לרגעים היה נדמה השבוע שאנו צופים במשחק פוקר בשידור חי. בצידו האחד של השולחן ישב נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, שחקן ערמומי במיוחד המוכר ביכולתו לייצר מהלכים יצירתיים, מפתיעים ורבי־עוצמה. מהעבר השני ישב נשיא ארה"ב. שחקן מעט קשיש, אבל עם מנטליות של שריף קשוח, שכזכור לא היסס לכנות את פוטין רוצח. בנאום מפתיע, שהזכיר לפרקים את הנשיא טרומן ויחסו לרוסיה הסובייטית, הוא העביר השבוע לשחקן שמולו מסר חד, בהיר ותמציתי: פלישה לאוקראינה תהיה מהלך רב־נפגעים. המערב לא ישב מנגד. "המחיר האנושי יהיה עצום. בעלות הברית יטילו על רוסיה עיצומים שלא נראו כדוגמתם. המחיר יהיה כבד מאוד".
הקרב היה מרתק. לעיתים אפילו עוצר נשימה. אל מול האולד־סקול פוקר של פוטין, שהתמצה בתיזוז כוחות על גבול רוסיה־אוקראינה מלווה במשחקי הטעיה מתוחכמים, הציג ביידן אינטרנט־פוקר עכשווי בצורת מודיעין משובח, שפעם אחר פעם חשף את קלפיו של פוטין בזמן אמת. בין אם מדובר בטענות־שווא רוסיות על הסגה לכאורה של כוחות הצבא החונים על גבול אוקראינה, או במתקפת סייבר על הבנקים שנועדה לזרוע פאניקה בציבור האוקראיני. בתגובה לכל מהלך רוסי הוצג מודיעין אמריקני נגדי מפורט כולל צילומי לוויין, שהוכיחו את ההפך. איכות המודיעין האמריקני בעניין הזה עקבית וברורה במשך חודשיים. כבר ב־3 בדצמבר פרסם הוושינגטון פוסט מסמך מודיעיני המעריך כי רוסיה מתכננת מתקפה רב־חזיתית שתכלול כ־200 אלף חיילים. למסמך אף צורפו צילומי לוויין שהראו את הכוחות הרוסיים מתכנסים בארבעה מוקדים סמוך לגבול.
זה לא מנע השבוע ממשחק הפוקר הצבאי־מדיני־דיפלומטי להימשך באווירה טעונה, שנעה בין תקווה לחרדה. בין שני הקאובויים התרוצצו הלוך ושוב שחקני המשנה, ובראשם וולודימיר זלנסקי, נשיא אוקראינה. הוא בעצמו שחקן צעיר ומבטיח, שגילה עד כה עמידות מפתיעה מול השטיקים והטריקים של פוטין. זלנסקי, בעברו שחקן קומי מוכשר, ניסה כל הזמן להוריד את גובה ההימורים על השולחן באמצעות חזרה על המנטרה המשעשעת שלפיה אין שום סימנים המעידים על כך שנשיא רוסיה עומד להורות על פלישה לארצו, חרף העובדה שעל הגבול ניצבים 150 אלף חיילי הצבא הרוסי. מדי פעם נכנסו לחדר מבקרים לרגע, קנצלר גרמניה אולף שולץ ושר החוץ הפולני, שבאו לבדוק שאיש אינו מתכוון פתאום להפוך את השולחן ולהתחיל לירות. כן, זה היה משחק מסוכן. באוויר עמד ריח של אבק שריפה. התחושה הייתה שהמשחק עלול בכל רגע להפוך לדו־קרב בצהרי היום.
אם לא נחזה בקרוב במה שמכונה "מיסקלקולציה" על גבול אוקראינה, התחושה היא שמשחק הפוקר הזה עשוי להימשך כך עוד שבועות ארוכים. הפגנת השרירים הצבאית הרוסית צפויה מעתה להתעצם ולהתרחב, הרבה מעבר לגבולות רוסיה. חלק מזה ראינו כבר השבוע. שר הביטחון הרוסי סרגיי שויגו נחת השבוע בסוריה כדי לצפות במטוסי קרב נושאי טילים על־קוליים וספינות טילים שהגיעו מהצי הצפוני הרוסי. כל זה בניסיון להעביר מסר עקבי ומתמשך לברית נאט"ו ולמערב, שככל שזה תלוי בפוטין, הזמנים השתנו. מה שהיה לא יהיה עוד. לעוצמה הצבאית של רוסיה יהיה מעתה ביטוי גם בזירה המדינית.
מבחינה זו, המשבר באוקראינה הוא כלי. אומנם כלי חשוב ומשמעותי, אך רק כלי בדרך למטרה רחבה הרבה יותר: שינוי הסדר העולמי ששרר בשלושים השנים האחרונות מאז נפילת ברית המועצות. ומבחינתו, הסדר הזה שבו המערב הביט על רוסיה מלמעלה למטה, חייב להשתנות. כן, גם אם רוסיה הייתה חלשה בשנים הראשונות לאחר ההתפרקות, זה עניין זמני בלבד. רוסיה, לשיטתו של פוטין, הייתה ועודנה מעצמה בעלת די־אן־איי אימפריאלי, הראויה ליחס שישקף את גדולתה ההיסטורית. וכעת, שלושים שנה אחרי נפילת בריה"מ, הגיע הרגע לשינוי.
התחושה היא שמשחק הפוקר הזה יכול להימשך שבועות ארוכים. הפגנת השרירים הרוסית הצבאית צפויה להתעצם ולהתרחב
הפרדה מלאכותית
פוטין מנסה כבר שנים להעביר את המסר, ללא הצלחה יתרה. אחד הניסיונות הללו התרחש ב־2007, בוועידת מינכן לביטחון. בשנים האחרונות הפכה ועידת מינכן לאירוע שבו מתחככת כל הצמרת הבינלאומית־מדינית־ביטחונית. הרבה דברים נחתכו שם בשיחות מסדרון בלתי פורמליות, הרבה נאומים חשובים נישאו. ובסוג של צירוף מקרים, ועידת מינכן 2022 נפתחת היום. אבל ולדימיר פוטין, האיש שכולם מנסים לפצח מה עובר לו בראש, לא יהיה שם. הוא כבר הודיע שלא יגיע. רוב הסיכויים שלא ישנה לפתע את טעמו אלא יישאר ספון בקרמלין, סמוך לשולחן ארוך שעבר חיטוי יסודי. עם זאת, ברוחו הוא בהחלט יורגש שם.
כבר בנאום שנשא פוטין בוועידת מינכן בפברואר 2007, היו כל המאפיינים שבישרו על המשבר הנוכחי מול נאט"ו ואוקראינה. כל המסרים העיקריים היו שם. בראשם המסר שלפיו המודל החד־קוטבי שבו ארה"ב היא המעצמה העולמית היחידה, אינו מקובל ואינו אפשרי. כבר אז טען פוטין כי נאט"ו דוחפת את כוחותיה מזרחה לכיוון גבולותיה של רוסיה, בעודו תוהה מה לעזאזל קרה להבטחות שנתנו השותפים המערביים לאחר פירוק ברית ורשה. להיכן נעלמו הערבויות לאי־התרחבות נאט"ו, שאל. רוסיה, אמר אז פוטין, היא מדינה בת יותר מאלף שנים, שכמעט תמיד ניהלה מדיניות חוץ עצמאית. והמסורת הזו, אמר, לא עומדת להשתנות.
שבע שנים אחר כך, ב־2014, הלך פוטין בעקבות החזון וכבש את חצי האי קרים. חלפו עוד שבע שנים והיום הוא עומד עם 150 אלף חיילים על גבול אוקראינה, בדרכו לממש עוד פרק בחזון האימפריאלי שלו. במאמר שפרסם פוטין בקיץ האחרון, תחת הכותרת "האחדות ההיסטורית של הרוסים והאוקראינים", טען כי הוא משוכנע ש"ריבונות אמיתית של אוקראינה אפשרית רק בשיתוף פעולה עם רוסיה". באותו מאמר הדגיש כי לא יאפשר לעולם לאוקראינה להפוך ל"אנטי־רוסית". העניין הוא שפוטין איחר את הרכבת. מאז הפלישה לקרים ב־2014, אוקראינה כבר לא שלו. ההשפעה המערבית שחלחלה לשם בשלושים השנים האחרונות, במקביל להתפתחות תחושת החופש, הריבונות והעצמאות, הן בלתי הפיכות.
אבל התחושות האלו עומדות בניגוד לאחת הפרדיגמות העמוקות ביותר של התרבות הרוסית. פרדיגמה שמקורה בנבואה של הנזיר פילופיי מפסקוב מן המאה ה־16, ולפיה מוסקבה היא האימפריה הנוצרית השלישית והאחרונה. "רומא הראשונה והשנייה נפלו, השלישית עומדת על תילה ורביעית לא תהיה", לשון הנבואה. האימפריה הראשונה הייתה רומא שאימצה את הנצרות הקדומה ונפלה לידי הברברים; אחריה באה קונסטנטינופול, האימפריה הביזנטית שנפלה לידי העות'מאנים. ואילו השלישית היא מוסקבה או רוסיה, יורשת האימפריה הביזנטית. היא המחזיקה בנצרות האמיתית המקורית, ומייצגת את הערכים האמיתיים כנגד השחיתות והריקבון של המערב. רוסיה הזו, כפי שאנו מכירים אותה היום, נולדה במאה התשיעית בקייב. שורשיה בנסיכות קייב־רוס, שנמצאת בתוך שטחה של אוקראינה. ולכן, מבחינת פוטין, ההפרדה בין רוסיה לאוקראינה היא מלאכותית ובלתי אפשרית. וכאמור, במאמרו של פוטין הוא טוען כי ההפרדה הזו היא תוצאה של חלחול ההשפעה המערבית, ש"הרעילה את הבארות" באוקראינה.
עד כמה מחלחל הקונספט הזה למהלכים הצבאיים שמוביל כעת פוטין? קשה לדעת. אבל קשה גם להימנע מהמחשבה שלצד הציניות והאכזריות, עמוק בפנים הוא מתודלק בחזון הזה. לא במקרה, אחת התמונות המפורסמות של פוטין, לצד אלה שבהן הוא רוכב בערבה על סוס או מצטלם עם נמר – היא זו שבה הוא נראה טובל בבריכת קרח דמוית צלב במהלך חג ההתגלות.
המשבר באוקראינה, כך עושה רושם, עתיד ללוות אותנו בימים ובשבועות הקרובים. יהיו עליות, מורדות, מחטפים ואיומים. צפויות בו הרבה נקודות משבר והזדמנויות למכביר למיסקלקולציה.
אבל יש בו לא מעט דברים שנראים מתוכננים גם הרבה מעבר למישור הצבאי. השבוע הודיעה "ועדת החקירה הממלכתית הרוסית", גוף חקירות פנימי מקביל ל־FBI המתמקד בחקירת פשעים חמורים, כי החלו בחקירה פלילית על שימוש בשיטות מלחמה אסורות בעקבות חשיפת קברי אחים בחבל דונבאס. מדובר על פי החקירה במאות אזרחים – גברים, נשים וילדים – שנורו ב־2014 בעקבות התפשטות המלחמה מקרים לחבל דונבאס.
השמועות על קברי אחים בדונבאס רצות כבר מאז 2014. משלחות חוקרים מרחבי העולם כבר ביקרו במקום. עדויות נגבו מהתושבים המקומיים. אבל לא במקרה ההחלטה לפתוח בחקירה ברוסיה התקבלה רק עתה. יש בכך לא מעט אופורטוניזם, שלא לומר אירוניה, המזכירה את הדרישה לחקור קברי אחים בסכסוכים בבלקן. שמונה שנים אחרי הטבח, ולדימיר פוטין מאמץ לפתע אל ליבו לא רק את תושבי דונבאס הרוסים שנרצחו, אלא גם את שיטות החקירה המערביות. הכול כדי לייצר את הנרטיב שיאפשר לו להצדיק בהמשך לא רק את האמירה שלפיה מה שנעשה במזרח אוקראינה הוא ג'נוסייד, כפי שהתבטא השבוע באוזני קנצלר גרמניה אולף שולץ; אלא לאמץ בדיעבד את כל הטיעונים שבהם השתמש המערב כדי להצדיק את התערבות נאט"ו בבוסניה שהכעיסה כל כך את פוטין בזמנו. אז, רוסיה לא הייתה בעמדה צבאית ומדינית שאפשרה לה להתמודד מול נאט"ו. סגירת מעגל מושלמת יותר מבחינתו של פוטין, יהיה קשה למצוא.
