פרשת בשלח: מהים אל הפסגה

שירת הים היא צוהר להלכי הנפש של בני ישראל, עוד בהפנימם את הנס הגדול של קריעת ים סוף. האומה שאך זה השתחררה מבטאת חדווה, התרגשות ויראה לנוכח האותות והמופתים שעשה לה הקב"ה.

אך למרבה ההפתעה, רק החלק הראשון בשירה נוגע למאורע הטרי. אחד־עשר הפסוקים הראשונים מתארים את טביעת צבא מצרים ("אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם"), את קריעת הים ("וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם, נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים, קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם"), ואת ניצחונו הגדול של ה' על פרעה ("מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם, וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף"). ואילו חלקה השני של השירה פונה לנושא אחר לגמרי. משפת הים נושא השיר את מבטו הרחק אל ארץ ישראל, יעדה של יציאת מצרים, שבה עתיד העם להתיישב ולהקים מקדש.

אף שחלק זה נוקט בתחילתו לשון עבר (נָחִיתָ, גָּאָלְתָּ, נֵהַלְתָּ), אבן־עזרא מציין בפירושו לפסוק יג שחלקה השני של השירה הוא "דבר עתיד", וזאת "על דעת כל המפרשים". ה' מנהל את בני ישראל אל "נְוֵה קָדְשֶׁךָ", שעל פי הרשב"ם ובכור־שור הוא ארץ ישראל. העמים שבארץ ובגבולותיה רועדים משום כך באימה: "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן, חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד, נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן".

הפסוק הבא (טז) מוסיף ואומר שהדבר יקרה "עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ, ה', עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ". בספר יהושע פרקים ג־ד, הפועל "לעבור" מופיע 22 פעמים, לציון חציית הירדן בכניסה לארץ. נראה שזו הכוונה גם כאן, שכן המשפט הבא הוא "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ; מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּׁ ה', מִקְּדָשׁ אֲ־דֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ". העמים חרדים מפני כניסת בני ישראל לארץ והשתרשותם בה.

ממלך אביון למלך עליון

שיאה של השירה בחתימתה, בהכרזתו של העם "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד". הכתרת ה' למלך מתרחשת בכניסה לארץ, על סף הקמת מלוכה אנושית, הבנויה על הכרת מלכותו של ה'. הצהרה זו היא התגלמות ההתנתקות ממצרים, שהאדם המולך בה רואה עצמו עליון לכול. המילה "מֶלֶך", תמיד בסמיכות למילה "מצרים", היא מילה מנחה המופיעה 14 פעם בסיפור יציאת מצרים. הפגנת עוצמתה של מלכות האדם היא המנוע המפעיל את מצרים בסיפור. התעקשותו של פרעה להמרות את פי ה' היא פסגת האווילות של מצרים.

הסאגה של שעבוד מצרים והיציאה ממנה נפתחת במילים "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם" (א, ח) – מלך כול־יכול לכאורה, המכונן מדיניות חדשה שנועדה להרע. סיפור השעבוד והשחרור, על אותותיו ומופתיו המהממים, מגיע לחתימתו בהכרה בתפארת מלכותו של הקב"ה, "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד". זהו האזכור החמישה־עשר של המונח "מלך", בפסוק המסיים את הסיפור: הפעם לא מלך מצרים אלא ה', מלך העולם, שהמלך האנושי מתגלה כנתון לשלטונו.

כמה קלה וחלקה גלישתה של השירה ממאורע אחד למשנהו! אך זה עתה ניצלו בני ישראל מאימת צבא מצרים הקרב – וליבם כבר נתון אל המטרה הבאה, הנשגבת, אל ארץ ישראל. ספר שמות מוביל את העם מעבודת מלך בן אנוש ("עֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים"; א, יד), לעבודת המלך ה' ("מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ"; לו, ג).

מסלול השיר מעפיל אל־על: ממעמקי הים אל פסגת "הר נחלתך". בעוד שבני ישראל תנועתם כלפי מעלה, המצרים – והמלך שלהם – יורדים כלפי מטה. הפעלים מדברים בעד עצמם: רָמָה, יָרָה, טֻבְּעוּ, יָרְדוּ, צָלֲלוּ. עם ישראל נע אל ייעודו, אל מלכו, מלך מלכי המלכים, אל הפסגות הגבוהות המסמלות את גדולת ה'. גם את זאת מבטאות מילים הולמות: גָּאָה, אֲרֹמְמֶנְהוּ, בִּגְדֹל.

מסע אל הקדושה

בשיר המעבר חלק וישיר, אך התמורה שחלה בעם חדה. העם הנושא עיניו אל עתידו הוא עם מסוג אחר מזה שהשפיל עיניו אל הים. בחלקה הראשון של השירה, המוקד הוא כוחו של ה' נגד צבא מצרים. עם ישראל נדמה כאיזה עובר־אורח המתבונן באפס מעשה במאורעות המתגלגלים לעיניו, ורק מגיב במורא ובשמחה לפעולות ה' ("יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב!" "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא!"). והנה בחלקה השני, העתידני, העם הוא דמות פעילה ודינמית, בפתח כניסתם אל הארץ: "עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ, ה'". המגיבים הפעם הם העמים האחרים (שָׁמְעוּ, נִבְהֲלוּ, יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד, נָמֹגוּ), הצופים מן הצד בישראל העולה על במת ההיסטוריה.

חלקה השני של השירה משובץ, סמוך לתחילתו ולקראת סופו, בביטויים המייחדים את עם ישראל: "עַם זוּ גָּאָלְתָּ", "עַם זוּ קָנִיתָ". העם נעשה מוקד השירה, שעה שהשירה מעפילה אל הקדושה: "נְוֵה קָדְשֶׁךָ", "מִקְּדָשׁ אֲ־דֹנָי". עתידו של עם ישראל מוגדר כאן כמסע אל הקדושה, שיחל להתממש בבוא העם אל ארץ הקודש.

מתברר, אם כן, ששירת הים אין עניינה רק הים וקריעתו, ואין עיקרה הודיה על השחרור מנחת זרועה של מצרים. השיר מתבונן אחורה, אל עבָר שהוא מגדיר כפסיבי, כעם הצופה באירועים הגדולים המתרחשים סביבו, וקדימה, אל עתיד שבו עם ישראל ייקח את גורלו בידיו. הוא מדבר על קץ השעבוד אך באותה מידה גם על ראשית הריבונות הלאומית. לא עוד יעבוד ישראל את בעל הכוח האנושי; מעייניו יהיו נתונים מעתה לעבודת הכוח העליון, לעיצוב חברה השואפת אל הקדושה, אל השראת השכינה במקדש. השירה הזאת מציינת את תנועתו של עם ישראל משולי הדרך של ההיסטוריה העולמית לעבר תפקיד מרכזי בה. בשירו את שירת הים, משימתו רק מתחילה.