־סבא
אליעזר גברי, 74, כפר־סבא

על המפה: נעמי: הדוד שלנו, יוסף יזדי, קבור פה. בכל שנה אנחנו מקפידים להגיע. כשאמא שלנו היתה על ערש דווי, הצוואה שלה הייתה שהקבר לא יוזנח. כולנו פוקדים את הקבר ובכל שנה מתבלבלים במיקום שלו.

המצפן: רותי: אני לא מצביעה לבנט, אבל הוא ראש ממשלה טוב מאוד לדעתי. אני לא חיה באשליה שזה יחזיק. תגיד לי, הכדור הזה ששלחו אליו – לא למדנו מרבין? אנחנו יוצאי קיבוץ ניר־עם. הגעתי לקיבוץ בימים של גרעיני הנח"ל. לייזר פה הוא קיבוצניק מלידה, וכשהגעתי לקיבוץ שמתי עליו עין וישר נהיינו זוג. אני מאמינה בשיתוף, ביחד. כשהייתי בגרעין לא ידענו מי אשכנזי ומי מזרחי, כלום. אף אחד לא ידע שאבא שלי יוצא גרמניה. המדינה הייתה אחרת, הבתים היו פתוחים.

נעמי: הקיטוב הזה נוראי, לא היה כזה דבר. אני זוכרת שאמא שלי אמרה לנו שאנחנו ישראלים. לא ספרדים ולא אשכנזים. בממשלה עכשיו יש מהכול, וזה נותן תקווה. גם על בן־גוריון חשבו שהוא לא ילך אף פעם, והלך. אז גם ביבי – די.

שכול של כולם: נעמי: יוסף נפל בקרבות של סג'רה במלחמת השחרור. הוא גדל בחיפה וממש רצה ללמוד באוניברסיטה העברית, ולכן סבתא שלנו קברה אותו פה. תבין מה זה בשבילה ובשביל אמא שלנו לנסוע בשנות החמישים מחיפה לכאן, רק כדי להגשים לו את החלום. יוצאים בחמש בבוקר כדי להספיק לחזור לקחת אותנו כילדים להדר, עם כל הקושי הגדול של היום הזה, כדי שנחגוג. זה נורא ואיום.

רותי: לסבתא שלנו לא היו חגים אחרי שהוא נפל, כלום. רק ביום העצמאות היא הייתה אוספת את כל הכוחות שלה וחוגגת, מכינה אוכל מסורתי. יוסף היה בחור משכמו ומעלה – למד, כתב מכתבים להנרייטה סולד על עוולות שהיו קורות והוא שם לב אליהם. הוא היה האח הכי מוכשר במשפחה, גם שאר האחים אומרים את זה. החברות שלי כולן יודעות על יוסף.

נעמי: טוב, זה כי את אוהבת לספר.