"עצוב, זה המקום הכי יפה שהיה פה בסביבה", אומר טפסר־משנה ראובן יצחק, מפקד תחנת הכבאות האזורית בית־שמש, כשאנחנו משקיפים על הרי ירושלים משמורת הר הטייסים. למרגלות עצי הקטלב שענפיהם ערומים ומושחרים, מתחילים לצמוח עלים אדומים. עצי הקטלב אהובים עליו במיוחד: "זה עץ מיוחד עם פרי ייחודי", הוא אומר במבט מלא אהבה לצומח. "את יכולה לראות שהעצים האלה היו מעובים, עכשיו נראה כאילו הם עברו דיאטה". למרות הצימוח החדש שמבליח פה ושם, ממבט־על לעבר הנוף מתקבלת תמונה עגומה למדי, שחורה וקירחת. "אני מופתע", אומר לי יצחק, "ציפיתי לראות יותר ירוק". את העין תופסות נקודה אחת או שתיים של ירוק רענן. "זה רק מלמד על עוצמת השריפה שהייתה פה".
יכול להיות שאני עוד מריחה ריח שרוף? אני שואלת את יצחק. הוא משיב בחיוב. "כל תנועה מוציאה משהו מהקרקע. עוצמת הטמפרטורות שהייתה פה זה משהו בלתי נתפס".
בכבישים המתפתלים נוסעות מכוניות לבנות הנראות מנקודת התצפית הגבוהה כצעצועי ילדים, גגות אדומים מבצבצים על ההר ממול – בתי המושב רמת־רזיאל. במרחק שישה קילומטרים בקו אווירי ניצבת אנטנה אדירת ממדים, לידה מושב בית־מאיר, שממנו התחילה השריפה הגדולה בקיץ האחרון. בתוך כשעתיים כבר הגיעה השריפה למקום שבו אנחנו עומדים היום.
"השריפה החלה מהצד הצפוני של היישוב, דילגה ונכנסה לנחל כסלון ומשם לכיוון רמת־רזיאל, כסלון עד הר איתן. במושגים של שריפות מדובר בקצב מהיר מאוד", משחזר טפסר־משנה יצחק. זה קרה באמצעות "דילוג של ספוטים" – כלומר אצטרובל בוער שעף למרחק ומתחיל להידלק בשטח שאליו הוא "נורה". האצטרובל הבוער "מסמן את המטרה" הבאה של האש, וגם אם עדיין יש שטח גדול שהאש לא אוחזת בו, הדילוג שלו קדימה מגביר את עוצמת הבערה והאחיזה של האש ביער. שבוע ימים עמלו לוחמי האש לכבות את השריפה הגדולה, עד אשר הכניעו אותה. 15 אלף דונמים של יער נאכלו.
טפסר־משנה ראובן יצחק, מפקד תחנת בית־שמש: "יש יישובים שלא מוכנים שיורידו להם ענף. אני יכול להסביר שאם חלילה תהיה שריפה לא יישאר להם בית, אבל זה
באחריותו של טפסר־משנה יצחק נמצא כל שטח השיפוט של מטה יהודה, בית־שמש, מבשרת־ציון, הר־אדר, אבו־גוש, טלזסטון. מדובר על השטח הכי גדול במדינת ישראל שבאחריות תחת תחנת כיבוי אש. בתחום השטח הזה פזורות חמש תחנות־משנה. "השטח הוא רק אחד האתגרים שלנו", הוא מסביר, "יש פה 57 יישובים שרק ל־50 מהם יש שתי כניסות, וכולם טבולי־יער. כשאנחנו נכנסים עם הכבאיות, זה אותו ציר שממנו התושבים בורחים. בלאגן".
השבוע אישרה הממשלה תוכנית לאומית להתמודדות עם שריפות־ענק, והוקצו לה 155 מיליון שקל. "במסגרת התוכנית יוקמו אזורי חיץ ביישובים סמוכי־יער וחורש, שימנעו התפשטות שריפות ופגיעה בנפש וברכוש, כפי שקרה בקיץ אשתקד בהרי ירושלים. כמו כן יתקיים שיתוף פעולה עם חיל האוויר בכיבוי אווירי וחיזוק מערך הכבאות בתוכנית רב־שנתית", נאמר בהודעה שפרסמו ראש הממשלה נפתלי בנט, השר לביטחון הפנים עמר בר־לב והשרה להגנת הסביבה תמר זנדברג.
טפסר־משנה יצחק כובש חיוך. הוא מתמודד עם התושבים שהגיעו להרי ירושלים במטרה מכוונת "לגור בתוך היער". "יש יישובים שלא מוכנים שיורידו להם ענף. אני יכול להסביר שאם חלילה תהיה שריפה לא יישאר להם בית, אבל זה לא מעניין אותם. 'רכשנו את הדירה כדי להיות בתוך היער', הם אומרים לי. 'נעשה כל מה שתגיד לנו אבל לא נעשה חיץ בין היער לבית'. עם זה אנחנו מתמודדים".
לפני פגישתנו בדק יצחק את הנעשה בקרבת בית החולים הפסיכיאטרי "איתנים" הסמוך. "אנחנו בקשר הדוק איתם. איתנים הוא דוגמה קלאסית: הם ביצעו קווי חיץ בתוך בית החולים עצמו ומחוצה לו, ואפשר לראות כיצד הכול נשרף סביבם והאש עצרה כשהגיעה אליהם".
בשמורה מתבצעות כעת עבודות שיקום מטעם רשות הטבע והגנים. אחד מהאויבים הגדולים ביותר של הטבע הוא האדם הרוכב, ומכיוון שהצמחייה עכשיו דלילה יותר, כלי הרכב הקטנים חופשיים יותר לעשות כאוות נפשם של בעליהם. לקראת פריחת הסחלבים, שצפויים להתעורר בעוד כשבועיים, הרט"ג מכשירה שבילים שמיועדים למטיילים וחוסמת לתנועה שבילים אחרים.
טנדר ירוק של רשות הטבע והגנים חולף על פנינו ואז עוצר. ממנו מגיח אילן שיפמן, מנהל מרחב שפלה והר ברט"ג, והוא וטפסר־משנה מחליפים צ'אפחות ידידותיות. מתברר שבין "אנשי הטבע" ללוחמי האש מתנהל ויכוח מקצועי. במערך הכבאות סבורים, על סמך ניסיונם המר, שחייבים לפרוץ שבילים נוספים בעומק היערות למקרים של שריפות – בשריפה הגדולה בקיץ היו לוחמי האש מוגבלים ביכולתם להגיע לעומק היער; ובצד השני של הוויכוח, האנשים האמונים על שמירת הטבע טוענים שפריצת צירים תסב נזק גדול לטבע בגלל כל אותם רכבים.
"דרכים צריך", אומר שיפמן, "אבל כשמדברים על אזורי חיץ או דרכי חיץ לא מדברים על מקום שהאש תיעצר בו, אלא על מקום שמערך הכיבוי יוכל להיכנס אליו ולעבוד ממנו. ברגע שפתחת ציר – זה לכל החיים. זה לא משתקם. אי אפשר לחשוד בי שאני לא רוצה לשמור על כל עץ או פרפר, ועם זאת, לפעמים אני מעדיף ששטח מסוים יישרף ואני אעצור אותו בשלב הבא, כדי להימנע מריבוי של פריצות דרכים".
אילן שיפמן, רשות הטבע והגנים: "ברגע שפתחת ציר להיערכות הכבאים – זה לכל החיים. לפעמים אני מעדיף ששטח מסוים יישרף ואני אעצור אותו בשלב הבא, כדי להימנע מריבוי של פריצות דרכים"
"השריפה הבאה היא ודאית", אומר לי עמיר בלבן, מנהל תחום טבע עירוני בחברה להגנת הטבע. "עכשיו צריך להבין איך מתמודדים איתה הכי טוב". ממנו אני לומדת על ויכוח מקצועי אחר שמתקיים בימים אלה.
"הר טייסים הוא רק חלק מהסיפור", הוא מסביר, "האזור שחטף הכי קשה במהלך השריפה המדוברת הוא נחל כסלון. הנטיעות בנחל כסלון היו נטיעות של אורנים בצפיפות מאוד מאוד גבוהה, מה שהפך את האירוע לחמור במיוחד מבחינת העוצמה שלו. אגן שלם שבער בעוצמות גבוהות. זה נקרא סופת אש. במקום שבו מתחוללת סופת אש השריפה היא מוחלטת, וכל מה שעל פני הקרקע נשרף. בשמורת הר טייסים שבה יש טבע צומח הרבה יותר מורכב, הייתה שריפה רצינית אבל לא מוחלטת. באקולוגיה יש מושג שנקרא 'מורכבות מבנית' – אחד מגורמי החוסן של יער הוא שהצמחייה שבו מורכבת, ואין בה רק סוג אחד של עצים למשל. ולכן דגם השריפה של הר טייסים היה קל יותר, גובה הלהבות היה נמוך יותר וכשבאים היום לשטח רואים שלא הכול שרוף".
בלבן מסביר שאף שכל הירוק הפרוש למרחקים נראה אותו ירוק, השטח למעשה מחולק – חלקו באחריות הרט"ג וחלקו באחריות קק"ל. "הגישה של רט"ג מחמירה יותר. בשמורת הר טייסים עשו כמה וכמה פעולות של דילול וצמצום אורנים, ועובדה שהשטח נשרף אבל המכה לא אנושה, והשמורה עדיין מתפקדת. גם ביער כסלון, ייאמר לזכותה של קק"ל, בוצעו דילולים, אבל המציאות בשטח מספרת שלא היה די בפעולות שננקטו".
תשלום מיידי או דחוי?
מה עכשיו, אני שואלת את בלבן, איך משקמים? "כשמדברים על שיקום צריך לחשוב איך רוצים שהיערות שבהרי ירושלים ייראו בחמישים השנים הקרובות. אם זה יהיה יער שמבוסס על מין אחד, כמו האורן, אנחנו צפויים בעוד עשרים שנה לקבל סופות אש זהות ואפילו חמורות יותר באותם מקומות. אז נכון שכבר לא נוטעים היום אורנים, שהם דליקים מאוד, אבל האורנים כבר לא צריכים שניטע אותם מכיוון שאחרי שהם נשרפים הזרעים מופצים ונוצר 'מרבדי נדידה' – שהופכים לבעיה גדולה מאוד. זה חלק מהסיפור שהרבה פעמים לא מדברים עליו".
ואיך מתמודדים עם התופעה הזאת, אני שואלת, חרדה לעתיד היער. "הו! יש דיון אם לעקור את הנבטים כשהם קטנים, שזו עבודה ידנית ויקרה, או לחכות עשר־עשרים־שלושים שנה ואז להוריד עצים. זה הוויכוח שמתנהל כרגע. דעתי האישית, כמי שמתבונן שנים ארוכות בהתפתחות של יערות הרי ירושלים, היא שרצוי לעשות את זה כמה שיותר מוקדם ולתת ליער המקומי – של עצים שמתאימים יותר למרחב שלנו – לעלות ולשגשג".
יש מי שבאמת חושב שעדיף לחכות את השנים האלה או שהסברה הזאת קשורה רק להיבט הכלכלי?
"זה תמיד משחק בין עלות לתועלת. לעקור נבט נבט זה יקר. אבל צריך להסתכל על החשבון שמשלמים אחרי כל אירוע כזה. ולכן דעתי האישית היא שעדיף לטפל מראש מאשר לשלם חשבון כפול בסוף.
"אחרי שריפה לא רק האורן מתחיל להתחדש אלא כל החורש", ממשיך בלבן להסביר. "הם מוציאים חוטרים שנהנים ממערכת השורשים שלא נפגעה. זה הייחוד של רוב עצי החורש: הם עמידים לשריפות". ואכן, בשמורת הר טייסים ראיתי התחלות חדשות למרגלות עצים רבים שנשרפו. ירוק רענן, כמעט חצוף, טבול באדמה חרוכה ושחורה – כאומר: "חברים, יש חיים אחרי המוות". "חלק מהענפים שיצאו מבסיס הקטלבים שנשרפו, כבר בגובה של חצי מטר ויותר. הם גדלים כעשרה ס"מ בחודש – שזה סוג של נס גלוי. ולכן חשוב מאוד קודם כול לטפח את התהליכים הטבעיים שקורים בשטח – ועם זה, להילחם מלחמת חורמה בנבטים של האורנים".
אני לתומי חשבתי שהחודש הגשום שעברנו הוא ברכה ליערות, אולם בלבן מבהיר ש"אירועי גשם אינטנסיביים כמו שהיו בשבועיים האחרונים מלחיצים מאוד, כי זה אומר שתהיה עלייה ניכרת של צמחים חד־שנתיים, והם יתייבשו בעונת היובש שצפויה להיות ארוכה – כי אנחנו רואים בשנים אחרונות שהסתיו הופך לחם ויבש יותר – זה אומר שהעונה הבאה היא חבית חומר נפץ מבחינת שריפות.
"אחת הסיבות להתפשטות שריפות היא כמות החומר היבש שמצטברת ביער, וכאן התפקיד של בעלי החיים אוכלי העשב חשוב מאוד. בשנים האחרונות רט"ג הכניסה לשמורת נחל שורק יחמורים, קרובי משפחה של האיילים, וזה עוד אמצעי חשוב לניהול היער וצמצום חומר הבערה, והוא חשוב גם מבחינת האקולוגיה".
בלבן שולח גם קריאת הרגעה לתושבי היישובים והמושבים בהר. "הרבה פעמים נאלצנו לפרסם מכתבי תמיכה והמלצה מטעם החברה להגנת הטבע בפעולות דילול יער סמוך ליישובים. אוהבי טבע שרואים כריתת עצים, מתחלחלים. הם לא מבינים שכריתת עצים היא לא תמיד רעה, ויש בה אפילו יתרונות. המורכבות המבנית טובה למערכת האקולוגית. קרחות יער הם המקומות שבהם הטבע משגשג הרבה פעמים כי הוא נהנה מיותר שמש, הצמחייה החד־שנתית והרב־שנתית צומחת ומשגשגת בו. מהבחינה הזאת יישובי ההר צריכים להבין שיצירת אזורי חיץ לא רק תתרום לחוסן של היישוב מפני שריפה, אלא גם תיתן עושר ביולוגי ליער.
"כשיוצרים אזורי חיץ בין היער ליישוב זה לא אומר שכורתים את כל העצים, אפשר להשאיר שני עצים לדונם לדוגמה, אפשר לעשות הרבה דברים; לכל יישוב יש את המאפיינים, הטופוגרפיה וסוג היער שלו. כאיש החברה להגנת הטבע, אני אומר בפה מלא: אנחנו ממליצים מאוד לקדם אזורי חיץ שייעשו בצורה חכמה".
מלבד ההיבטים האקולוגיים, גם היבטים חברתיים־אנושיים משפיעים על היערות. "זו סוגיה מאוד מרכזית", מסביר בלבן. "מדינת ישראל צועדת לקראת קו ה־20 מיליון תושבים שמטיילים בשמורות וביערות. העומס האנושי הוא אחד הגורמים המרכזיים לשריפות, וזה בלי שאני נכנס להיבטים הלאומיים. זה אומר שכל נקודות המגע של יערות עם יישובים, כבישים, חניונים, אזורי תעשייה וחקלאות – חייבות לקבל תשומת לב ניהולית הרבה יותר גבוהה – ברמה של חינוך, הסברה ושיתופי פעולה. דבר נוסף: כל הנושא של פיקוח ואכיפה חייב לצבור תאוצה. כרגע יש תת־פיקוח ותת־אכיפה ולכן הסוגיה הזו דורשת תשומת לב מוגברת".
