האור האביבי שהפציע בבוקר 1 במרץ 1920, י"א באדר תר"ף, הפיח אופטימיות בנקודת היישוב הצעירה שבקצה אצבע הגליל. אחרי שבועות של חורף קודר וגשום, מושלג לפרקים, הגיחה השמש והפתיעה את קבוצת הבחורות והבחורים הקטנה שנאחזה במקום. תל־חי, הם קראו לו. אבל יוסף טרומפלדור, החבר המבוגר בקבוצה, בן 40 כמעט, לא הרשה לעצמו להתמכר לחמימות הנעימה שפשטה בהרים. החייל הוותיק היה מוטרד מסירובם העקבי של מפקדיו לשלוח תגבורת ליישוב המרוחק, ועסוק במחשבות כיצד להיערך למתקפה הבאה של הבדואים תושבי הסביבה.
חורף תר"ף, שהלך והסתיים, היה מדמם במיוחד: תוך כמה שבועות נרצחו באזור שני צעירים – שניאור שפושניק נפל בקרב על גדרות תל־חי בדצמבר, ואהרֹן שֶׁר נורה למוות בידי פורעים ערבים בפברואר, כשנחלץ לעזרת חבריו שהותקפו בשדות.
מאז הגיע לצפון ארבעה חודשים קודם לכן, לא ידע טרומפלדור את נפשו. שוב ושוב הוא שיגר מסרי מצוקה לבכירים שישבו בתל־אביב ולאנשי ועד ההגנה האזורי בראש־פינה. הוא הפציר בהם לעבות את יישובי הצפון בכוח אדם, ולהגדיל את משלוחי הנשק והתחמושת אליהם. שוב ושוב הוא נתקל בחומות של אטימות ואי הבנה למצב המסוכן שהמתיישבים היו נתונים בו. ב־9 בפברואר 1920, שלושה ימים אחרי שנרצח שֶׁר פקעה סבלנותו. הוא פנה למטה הוועד בקיבוץ איילת־השחר באיגרת נסערת. "דור חדש, דור יהודים בני ארץ ישראל, בני חורין, עומדים על הגבול, מוכנים להקריב את נפשם על שמירת הגבול הזה", כתב טרומפלדור למי ששיגרו אותו צפונה, "ושם, בפנים הארץ, נושאים ונותנים בלי סוף, אם לאשר את התקציב או לא לאשר, זאת אומרת: אם לעזור למגני המולדת או לא… ארבעים נפשות צעירות נתונות כאן בסכנה. האומנם יימשך גם עתה המשא ומתן?"
טרומפלדור לא נזקק לניסיונו הצבאי העשיר – בתור היהודי היחיד שקיבל דרגות קצונה בצבא הצאר הרוסי, השתתף במלחמת רוסיה־יפן 1905 ואף נפצע במהלכה ואיבד את ידו השמאלית – כדי להעריך עד כמה נחות מצבם של מגיני הגליל. הפעם הוא לא הסתפק בגערות ואיים שאם ההנהגה תשוב ותדחה את דרישותיו, הוא וחבריו יצאו "בהפגנות ובשערוריות נגד הוועד". אלא שהן טרומפלדור עצמו והן נמעניו ידעו שזהו איום סרק, והקצין הנאמן לא יעז למחות בפומבי נגדם.
עוד שבועיים חלפו, וב־21 בפברואר שיגר טרומפלדור לאיילת־השחר את מכתבו האחרון. הוא דיווח על אונס מזעזע שביצעו הבדואים באישה נוצרייה שהתארחה במטולה, סיפר על ניסיונות אלימים לשדוד את איכרי המושבה תוך פציעת אחד מהם, ובסוף המכתב שב והתחנן לעזרה מיידית: "סידרנו שמירה, אבל זה עולה בקושי רב מפני מיעוט מספר האנשים… אחדים מן החברים עייפים ודורשים שייתנו להם אפשרות ללכת דרומה. אתם מוכרחים לשלוח לנו, לא מאוחר מיום השישי, לכל הפחות, עשרים איש", הוא ביקש. הפעם נענה מטה ההנהגה לתחינותיו, אם כי באופן חלקי, וכך, בסוף פברואר, בכל הנקודות היהודיות באזור היו קצת יותר ממאה מגינים, כמחצית מהמספר שדרש טרומפלדור.
באותם ימים ממש החליט הפעיל הציוני הנודע, איש הרוח והצבאיות העברית המתחדשת זאב ז'בוטינסקי לעורר את דעת הקהל למצוקתם של החלוצים בצפון. ב־20 בפברואר הוא פרסם מאמר בעיתון הארץ, והזהיר שמספר הבדואים בגליל גדול "כפל כפליים" ממספרם של היהודים שם ומהתגבורת שצפויה להגיע לעזרתם. "בתנאים כאלה", קבע, "אי אפשר להגן על העמדות". ז'בוטינסקי, חסיד מובהק של האנגלים, קרא למנהיגי היישוב לדרוש מהשלטון הבריטי לפרוס את חסותו על כל שטחי צפון הגליל ולהגן על המתיישבים העברים. מות קדושים לא יצמיח כל תועלת מדינית או פוליטית, הוא הדגיש.
את יוסף טרומפלדור פגש ז'בוטינסקי בפעם הראשונה באלכסנדריה, בעיצומה של מלחמת העולם. ז'בוטינסקי יצא למצרים כדי להיפגש שם עם בכירים בממשל הבריטי בניסיון לשכנעם לתמוך בתוכניתו להקמת גדוד עברי שיילחם במסגרת צבא הממלכה לכיבושה של ארץ ישראל מידי העות'מאנים. אך טבעי היה שיפנה אל הקצין עתיר אותות ההצטיינות, ויציע לו להצטרף ליוזמה. למרות הבדלי התפיסות האידיאולוגיות ביניהם – טרומפלדור היה סוציאליסט, ואילו ז'בוטינסקי ליברלי בהשקפתו – התפתחה בין השניים ידידות אמיצה.
ב־23 בפברואר 1920, שלושה ימים אחרי פרסום המאמר הספקני של ז'בוטינסקי בהארץ, התכנס ביפו הוועד הזמני ליהודי ארץ ישראל, כדי לדון בדלתיים סגורות בסוגיית ההתיישבות העברית באצבע הגליל. ז'בוטינסקי הוזמן אליו. את דבריו הוא פתח בסגנון הג'נטלמני האופייני לו. "אני רק אורח פה, ואין לי רשות להביע את דעתי", אמר, אולם כדרכו – ואולי גם מפני שהדיון התנהל בדלתיים סגורות – שינה מיד את סגנון דיבורו המנומס והטיח בנוכחים נבואת זעם: "הגנה על מושבות הצפון אינה אפשרית בתנאים העכשוויים. בתל־חי יש לנו כחמישים איש, ביניהם גם נשים. את מספרם של הערבים אומדים לאלפים… הדבר יסתיים בהכרח בטרגדיה, או במקרה הטוב ביותר בזה שהערבים ייקחו את המגינים של מושבות הצפון בשבי ויתעללו בהם…". בסיום נאומו הוא שב ופנה לראשי תנועות הפועלים ודרש מהם "לקרוא חזרה את טרומפלדור וחבריו לפני שאיחרנו את המועד".
דבריו של ז'בוטינסקי, האופוזיציונר הנצחי, זכו לדחייה קרירה מצידם של משתתפי האספה. בזה אחר זה עלו נציגי מפלגות הפועלים לדבר והציגו את משנתם ההפוכה, איש־איש במיטב סגנונו הנמלץ והנחרץ. "מקום שכבר כבשנוהו – לא נעזבהו! זה שיעזוב – בוגד!", הכריז חבר הפועל הצעיר אליעזר שוחט בהתרגשות.
דוד בן־גוריון, מראשי אחדות העבודה, נקט גישה רציונלית יותר והזהיר כי נטישת יישובים תיצור תקדים מסוכן, ותיתפס ככניעה לעבריינים: "אם אנחנו נברח לפני שודדים, אז באופן שכזה נצטרך בקרוב לעזוב לא רק את הגליל העליון, כי אם את כל ארץ ישראל", הוא קרא בקולו התקיף. "מובן שהתנאים קשים וצריך יהיה הרבה לסבול, אולם את כל זה נקבל עלינו, וכל זמן שאנו יכולים להגן, חובתנו הציונית היא להגן ולא לעזוב את מקומותינו".
מנחם אוסישקין, שניהל את הישיבה לא שכח לקנטר את זאב ז'בוטינסקי. "כבר הורגלנו לשמוע את הנאומים היפים שלו", הפטיר, וסיכם בהבטחה מעורפלת שלפיה האספה תגדיל את הכוחות ביישובי הגליל כדי להגן עליהם "מפני מקרי התנפלויות של שודדים שנתרבו שם בזמן האחרון".
בי"א באדר לפנות ערב הוקף היישוב בידי מאות ערבים, רוכבים ורגלים. מסיבה שאינה ברורה עד היום התירו אנשי תל־חי לקבוצת חמושים בראשות אחד ממנהיגי הבדואים להיכנס למתחם. בין שני הצדדים התפתח דין ודברים שהפך במהירות לחילופי יריות בחצר ובתוך מבנה המגורים. בתום הקרב נמנו חמישה יהודים הרוגים: שתי לוחמות – שרה צ'יזיק ודבורה דרכלר, ושלושה לוחמים – יעקב טוקר, בנימין מונטר וזאב שרף.
יוסף טרומפלדור עצמו נפצע פצעי מוות, ונפטר במהלך פינוי תל־חי ונסיגת המתיישבים לכפר־גלעדי הסמוך. בחסותם ובעידודם של ראשי הציבור ומנהיגי המדינה שבדרך – שהרי כל תנועה לאומית נזקקת לסמלי מופת – הפך קרב הגבורה של מגיני תל־חי לאגדה, ומשפט הפרידה שיוחס ליוסף טרומפלדור ברגעי חייו האחרונים, "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו", היה למיתוס.
שבועות ספורים אחרי אירועי י"א באדר הזדרז פעיל השמאל הציוני אבא חושי לכתוב בלדה שהפכה ברבות השנים להמנון טקסי י"א באדר בבתי הספר העבריים. "בַּגָּלִיל, בְּתֵל־חַי / טְרוּמְפֶּלְדּוֹר נָפַל / בְּעַד עַמֵּנוּ, בְּעַד אַרְצֵנוּ / גִּבּוֹר יוֹסֵף נָפַל", ביכה חושי, לימים ראש העירייה המיתולוגי של חיפה, את מותם של טרומפלדור וחבריו. מנחם אוסישקין ודוד ילין, מראשי היישוב העברי בארץ ישראל, כינו את מותם של לוחמי תל־חי "אסון לאומי". הסופר יוסף חיים ברנר פרסם הספד מיוחד ורב הוד, וכינה את טרומפלדור "סמל הגבורה הטהורה".
כמה שנים אחרי שז'בוטינסקי הקים תנועת נוער וקרא לה "בית"ר" על שמו של טרומפלדור ("ברית יוסף תרומפלדור") ושמו של היישוב ביתר שהשתתף במרד בר־כוכבא, לא התאפק הפוליטיקאי דוד בן־גוריון, והעיר בסרקזם כי דווקא ז'בוטינסקי, שצידד בנסיגת אנשי תל־חי בפברואר 1920, "ניסה לנצל אחר כך את השם תל־חי… וקרא על שם טרומפלדור את הנוער הרוויזיוניסטי אשר ארגן". הוא התעלם מתוצאות ההתעלמות מאזהרת ז'בוטינסקי.
בקיץ 1950 הוחלט לקרוא ליישוב חדש באצבע הגליל קריית־שמונה, על שמם של ששת חללי תל־חי ושני הבחורים שנפלו על משמרתם בחורף הדמים של תר"ף. כעשרים שנה אחר כך התלקח ויכוח היסטורי אם יוסף טרומפלדור אכן אמר את המשפט המיתולוגי שיוחס לו, או שמא הפטיר קללה ברוסית רגע לפני שמת. לפחות שלושה אנשים שהיו בקרבתו באותה עת, בכללם הרופא שטיפל בו, העידו שאלה אכן היו מילותיו האחרונות, אך אין ספק שהמיתוס נשחק עם הזמן, וקומתו של פסל האריה השואג שהוצב ב־1934 בבית הקברות שליד תל־חי הצטמקה בחלוף השנים.
ד"ר גיל ליטמן הוא היסטוריון ואיש תקשורת, הרשימה הופקה בשיתוף עם מרכז מורשת מנחם בגין
