אף שהרב אברהם אייזיקס נמנה עם העולים הקבועים להר הבית, הוא שמר על יחסים טובים גם עם אחרים שם, ובהם אנשי וקף.
בנה של אלמנתו, דניאל רוט, סיפר לי שאייזיקס זיהה פעם בדרך חברון בבירה איש וקף שמכוניתו נתקעה, ועל אף המטענים האישיים והלאומיים סייע לו בידידות להיחלץ ולהמשיך בדרכו. רוט משוכנע שאם לווייתו של אייזיקס – שהתקיימה באישון לילה בהר הזיתים – הייתה נדחית לבוקר, גם אנשי וקף היו מצטרפים אליה.
אברהם אייזיקס, שהלך לעולמו ביום חמישי שעבר בגיל 78, היה דמות מוכרת היטב כמעט לכל עולי ההר, לשוטריו ולכל הנוכחים בו. הוא הוסמך לרבנות בלימודיו בישיבת רבנו יעקב יוסף (RJJ) בניו־יורק ובגיל 23 בלבד הוכתר לרבה של ריצ'מונד, בירת מדינת וירג'יניה בארה"ב.
אחרי שלוש שנים בלבד החליט לסיים את הפרק האמריקני והרבני בחייו ולעלות ארצה. ב־1969 בא לארץ הקודש עם אשתו ושני ילדיו הקטנים, והתיישב בשכונת רמות אשכול בירושלים. הוא עבד כקבלן שיפוצים ושרברבות.
"כשעליתי ארצה השתייכתי לקבוצת הרוב המוחלט שלא חשבה כלל על הר הבית", אמר לפני שנה וחצי בריאיון לבלוג "שיחות בהר הבית" שמנהלת אופירה לוי באתר מעריב. "זה היה מקום שיהודי שומר מצוות לא הולך אליו". זה נמשך כך עד שבפסח תש"ם, 1980, נקלע לכנס רבנים בעיר העתיקה שדן בחשיבות העלייה להר הבית. זה היה כנס ראשוני של תנועת "אל הר ה'", אחד הגלגולים הקדומים של ארגוני הר הבית.
הכנס הסתיים בקריאה של רבנים בכירים לרבנות הראשית "לעורר את לב ישראל אל מקום מקדשנו על ידי קביעה ברורה ומפורשת של המקומות בשטח הר הבית המותרים בכניסה". על המכתב חתמו בין השאר הרב יוסף קפאח, הרב יהודה עמיטל, הרב דב ליאור והרב שאר ישוב כהן. בכנס השתתף גם הרב מרדכי אליהו, שחתם על קריאה דומה.
הרב אייזיקס הצעיר פחות התרשם מנאומי הרבנים המוכרים והבכירים באירוע. שכנע אותו דווקא חסיד בעלז צעיר שנשא לטעמו דברים מעשיים יותר – הרב יוסף אלבוים. "הוא נראה לי אז מוזר מאוד ולא שייך לסביבה, חבוש שטריימל ולבוש קפוטה. תהיתי ביני לבין עצמי מה הוא עושה כאן, אבל דווקא הוא היה היחיד שדיבר לעניין.
"היו שם רבנים דגולים שדיברו על הצורך לבנות בהר בית כנסת, אבל הרב אלבוים אמר שלפני שמדברים על תוכניות בנייה צריכים פשוט לעלות להר".
"מאז התחלתי לעלות", המשיך אייזיקס. "בהתחלה בתדירות של חמש־שש פעמים בשנה ובעשורים האחרונים זה קרה מדי שבוע. העולים להר היו אז קבוצה מצומצמת מאוד. עשרה או עשרים לכל היותר. הכרתי היטב את כולם. היו ימים לא מעטים שהייתי עולה לשם לבדי. בימינו, לפעמים ביום אחד עולים להר יותר יהודים משעלו אז להר בשנה שלמה.
"היינו קבוצה קטנה כל כך. המשטרה הייתה עויינת מאוד וראתה בנו מטרד, אבל התעקשנו להגיע. פעם השוטרים אמרו לי: אייזיקס, מה אתה עושה כאן? אתה לא עונה לדימוי של העולה הרגיל להר. עניתי להם: 'אתם לא מכירים אותי מספיק. אני הזוי וקיצוני'".
אשתו מאשה הלכה לעולמה לפני 11 שנים. אייזיקס נישא מחדש כעבור שנתיים למורשה רוט, וגם כשהחל לסבול משיתוק ברגליו הוסיף לעלות ההרה מדי שבוע למרות כאבים עזים וקשיי הליכה, מדדה לאיטו על שני קביו, בחיוך תמידי רחב תוך שהוא מנופף לשלום לאינספור מכריו במקום הקדוש, בני ברית ולאו דווקא.
בתור רב הוא סידר חופה לכמה מנכדיו, אולם התקשה להתיישר עם טקס האבלות המסורתי של שבירת הכוס ואמירת "אם אשכחך ירושלים". הוא סירב להבין מדוע האבל נמשך כשהכול כבר נתון בידינו. במקום הפסוק הזה הוא קרא מתחת לחופה את פרק קכ"ב בתהילים: "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך".
"מכיוון שאין מספיק יהודים בהר אני רואה חובה לעצמי לעלות אליו", הסביר בריאיון המדובר. "אם יש יהודים בהר – הוא ימשיך להיות פתוח ליהודים. אם אין שם יהודים – הוא ייסגר. בניגוד לעבר, כיום ההר קיים בתודעה הציבורית. רבים כבר יודעים שמותר לעלות אליו אחרי טבילה. לדעתי לא רק מותר ליהודי שומר מצוות לעלות להר אלא חייבים לעלות אליו", התרעם. "לאנשים שטוענים כלפיי שעלייה להר היא בגדר איסור כרת, אני מסביר להם שכרת פירושו מיתה עד גיל 60 והנה אני בן 77, כך שכנראה אין על עלייה להר עונש כרת".
"למה עם ישראל לא מגיע בהמוניו להר?", שאלה אותו לוי.
"גם הרצל היה צריך לעבוד קשה כדי לשכנע", אייזיקס השיב. "להרצל לקח זמן רב כל כך כדי להבהיר דבר פשוט, שאנחנו נשחטים בגלות ויש לנו סיכוי רק אם נעלה ארצה ונחיה כעם בארצו. מה פשוט מזה? ובכל זאת הוא התקשה לשכנע.
"אני אומר שאותו הדבר נכון גם לגבי הר הבית: קשה לשכנע יהודים לעלות להר וקשה לעלות אליו, אבל צריך להמשיך לעבוד על כך כל הזמן".
