אחת הפרשות האפלות בתולדות יהדות אמריקה החלה דווקא ביום הראשון של חג האורים, חנוכה. המעשה אינו ידוע כמעט, אולי בגלל רגשי אשמה קיבוציים של האומה האמריקנית; נדיר למצוא את פרטיו בספרים המתארים את התקופה – ימי מלחמת האזרחים הסוערת, המתועדים היטב, בשנים 1861־1865. תחת הכותרת "פקודות כלליות מס' 11", ב־17 בדצמבר 1862 – חנוכה תרכ"ג – הורה הגנרל יוליסס ס' גרנט, מראשי צבא האיחוד, על גירוש כל היהודים מהאזור שתחת פיקודו.
גרנט קיבל לידיו את הפיקוד על אזור טנסי שבועות ספורים לפני כן, ב־25 באוקטובר. ההוראה שנתן נחשבת למעשה האנטישמי החמור ביותר שביצע שלטון כלשהו בארה"ב כלפי היהודים, מאז נוסדה הפדרציה האמריקנית ב־1776. הרקע לפקודת הגירוש קשור בהברחת סחורות בין הדרום לצפון בתקופת המלחמה. בדרום היו עודפי כותנה, מוצר שהיה במחסור חמור בצפון, ואילו בדרום היה מחסור באמצעי לחימה וזהב. הסחר בין הצדדים הלוחמים היה בלתי חוקי, כמובן, אבל מאות ספסרים לא נרתעו ועסקו בו בלי להסס; אחרי שהתברר שכמה מהסוחרים המפוקפקים שנתפסו הם יהודים, גרנט השתכנע שכולם יהודים – ופקד על הגירוש.
רק שיעור קטן מהספסרים הפושעים אכן היו בני דת משה – אחוזים בודדים. בקרב צבא הצפון היו לא מעט קצינים שאחזו בדעות קדומות על יהודים, אבל הדבר נשמר ברמת הפרט; מעולם לא הייתה מדיניות ממסדית אנטישמית בצבאו של גרנט. למשל, כמה מאות חיילים יהודים שירתו בשורותיו; וכשהנשיא לינקולן הורה לצבא למעט בעבודה ביום ראשון, מסיבות דתיות, הם העזו להביע תרעומת גלויה וביקשו שיכבדו את אמונתם היהודית שאוסרת עבודה בשבתות וחגי ישראל ומתירה לעבוד ביום ראשון, יום חול לכל דבר.
ובכל זאת, ברור שגם לפני פרסום פקודת הגירוש, התייחסותו של הגנרל גרנט ליהודים הייתה מתעתעת ולא עקבית. כבר ביולי 1862 הוא הורה "לתת תשומת לב מיוחדת לספסרים היהודים", ובאוגוסט צוטט באחד העיתונים כשהוא מכנה את היהודים "מטרד". מצד שני, ב־8 בדצמבר הורה אחד מהקולונלים של צבא האיחוד לסלק את היהודים מעיר מסוימת, וגרנט ביטל את הפקודה בטענה שהיא דרקונית. תשעה ימים בלבד לאחר מכן הוא עצמו חתם על פקודת גירושם של כל יהודי אזור טנסי.
מה גרם למהפך בגישתו? ההיסטוריון יונתן ד' סרנה טוען בספרו "לינקון והיהודים" (יחד עם בנימין שאפל, הוצאת דביר) שביום החתימה על הצו האנטישמי, 17 בדצמבר 1862, הגיעה למפקדה של גרנט משלחת שכללה את אביו בן ה־68, ג'סי גרנט, ומשפחת חייטים יהודים: הם רקמו עם גרנט האב עסקה שתעניק לו רבע מרווחיהם תמורת גישה ישירה לבנו הגנרל, בתקווה שיאשר להם לרכוש כותנה ולסחור בה. הגנרל כעס מאוד, והעדיף להפנות את הזעם לחלק היהודי שבעסקה המושחתת במקום כלפי אביו. באותו רגע גמלה בליבו ההחלטה לגרש את כל יהודי האזור. הפקודה נחתמה – והעיר פדוקה נבוכה.
בפדוקה שבקנטקי חיה אז קהילה יהודית בת כשלושים משפחות, רובם סוחרים וחנוונים. הפקודה על גירוש היהודים הגיעה אליה באיחור אלגנטי של 11 יום, עקב קשיי התקשורת באזורי הקרבות סביב מפקדתו של גרנט. ב־28 בדצמבר הורה המושל הצבאי של פדוקה לנציג יהודי העיר, סיזר קסקל, לעזוב את העיר יחד עם כל בני דתו בתוך יממה, ולא יותר. ואכן, הם גורשו. כזאת טרם ראתה האומה האמריקנית: יהודים, אזרחי ארה"ב לכל דבר ועניין, נאלצו לארוז את מיטלטליהם ולעזוב בראש חפוי את ביתם, רק בשל הדת שהם משתייכים אליה. הם גורשו לסינסינטי, היום באוהיו; מאחוריהם הותירו שתי נשים יהודיות זקנות שלא היו יכולות לצאת מבתיהן.
למעשה, קשיי התקשורת – ששיאם בניתוק קווי הטלגרף בידי צבא הדרום – הצילו אלפי יהודים מהגירוש. קיימות כמה עדויות על תקריות אנטישמיות באזור טנסי לאחר פרסום הפקודה, אך לרוב היא כלל לא הגיעה למקומות שיהודים חיו בהם באזור שתחת אחריותו של גרנט.
הפקודה גם לא הגיעה לוושינגטון הבירה, שהנשיא אברהם לינקולן עמל בה אז על ניסוח הכרזת השחרור של העבדים השחורים, שניתנה לבסוף ביום הראשון של 1863. קסקל, איש פדוקה, שלח מברק זועם לנשיא, וכשלא נענה החליט לרתום את עגלתו ולדהור לוושינגטון, בעודו מיידע את העיתונאים על מסעו. הוא הגיע לבירה במוצאי שבת, 3 בינואר 1863, ודרש לפגוש את הנשיא מיד. בסיועו של אחד מחברי הקונגרס שהיה מיודד עם לינקולן נקבעה הפגישה במהרה, והנשיא נדהם לשמוע על פקודתו האנטישמית של הגנרל הבכיר בצבאו. הוא הורה לראשי הצבא לבטל את הפקודה, והיא אכן בוטלה ב־6 בינואר, פחות מחודש לאחר שפורסמה. העיר פדוקה צהלה ושמחה.
יוליסס גרנט נחשב לאחד מגיבורי הניצחון של צבא הצפון במלחמת האזרחים נגד קונפדרציית 11 מדינות הדרום, שפרשו מארה"ב על רקע העימות בדבר עתידו של מוסד העבדות. ב־1868 התמודד גרנט לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הרפובליקנית, שרוב יהודי ארה"ב תמכו בה אז; הוא כבר הביע חרטה על פקודת הגירוש שנתן שש שנים לפני כן, ובקרב היהודים התגלע ויכוח עז בשאלה אם להישאר נאמנים למפלגה ולסלוח לגרנט, או שמא לעבור למפלגה הדמוקרטית. בסופו של דבר רובם הצביעו לו, והוא גם נבחר ברוב גדול לתפקיד הנשיא.
בשמונה שנות כהונתו וגם אחריה הוא הבהיר היטב – ובמעשים – ששינה את דעותיו כלפי היהודים. הוא מינה יותר יהודים לתפקידים בכירים מכל הנשיאים שקדמו לו יחד, הביע תמיכה נחרצת במאבקם של היהודים שנרדפו במזרח אירופה בתקופת כהונתו, ודחה את רעיון "האומה הנוצרית" שרבים מקודמיו בתפקיד דגלו בו. הוא גם היה הנשיא הראשון שחנך בית כנסת בארה"ב, כשהשתתף בטקס המרשים לחנוכתו של בית הכנסת "עדת ישראל" בוושינגטון. גרנט גם היה הנשיא האמריקני הראשון שדרך על אדמת ארץ ישראל: הוא עשה זאת ב־1878, שנה לאחר תום כהונתו ושבע שנים לפני מותו.
