"הבוץ זה לא לכלוך, זו אדמה קדושה של ארץ ישראל", במילים אלו קיבל השבוע הרב מנחם בן־שחר, המלמד בישיבת חומש, את פני הבאים ליישוב החרב בצפון השומרון. מזג האוויר הסוער שהביאה איתה הסופה "כרמל", היה אתגר נוסף שאנשי הישיבה, שבחרו להיאחז באדמת היישוב שנעקר בקיץ 2005, נדרשו להתמודד עימו. בית המדרש של ישיבת חומש הוא מבנה ארעי, מעין אוהל, המורכב מקרשי עץ ויריעות ששימשו עד לא מכבר לשלטי חוצות או תפאורות במופעים.
"עכשיו יש לנו פה תמונות של אדמו"רי חב"ד, כי קיבלנו את השלטים שהיו במופע י"ט כסלו בבנייני האומה", צוחק הרב בן־שחר. "בתקרה יש שלט שמזמין לקנות דירות בחיפה. רבנים על הקיר זה בוודאי יותר מתאים מפרסומות למוצרי חשמל, שלפעמים גם הן משמשות פה קירות לבית המדרש".
יהודה דימנטמן ז"ל השקיע בישיבת חומש את מיטב זמנו ומרצו. ביום חמישי בשבוע שעבר, בשעת ערב, הוא יצא מחומש עם עוד שניים מחבריו לעבר שבי־שומרון, יישוב מגוריו. כשהגיעו למרגלות ההר, בצומת חומש, חוליית מחבלים שארבה למכונית והמתינה שתרד מהיישוב, פתחה בירי לעברם. יהודה נהרג, שני חבריו נפצעו והועברו לבית החולים. חוליית הרוצחים אותרה במהלך הלילה שבין שבת לראשון בכפר סילת אל־חאריתיה בפעולה של כוחות צה"ל, שב"כ וימ"מ.
הפיגוע הסב את תשומת הלב לפעילות המתרחשת בחומש, ולנוכחותה רבת השנים של הישיבה במקום, כמעט מאז העקירה. בבית המדרש לומדים כיום יותר מארבעים בחורים ואברכים. במקום אוהל גדול המשמש כבית מדרש, ובימי החורף – גם כחדר אוכל. שתי חממות מתפקדות כפנימייה ללינה, ובשלושה מבני עץ מתגוררות שלוש משפחות אברכים.
תוכנית ההתנתקות שיזם ראש הממשלה שרון, התמקדה בעיקר בפינוי ההתיישבות היהודית מרצועת עזה, אבל היא כללה גם את עקירתם של ארבעה יישובים בצפון השומרון: גנים, כדים, שא־נור וחומש. יש הטוענים כי צירוף היישובים הללו לתוכנית נועד לזכות בתמיכת הממשל האמריקני, שדרש לראות הצהרת כוונות לכך שהתוכנית לא תסתיים בעזה אלא תכלול פינוי מסוים גם ביהודה ושומרון, כאיתות למהלך רחב יותר בהמשך.
התושבים גורשו, הבתים נהרסו אך בין השבילים והמדרכות שנותרו כאן ניתן לראות את המדרגות שהובילו לבתים ולחצרות, ולעמוד על המגרשים שעליהם ניצבו הבתים. בראש ההר עומד עדיין על תילו מגדל המים שנצבע כתום, צבע המאבק בפינוי.
כמו רבי שמעון במערה
בעקבות הפיגועים הקשים שחוו במהלך האינתיפאדה השנייה, רבים מתושביו המקוריים של חומש – שהוקם כיישוב קהילתי חילוני – בחרו לעזוב. גורל דומה פקד את היישוב הסמוך שא־נור. לאחר גלי העזיבה הוקמו בשני היישובים גרעינים דתיים במטרה להביא למקום אוכלוסייה חדשה וחדורת אידיאולוגיה. אחד ממקימי הגרעינים הללו היה יוסי דגן, היום ראש המועצה האזורית שומרון. דגן פעל להקמת ישיבה חקלאית בחומש, כדי שזו תעניק חיזוק נוסף ליישוב. אחד משותפיו למפעל היה שולי הר־מלך ז"ל, שנרצח במהלך שיחת טלפון עם דגן בדרכו לחומש.
אחרי ההתנתקות דגן היה ממקימי מטה "חומש תחילה", שמטרתו הייתה לקומם מחדש את ההתיישבות היהודית שנעקרה – וקודם כול את ארבעת היישובים שפונו מצפון השומרון, אזור שעדיין נותר בשליטת צה"ל, בניגוד לגוש קטיף.
בשנה שלאחר העקירה התקיימו כמה אירועים המוניים על חורבות חומש. "בחול המועד פסח וביום העצמאות הגיעו לפה אנשים לצעדות ולעצרות", משחזר מנכ"ל הישיבה שמואל וונדי. "האירוע האחרון היה בסיום החופש הגדול באותה שנה. ואז התחילה מחשבה על זה שרוצים להשאיר נוכחות יהודית קבועה במקום, מעבר לאירועים המוניים".
ראשון עלה למקום ראש הישיבה הרב אלישמע כהן. ללא מבנה או קורת גג ללמוד תחתיה, החל הרב כהן לפקוד את המקום בקביעות ועימו בכל פעם תלמידים בודדים שהתחלפו. "כל יום הגיע צמד אחר ללמוד", מספר וונדי. "באו מכל מיני ישיבות – בת־ים, מרכז הרב, בית־אל. לפני כעשר שנים הגיעו חמישה תלמידים קבועים, ואז החלה להתגבש קבוצה רצינית".
וונדי עצמו הגיע לישיבה כתלמיד לפני כשמונה שנים. לאחר נישואיו לאושרית, קבעו השניים את ביתם ביישוב הסמוך שבי־שומרון. מדי בוקר הוא עשה את דרכו לחומש, ושב הביתה בערב. "בשנים הראשונות לא היינו משאירים מכוניות למעלה", הוא מתאר. "היינו מוצאים מתנדבים שיעלו אותנו לישיבה, ובערב היינו מחפשים מי שיוכל לבוא להוריד אותנו. עם הזמן רצינו להעצים את הנוכחות שלנו שם. בהתחלה היינו ישנים לילה או שניים בשבוע, ולשם כך היינו מחפשים מתנדבים עם נשק שישמרו עלינו כי הצבא לא היה שם. פתאום הגיעו מתנדבים מכל הארץ – מהצפון, מהדרום. הרגשנו שזה לא משהו פרטי שלנו, ושציבור רחב שותף למאבק הזה".
גם מבני הארעי שקיימים היום, טרם היו אז. בימי הקיץ למדו התלמידים תחת כיפת השמיים, ובימי החורף נכנסו ללמוד במערות שבהר. "כמו רבי שמעון בר יוחאי ובנו", צוחק וונדי. מגדל המים המיתולוגי שימש גם הוא מחסה מגשם, לאחר שהתלמידים גילו פתח שדרכו ניתן להיכנס אליו.
בשנים האחרונות גדלה הישיבה, והמערות כבר לא משמשות את התלמידים. בקיץ הם עדיין לומדים ולנים באוויר הפתוח, אבל בחורף המבנים הקמורים משמשים להם בית מדרש, בית כנסת ופנימייה. האוהלים מכילים גם את עמדות הציוד, התיקים, פטריות החימום, הספריות ושולחנות הלימוד. ריצוף אין, וכאשר יורד גשם האדמה נעשית בוצית. "זו אדמה קדושה", אומרים פה למי שמתלונן על הגושים שנדבקים לנעליו.
הרב מנחם בן־שחר, ר"מ בישיבה: "יהודה היה למדן. הקטע שלו בלימוד היה החזרות והידע. הוא היה לומד שלושה דפי גמרא בעיון, וחוזר עליהם שוב ושוב ושוב"
אחד האתגרים הראשונים שניצבו לפתחו של וונדי עם כניסתו לתפקיד מנהל הישיבה לפני כשנתיים, היה מגפת הקורונה שפרצה באותם ימים. "התחיל סגר בכל הארץ, והתלבטנו מה לעשות. מצד אחד היה צריך לשמור על התלמידים ובריאותם, מצד שני לא יכולנו להשאיר את חומש ריקה. החלטנו לא לוותר על אף אחד מהשניים. שבוע אחרי פורים התלמידים נסעו הביתה לכמה שעות לומר פסח שמח, וחזרו לישיבה. ארבעים וחמישה יום הם היו על ההר בבידוד מכל העולם שבחוץ. התקלחו בג'ריקנים, היו בקפסולות, שמרו על ריחוק. ההורים שלהם הבינו את השליחות והחשיבות שבדבר. התלמידים עברו פה פסח, ליל סדר, ועד ראש חודש אייר היו ברצף בחומש. הייתי עולה אליהם להביא להם אוכל, פשוט משאיר להם אותו".
כתובת על הקיר
נוכחות הישיבה בחומש נשמרת, למרות כל ההפרעות. מפעם לפעם עותרים לבג"ץ ארגוני שמאל, ותובעים מהמדינה לאכוף בחומש את חוק ההתנתקות ולפנות את הישיבה ותלמידיה. כוחות הביטחון עולים מעת לעת להר, מפנים את המבנים ומפרקים את האוהלים. לאחר שהם עוזבים את המקום, בני הישיבה מקימים אותם שוב, עד הפעם הבאה.
המתיחות הביטחונית שמורגשת ברחבי הארץ מאז מבצע שומר החומות, ניכרה בחודשים האחרונים גם כאן. "הכתובת הייתה על הקיר", אומר וונדי. "אברכים מהישיבה שירדו הביתה מדי ערב ידעו שהם הולכים לחטוף את הבום, שבדרך תיזרק עליהם אבן או שהם יחטפו בקבוק תבערה, ממש מדי יום. אנחנו מציינים את זה מול גורמי הצבא, ולא תמיד זוכים למענה ראוי. יום אחד היו כמה יידויי אבנים, הודענו לצבא, אמרו שישלחו כוח למקום אבל לא שלחו. אחרי חצי שעה הייתה השלכת בקבוק תבערה, דיווחנו ועדיין לא הגיע כוח. כשהיה מטען שהונח על הכביש, הגיע כוח של חבלני משטרה וזהו. המציאות הזאת נגמרה ברצח של יהודה".
בתחילת השבוע הגיעו כוחות לחומש והרסו מבני ארעי שהקימו כמה נערים במוצאי שבת לזכר יהודה. בעקבות זאת גברו החששות שמא מתוכנן פינוי של הישיבה לחלוטין. "השבוע בנו פה בסיס צבאי עם גנרטור, מבנים, ג'יפים, שירותים וכוחות שעולים כל יום", מספר וונדי. "בתחושה ובהבנה שלנו זה לא נועד לאבטח את הישיבה, אלא להפך. מבחינתנו סגירת הישיבה תהיה הרצח השני של יהודה. המחבלים רוצים שלא נהיה בחומש, והתשובה צריכה להיות אישור ובנייה של הישיבה, לא הרס שלה".
במכתב ששלחה אלמנתו של יהודה, אתיה, לראש הממשלה נפתלי בנט, היא כתבה: "קיבלתי בהלם ובחרדה הודעה מחבריי בחומש שאתם מתכוונים להרוס ולגדוע את הישיבה בחומש. במקום להעלות זיכרונות ולהתאבל על לכתו והירצחו של בעלי, יהודה, אני נאלצת לעצור את הכול ולכתוב לכם – אל תשלימו את מה שהרוצחים התחילו. הרס של הישיבה בחומש, על בתי האברכים, מגורי הבחורים ובית המדרש התוסס יהיה עבורי פגיעה נוספת וכואבת על הרצח של בעלי. בשנים האחרונות חיינו שזורים בחומש. בחרדה לשלומו של יהודה ובשמחה גדולה שזכינו להיות חלק מחבורה אידיאליסטית שמתעקשת לבנות את הארץ. תלמידי ואברכי חומש מוסרים את נפשם על המקום כבר 15 שנים, בהתמדה, יום ולילה, בחורף, בגשם ובחום, מתוך קשר אמיתי לארץ ישראל. את זה רצו הרוצחים לגדוע ולעצור. אני מתחננת אליכם, אל תשלימו את המעשה שלהם. אל תהרגו את מפעל החיים שלי, של יהודה ושל חברינו בחומש! הסירו את המצור ועצרו את ההרס".
לקריאה הזו הצטרף גם ראש המועצה יוסי דגן, ששב וקרא השבוע להסדיר את הישיבה ולא לפגוע בנוכחות היהודית בחומש. "הממשלה צריכה להתבייש. במקום להתמקד בעצירת הטרור, היא נותנת פרס לטרור", האשים דגן. "בזמן שאימו של המחבל הנפשע מהללת אותו על כך שרצח יהודי, ממשלת ישראל נוהגת ביהודים כפי שהיו נוהגים בתקופות חשוכות בהיסטוריה היהודית ומענישה את הקורבן. היא מטילה מצור על ישיבת חומש, על חבריו האבלים של יהודה, וכל זאת במקום שלכולם ברור שאין סיבה שלא יהיה בו יישוב יהודי, בשטח שנמצא בשליטה ישראלית מלאה, ושנעקר אך ורק כדי לעקור. זהו אובדן דרך. אני דורש מממשלת ישראל להתעשת, וקורא לראש הממשלה ולשר הביטחון להסיר את המצור ולהסדיר לאלתר את ישיבת חומש".
אין כניסה למפונקים
בבית המדרש בישיבה, סביב שני שולחנות שיציבותם מוטלת בספק, יושבים התלמידים. בזמן שאנו משוחחים עם כמה מהם, רוב חבריהם מאזינים לשיעור מפי ראש הישיבה הרב אלישמע כהן. המסכת הנלמדת היא בבא־בתרא, על השולחן גמרות וספרי ראשונים.
"אצלנו יש שלושה דברים שמחפשים בכל תלמיד", אומר הרב בן־שחר. "קודם כול למדנות. הלימוד בעיון בישיבה הוא ברמה הגבוהה ביותר. התלמידים יושבים ועוסקים בלימוד מתוק בגמרא. מסביב יהום הסער, מדברים על הפיגוע, על פינוי – אבל בית המדרש הוא מחוץ לזה. הדבר השני שחשוב זה התמסרות ואהבה לארץ ישראל. זה המניע שלנו. והשלישי הוא לא להיות מפונק", מסביר הרב בעודו מחווה באצבעו על ה"פנימייה", שני אוהלים מאולתרים ובתוכם מיטות המוצבות בצפיפות זו לצד זו, עליהן שמיכות עבות, וביניהן פזורים תיקי התלמידים המוכתמים בבוץ, ספרים, חבילות מזון ומנורות לילה.
יהודה דימנטמן הצטרף לצעירי הגבעות בגיל תיכון. הוא עזב את הלימודים בישיבה התיכונית, ויחד עם קבוצת חברים החל לפקוד את אזורי ההתיישבות בשומרון. לאחר נישואיו לאתיה הפכה ישיבת חומש לחלק מרכזי בחייו. בתחילה למד בה מדי יום כאברך. בהמשך החל לעבוד לפרנסתו אבל המשיך להגיע בימי שישי, ולשעות לימוד במהלך השבוע. "בערב הפיגוע אשתו שלחה אותו לכאן, אמרה לו שילך ללמוד", מספר חברו, אריאל דנינו. "לאחרונה הוא אמר שהוא חושב לעזוב את העבודה לתקופת לימודים נוספת בישיבה. הוא היה קשור לחומש והיה חלק מהקהילה סביב הישיבה. מגיל נעורים הוא היה חדור אידיאולוגיה ורצון חזק להיות שותף בבניית הארץ".
"יהודה היה למדן", סופד הרב בן־שחר לתלמידו. "הקטע שלו בלימוד היה החזרות והידע. הוא היה לומד שלושה דפי גמרא בעיון, וחוזר עליהם שוב ושוב ושוב. באופן הזה הוא היה משנן את כל המסכתות שנלמדו בישיבה, וכך הוא היה בקי בהן. מעבר ללימוד, הוא היה כוכב, שמח. כשהוא היה מגיע למקום לא היה משעמם".
מאז הרצח ביום חמישי שעבר, התלמידים ומוריהם מצויים בהתמודדות רב־חזיתית. "התלמידים איבדו חבר יקר, ממש דקות אחדות אחרי שהיה איתם", אומר הרב בן־שחר. "הם ישבו פה בערב, בזמן שיהודה יצא לכיוון הבית. כולם פה שמעו את הצרור. התלמידים נכנסו לנוהל מקרה ביטחוני. כיבו את האורות והתחבאו במקומות מסתור. שעה הם היו במסתור, עד שכוח צבאי הגיע ואמר שהכול בסדר. זו הייתה עבורם שעה קשה של חוסר ודאות. בערב הגעתי לכאן עם רבנים נוספים, בישרנו להם את הבשורה. זה לא היה קל. עוברים פה ימים של בכי, כאב גדול, הרבה יחד".
השבוע זכו תלמידי הישיבה לתגבור נוכחות. לאורך הימים האחרונים הגיעו תלמידים מישיבות ברחבי הארץ שביקשו לתמוך, לחזק ולעשות כמה שעות ואף ימים בישיבת חומש. בעת ביקורי במקום שמעתי את אחד האורחים דן עם תלמידים מהישיבה אם צריך לקרוע קריעה בבגד כשמגיעים לחומש, כפי שההלכה קובעת בנוגע למי ש"רואה ערי ישראל בחורבנן". אשר כצמן, אחד התלמידים, התלבט בשאלה הזו: "אני לא יודע, אני רואה פה יישוב חרב, ואני רואה גם יישוב בנוי. יש כאב, ויש צמיחה". כצמן השתחרר משירות צבאי בשבוע שעבר וחזר היישר לישיבה. בעבר העלה את משפחתו כולה לקיים שבתות על ההר. "עשינו פה שבת משפחתית, הבאנו חברים. זה בוער אצלנו". אחיו של כצמן הוא אחד האברכים המתגוררים בחומש, ואחותו, תושבת שבי־שומרון, נשואה לאברך מהישיבה.
"לצד הכאב, אנחנו מרגישים בימים האלה את עם ישראל", אומר הרב בן־שחר. "אנחנו מבינים שמה שיציל את הישיבה מהגזירה זה לא דיבור על 40 או 50 בחורים, אלא שיח ברמה הציבורית, אמירה שחומש זה הסיירת של כולנו. אנחנו לא רוצים לריב ולא לכעוס, אלא רק תיקון החטא הקדמון של ההתנתקות. יש פה יהודים 16 שנה ברציפות, אל תעצרו את זה".
הרב אלישמע כהן, ראש הישיבה (בתמונה): "זה מפעל שקיים 15 שנה, לא משהו שבאנו והקמנו אתמול. יש פה בחורים שצמחו בבית המדרש, אנשים שהתחתנו. מציאות החיים פה מוחלטת, לא התחבאו ולא ניסו להעלים אותה. המקום הזה הוא סמל למסירות נפש ולאהבה לארץ"
לא מחפשים מריבות
עם סיום שיעורו, מתפנה גם ראש הישיבה לשוחח עימנו. "קטן הכמות ורב האיכות", מגדיר הרב כהן את הישיבה בראשותו. "מספר התלמידים פה אולי קטן, אבל זו חבורה שלומדת תורה במסירות דווקא במקום הקדוש הזה. זו תורה עם אמירה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, עם אהבה למקום הזה, לבוץ הזה, תורה שיונקת מקדושת הארץ. לא סתם עלינו לפה, ולא סתם בנינו את המדינה שלנו פה בארץ הזאת. אנחנו עם שיונק מהאש הבוערת של האהבה לרגבי האדמה הזו. אנחנו לא מנסים לייצר חיכוכים ולא מריבות עם אף אחד, רק באים לכאן לחוש את הקדושה שיש באדמה הזאת.
"לאבד תלמיד יקר זה כמו לאבד בן, וההתמודדות פה היא עם כל החבורה. יש קשיים, יש כאב, אבל אנחנו מרגישים גם תהליך תודעתי שמתרחש. אנשים מזדהים ובאים לחזק. יש פה מובן אמיתי של חזרה בתשובה (מחטא ההתנתקות; ש"פ). אנשים לא מחכים שמשהו יקרה אלא רוצים לבוא, להיות חלק ממה שקורה פה, להפריח את חומש. זה מפעל שקיים 15 שנה, לא משהו שבאנו והקמנו אתמול בגלל הרצח. יש פה בחורים שצמחו בבית המדרש, אנשים שהתחתנו, ילדים שחיים סביב המקום, תלמידי חכמים שיצאו ממנו. מציאות החיים פה מוחלטת, ברורה, לא התחבאו ולא ניסו להעלים אותה. רבנים, ראשי מועצה, ותיקי ההתיישבות – רואים במקום הזה סמל למסירות נפש ולאהבה לארץ.
"לא היינו אף פעם בסרט הזה של מריבות ותככים. מנסים להכניס אותנו בכוח, אנחנו לא שם. לא מחפשים דבר מלבד אהבת הארץ", מדגיש ראש הישיבה בהתייחסו לטיעונים שעלו מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, על כך שהישיבה מונעת מפלסטינים שיש להם אדמות בחומש לעבד אותן. "הביאו לפה את החקלאים שטוענים לבעלות הקרקע", אומר הרב כהן, "חלקם אסירים ביטחוניים שהשתחררו. לנו לא מפריע אם יבואו לפה אנשים ויעבדו את האדמה. הישיבה נמצאת במקום אחד, בכניסה ליישוב. אם מישהו רוצה לבוא לעבד פה את האדמה, אף אחד לא מונע ממנו. הצבא אמר לאותם הטוענים לבעלות על הקרקע שהם יכולים להיכנס ולעבוד. אף אחד לא הגיע".
הרב כהן חותם את שיחתנו במשפט ששמע מאחר המבקרים במקום, ושלדבריו נחרט היטב בליבו. "הגיע לפה פעם אומן, איש יצירה מופלא שמלמד גם באוניברסיטה ויש לו תערוכות במוזיאונים. הנכד שלו לומד פה. הוא אמר שבית המדרש הזה מפואר יותר מהרבה יצירות, בתי כנסת ופריטי אומנות שהוא ראה. זה בית מדרש שנראה דל, אבל יש בו פאר. המסירות שיש בו, התורה שנלמדת בו, מפארים אותו יותר מהרבה מקומות אחרים".
