בעיצומו של גל טרור בערי ישראל והתפרעויות בהר הבית, איים חמאס לפוצץ את הרגיעה שנשמרה מכיוון עזה. כשהירי משם אכן התחדש בשבוע שעבר, החליטה ישראל לסגור את מעבר ארז לכניסת פועלים. עבור תושבי הרצועה זו מכה כלכלית קשה, והלחץ על שלטון חמאס היה כבד. ביום ראשון השבוע הגיע שר הביטחון בני גנץ להערכת מצב בפיקוד הדרום, והתייחס למציאות הביטחונית באזור ולהגבלות הכלכליות על הרצועה, ובהן סגירת המעברים לכניסת פועלים לישראל. "בימים האחרונים ארגוני הטרור בעזה ירו לשטח ישראל, והאחריות לכך היא של ארגון חמאס", אמר גנץ. "ישראל היא המדינה החזקה באזור. אנחנו נמשיך לגלות נדיבות אזרחית וכלכלית רק אם תישמר היציבות הביטחונית. ארגוני הטרור ומחוללי ההסתה צריכים לזכור: מי שמצבו הכלכלי, האזרחי והצבאי לא יציב – הוא שייפגע קשות מכל טלטלה".
בישראל מקווים שהמסר נקלט, וימים אחדים אחרי סגירתו הוחלט לפתוח מחדש את מעבר ארז לכניסתם של 12 אלף פועלים. הגענו לשם עם פתיחת המעבר ביום שלישי בבוקר. הצעקות וצפירות המכוניות גרמו לנו לרגע לתהות אם נפתח במקום שוק. במחשבה שנייה, אכן מתקיים שם שוק – שוק עובדים. רכבי ההסעות המגיעים מהצד הישראלי נדחקים זה לצד זה, מתקרבים ככל האפשר לפתח היציאה מהמעבר. נהגיהם, רובם תושבי רהט, משדלים את העובדים העזתים להצטרף לנסיעה קבוצתית לרהט, לשדרות, לאשקלון ואפילו לירושלים ולכפר־סבא. מחיר הנסיעה נע מ־30 שקלים ליעדים הקרובים, עד 100 שקלים למרוחקים. תעשייה משגשגת.
הכניסה של העזתים לשטח ישראל מתחילה בסביבות שבע בבוקר, אבל המסע שלהם מתחיל לפנות בוקר ואף בשעות הלילה המאוחרות. "אכלתי עם המשפחה שלי את סעודת האפטאר (שבירת צום הרמדאן; א"ג), התארגנתי ויצאתי לדרך", מספר חאלד, בן 40 ואב לחמישה, שעובד במוסך באזור עטרות. "בשתיים וחצי בלילה תפסתי מונית מחאן־יונס למעבר של חמאס. המתנתי שם ארבע שעות לתורי ואז העבירו אותי למעבר הישראלי, עוד חצי שעה והגעתי לפה".
מוחמד: "כשהייתי צעיר חשבתי לברוח לאירופה, אבל פחדתי. מאז התחתנתי וזה העתיד שלי: לחכות פה במעבר ולחפש עבודה בישראל כדי להאכיל את המשפחה"
אני שואל אותו אם הספיק לישון בארבע שעות ההמתנה במעבר. "מה פתאום", הוא צוחק מתחת לשפמו. "אם אתה נרדם ומפספס את התור שלך, אתה נשאר בעזה ולא יכול לצאת. אני מקווה שעכשיו הטרנזיט לעטרות יתמלא במהירות ואצא לכיוון ירושלים. אולי בנסיעה הזאת אוריד ראש לשעה. ככה זה בדרך כלל ביום הראשון שפותחים את המעבר".
חאלד, כמעט כמו כל העוברים במעבר, מחזיק באשרת כניסה של סוחר ולא של פועל. בעבר הוא אכן ייבא חלקי מכוניות לתוך רצועת עזה, היום הוא בעיקר מוסכניק. "יש לי אישור לינה בישראל. אני עובד כל השבוע, ובסופו מגיע למשפחה", הוא מספר. לצד חאלד יושבת אישה, מראה חריג במקום. היא מבררת איתו פרטים מסוימים, ומסבירה לי שהיא בדרכה לבית חולים ברמאללה לקבל טיפול רפואי. חאלד, שעובד במוסך בעטרות יותר מ־10 שנים, מגלה בקיאות בקווי התחבורה השונים באזור ירושלים וחולק את ניסיונו עם היושבים לצידו בטרנזיט.
עלי, בן 30, חדש בעסק. הוא מספר שזו הפעם הראשונה שהוא יוצא מעזה, וההתרגשות ניכרת על פניו. "אני הולך לרמאללה לעשות מגנט", הוא אומר, וחאלד מסביר שמדובר בתעודה מגנטית המונפקת במשרדי הרשות ברמאללה, וחוסכת זמן במעבר לישראל. "עדיין אין לי עבודה מסודרת", אומר עלי. "לא ממש אכפת לי במה אעבוד, צבע, ניקיון, בנייה, רכבים. העיקר להביא כסף הביתה. יש לי שני ילדים". איש שמנמן יושב מאחור וצוחק. "לו יש 13 ילדים", מסביר חאלד.
סא"ל במיל' אייל חג'בי, הממונה על הביטחון במועצה האזורית שער הנגב, מוטרד מהנוכחות הגוברת של עזתים בישראל, המסתובבים בחיפוש עבודה במרכזי הערים. "כשאתה קם בבוקר ורואה את כל הפועלים שמחכים בצמתים בנתיבות, באשקלון, בשדרות ובשער הנגב, אתה מבין עד כמה התופעה חמורה. מדובר במחפשי עבודה בתוך ישראל, לא בעובדים מוסדרים. ישראל מצהירה על מכסה של 20 אלף היתרים ונותנת אישורי כניסה תחת ההגדרה 'סוחרים', שבסופו של דבר מחכים בצמתים שייקחו אותם לעבודות מזדמנות בפנצ'ריות, בשיפוצים ובניקיון. להרבה מהם אין מקומות עבודה מסודרים, ולא צריך להיות גאון כדי להבין שאם 'סוחר' כזה נמצא באמצע שדרות ומתעצבן שהוא לא מצליח למצוא עבודה, הוא יכול לחשוב על דרך הטרור כאופציה לסיום הייאוש שלו ולבצע פיגוע".
בשנות התשעים שימש חג'בי מפקד מעבר ארז וסגן ראש ענף כלכלה במנהלת התיאום והקישור בעזה. הוא זוכר תקופות שבהן הוכנסו בכל יום 30 אלף פועלים עזתים לעבודה בישראל. "הייתה לנו לשכת תעסוקה מסודרת. קבלני עבודה ומנהלי חברות היו באים אלינו וחותמים על העובדים שהם מעסיקים. הייתה כתובת לכל עובד, ואם משהו היה קורה היה למי לפנות".
פועלים בכיסוי "סוחרים"
מאז עליית חמאס לשלטון בעזה ב־2006 הופסקה כניסת הפועלים מעזה לשטחי מדינת ישראל. כחצי שנה לפני פרוץ הקורונה הוגדלה המכסה של העזתים המורשים להיכנס למדינה, מעשרות בודדות לכאלף. הקורונה סגרה שוב את המעברים, וכמה חודשים לאחר מבצע שומר החומות הוגדלה המכסה מחדש בהדרגה, עד למצב הנוכחי של 12 אלף מאושרי כניסה. עם זאת, הם מוגדרים עדיין כ"סוחרים" ואינם מוכרים באופן ישיר כפועלים, מצב שיש לו השלכות חוקיות שונות.
מדיניות ישראל בטיפול בעזה נשענת על השיטה הישנה של המקל והגזר: במישור הצבאי היא מגיבה בחוזקה על כל פגיעה ביטחונית. לצד זאת, במישור האזרחי היא מגדילה את ההפסד הפוטנציאלי של חמאס אם ישוב לדרך הטרור, באמצעות פרויקטים אזרחיים, הרחבת מרחב הדיג, הקלות בהכנסת סחורה והגדלת מספר הפועלים.
משכורת יומית בעזה עומדת על כ־30 שקלים בלבד; פועל שנכנס לישראל יכול להשתכר 300־700 שקל. הפער העצום יוצר מעמד כלכלי בינוני־גבוה של פועלים שעובדים בישראל ומשפיעים על כלכלת הרצועה.
ישראל סדי, מפלסים: "כשהיו כניסות קבועות מהרצועה לא הייתי צריך תאילנדים, הייתי עובד עם 24 עזתים. קיץ אחד היה סגר ארוך, הפירות לא נקטפו והיה נזק אדיר"
שלושת גורמי ההעסקה הגדולים בעזה הם ממשלות חמאס והרשות הפלסטינית, שמעסיקות יחד כ־60 אלף עזתים, וסוכנות אונר"א שבה עובדים כ־20 אלף נוספים. עזתי שעובד בישראל מקבל משכורת הגבוהה פי שלושה ממשכורתו של פקיד בכיר בממשל חמאס. הפועלים שעובדים בישראל מכניסים לרצועת עזה כ־5 מיליון שקל ביום, סכום שמהווה זרז חשוב לייצוב השטח וצמצום האבטלה. יש שיאמרו שהמדיניות הזאת מחזקת בעקיפין את כלכלת חמאס ומאפשרת לו להתמקד בפעילות טרור. אך הניסיון מלמד שחמאס הקפיד לשמר את תקציביו גם בתקופות של מצב כלכלי קשה, ואפילו על חשבון לחם לאזרחים.
לעיסא, המכונה לדבריו "מיקי", יש עוד דרך ארוכה ליעד. הוא עובד במסעדה בהוד־השרון. "אני אגיע עוד שעתיים", הוא אומר באופטימיות. "מישהו פה הציע לי הסעה לבד לשם ב־400 שקל. סירבתי. אחכה שיהיו עוד שלושה נוסעים לכיוון ואשלם 100. אין לחץ של זמן. בכל מקרה אני לא חוזר לרצועה כל יום. אעבוד שבועיים־שלושה, אחזור לשלושה ימים בבית ושוב אצא. ב־1995 התחלתי לעבוד בישראל, הייתי אז רווק. בשנת 2000 חזרתי לעזה ואז היו שנים של בלגן כשהמעבר היה סגור. עכשיו חזרתי לעבוד".
עיסא הוא אב לשישה ילדים. "אני מודה לא־לוהים שנתן לי שני בנים, זה הכי חשוב. הבנות שלי הן הגדולות. הכי גדולה בת 18, התחילה ללמוד אנגלית באוניברסיטה. השאיפה שלה היא לצאת לאירופה". הוא מסביר את הליך קבלת אישור העבודה בישראל: "מגישים בקשה, ואז בודקים אותה; קודם כול חמאס, ואחרי זה בישראל. מי שנקי נכנס, מי שלא – נשאר בעזה ועובד ב־20 שקל ביום".
כמה מנהגי הטרנזיטים בחניית המעבר הציעו לי להצטרף לנסיעותיהם, סבורים בטעות שאני אחד הפועלים. אני מבהיר שאני עיתונאי, ואחד הנהגים מסביר לי איך העניינים עובדים. "אנחנו אוספים אותם מפה, ובתמורה לכמה עשרות שקלים – תלוי מה היעד – לוקחים אותם לאן שהם צריכים. יש כאלה שיש להם מקומות עבודה מסודרים, ויש כאלה שעומדים במקומות מרכזיים וידועים ופשוט מחכים למישהו שייקח אותם לעבודה תמורת 250־300 שקל ליום".
"נלך לישון באיזה מחסן"
סמוך לשוק בשדרות אנחנו פוגשים ארבעה פועלים מעזה, "סוחרים" לפי האישורים שבידיהם. הם תולים עיניים בכל רכב שמגיע, בתקווה שממנו יצא המעסיק הגואל. כשאנחנו מתקרבים, שניים מהם מציעים את מרכולתם. שיפוצים, בנייה, טיפולי רכב, ניקיונות, כל מה שאפשר לחשוב עליו הם מוכנים לבצע. "יש לנו בעיה, אישורי העבודה שלנו הם של סוחרים ולא עובדים", מסביר לי צאדק. "חברות גדולות לא רוצות להעסיק אותנו בגלל ענייני ביטוח. יש פה מציאות בעייתית שכולם יודעים אותה. אני מחזיק באישור של סוחר אבל מתנהל כמו פועל, בלי תנאים וביטוח. חברות לא ייקחו סיכון להעסיק מישהו בלי ביטוח. מספיק לי לעבוד שלושה ימים בשבוע, כל יום 300 שקל, בריצוף, צבע או ברזל, בשביל להסתדר".
השעה מתאחרת, ולא נראה שצאדק וחבריו ישיגו עבודה היום. אני שואל אותו מה יעשה במקרה כזה. "או שאחזור בחזרה לעזה ומחר בבוקר אצא מוקדם יותר, או שנישאר פה עד הבוקר ונלך לישון באיזה מחסן", הוא אומר. "יש אנשים באשקלון ובמקומות אחרים שבתמורה לכמה עשרות שקלים נותנים לך לישון במחסן עם עוד כמה עשרות פועלים, זה חוסך את הכאב ראש לחזור לעזה ושוב לישראל".
ישראל סדי ממונה על הפרדס ומטע השקדים של קיבוץ מפלסים. הוא מוטרד מסוגיית ההגדרה העמומה של העובדים מעזה – "סוחרים" או פועלים – אך פותר אותה באמצעות חוזה עבודה מול קבלן, שמטיל עליו את האחריות הסוציאלית והביטוחית. מה שמפריע לו יותר הוא חוסר היציבות של העובד העזתי.
"הייתי צריך את העובדים לפני כמה חודשים", הוא אומר. "היום כבר גמרנו לקטוף, ולמעשה עד אוקטובר הבא אני לא צריך עובדים מעזה. באופן כללי למדנו שאי אפשר לבנות עליהם. כשהיו כניסות קבועות מעזה הייתי עובד עם 24 עזתים באופן קבוע, לא הייתי צריך בכלל תאילנדים. בקיץ אחד היה סגר ארוך והעובדים לא יכלו לצאת, הפירות לא נקטפו והיה נזק אדיר. החלטנו להסתמך על תאילנדים או על פלסטינים מיטא ומחברון, שם יש פחות סגרים. אני לא בונה על הפועלים מעזה כי הם לא יכולים לתת לי יציבות. אני מעדיף לבנות את העבודה שלי סביב עובדים בטוחים, גם אם קצת יותר יקרים"
עופר ליברמן, מנהל החקלאות בקיבוץ ניר־עם, מרוצה מפתיחת המעבר. "כשהמעבר סגור, במיוחד בעונות האלה של קטיף פירות ההדר, האבוקדו והבננות, אני בבעיה ובמחסור של כוח אדם. היום כשהמעבר נפתח יש לנו 18 עובדים מרצועת עזה שאותם אני מכיר עשרות שנים, חוץ מ־18 התאילנדים. הידיים שלהם חשובות מאוד, זה כוח עבודה קריטי. אנחנו עובדים דרך קבלן כוח אדם גדול, שאחראי ללינה ולהסעות שלהם, וגם לנושאים הסוציאליים.
"יש פער גדול בין הפרסומים שמבשרים על כניסת פועלים מעזה ובין המציאות, שלמעשה עדיין מוגבלת לסוחרים ולא לפועלים, ולכן נוצרה בעייתיות עם התנאים הסוציאליים והביטוחיים שלהם", מסביר ליברמן. "אני כל הזמן בחשש שפועל שלי ייפגע מכלי עבודה או ייפול מגובה וייפצע. במקרה כזה אהיה בבעיה גדולה. לא יודע למה הסטטוס לא משתנה, יכול להיות שזה עניין פוליטי וחשש שיצא שמדינת ישראל מכניסה פועלים ואז זה מיטיב את מצבו של ארגון חמאס בעזה. אבל ברגע שהם יוכרו כפועלים יהיה הרבה יותר טוב לכולם".
גורמי ביטחון ששוחחנו איתם ציינו שהליך שינוי הסטטוס שיאפשר לעזתים להיכנס על תקן עובדים נמצא בטיפול. המודל שעומד לנגד עיניהם הוא זה של עובדים מיהודה ושומרון שמקבלים אישור עבודה דרך מעסיקים מורשים, מה שמאפשר פיקוח על תנאי ההעסקה ומידע מדויק היכן הם נמצאים ומתי. נושא הספסרות בהיתרי עבודה שקיים היום ביהודה ושומרון, שבמהלכו מעסיקים מדווחים על מספר גדול של פועלים שעובדים אצלם ולמעשה מעבירים אותם לעסקים אחרים תמורת גזירת קופון, נבדק גם הוא אצל הגורמים הביטחוניים. הם מבהירים כי המציאות בעזה תהיה שונה בגלל מספר הפועלים הנמוך, הבדיקות הביטחוניות החמורות והפיקוח ההדוק יותר.
בחזרה למעבר ארז. מוחמד יצא מביתו שברצועת עזה בארבע לפנות בוקר. הוא עובד בשיפוצים בשדרות, וצריך להתייצב שם בתשע בבוקר. עכשיו כבר שמונה וחצי, והוא עדיין במעבר. "אני מחכה לחבר שלי, שהוא המנהל. בגלל שזה היום הראשון שפותחים את המעבר היה הרבה עומס, ולכן לקח כל כך הרבה זמן. בדרך כלל בתוך שעה־שעה־וחצי אתה בצד השני".
הוא בשנות השלושים לחייו, וכמו עלי גם הוא חדש יחסית במעגל העובדים העזתים שנכנסים לישראל. "יש לי שלושה ילדים, אני עובד בישראל שמונה חודשים. כשהייתי צעיר יותר חשבתי לברוח מרצועת עזה לאירופה בספינה, אפילו התחלתי לאסוף קצת כסף בשביל לשלם למבריחים. אבל בזמן הזה היו הרבה מקרי טביעה של עזתים שברחו, אז קצת פחדתי. בגיל 22 התחתנתי, אחר כך נולדו לי ילדים וזהו, קבעתי את העתיד שלי – לחכות פה במעבר ולחפש עבודה בישראל כדי להאכיל את המשפחה שלי".
מוחמד עובד בצוות עם בן דודו עאדי, בן 52, אב לעשרה. "בשנות התשעים היה הרבה יותר קל לעובדים", מציין עאדי. "היה לנו חופש תנועה, הייתי עובד קצת, הולך לתל־אביב, הולך לים, מריח את האוויר ושוטף את העיניים. היו לי הרבה חברים שם. היום זה מסתכם ביציאה מעזה, עבודה וחזרה. בשנתיים של הקורונה ישבתי בבית ורק התעצבנתי על האישה", הוא מספר.
אני שואל בעדינות על המשכורת החודשית, ועאדי ומוחמד לא מתביישים לשתף. "אנחנו עובדים עם קבלנים שאני מכיר הרבה שנים", אומר עאדי. "עושים שיפוצים, צבע, ניקיון ובנייה. מרוויחים משהו כמו 8,000 שקל בחודש. בגלל שאנחנו עובדים פה קרוב אז אנחנו לא ישנים בישראל. ברצועה משכורת כזאת היא הרבה. תחשוב שעל הסעה פה לשדרות אני משלם 30 שקל, וברצועת עזה כל נסיעה עולה שקל־שניים. שכירות של בית גדול במרכז עזה עולה אולי 1,500 שקל, ופה אתה משלם על לינה במחסן עם עוד כמה עשרות פועלים כמה מאות שקלים, אז תבין את ההפרש. אנחנו מתפללים שהדיבורים על הסלמה בגלל סיום רמדאן לא נכונים, שיהיה שקט ושנוכל לעבוד".
