הרצאתם הקצרה של בני הזוג מנוסי, הרב ניר ונעמה, על "גברים מנוגה, נשים ממאדים" (הטעות המכוונת במקור) וטשטוש המגדרים, נקטעה לצורך הודעה טכנית קצרה. "המשטרה מחפשת את בעליה של אופל שחורה, הולכים לגרור אותה. אין לי מושג מה זה אופל, אבל צבע שחור אני מזהה", הכריזה נעמה זרביב לקול צחוקו של הקהל בכנס השנתי הרביעי של ארגון "שוברות שוויון", שהיא עומדת בראשו. היא לא חשה מבוכה מתפיסתה המהותנית, ולא מתכוונת להתנצל עליה. בעיקר היא רוצה שיכבדו בחירות של נשים באשר הן. עוד נגיע לזה.
"תנועת שוברות שוויון הוקמה כדי לתת מענה נכון לקידום מעמד האישה בישראל", נכתב בדף הפייסבוק של התנועה. "מטרתנו היא להדגיש את הצדדים הנשיים הייחודיים לנשים. נשיות זו מהות". האם הטקסט הזה גורם לי לגירוד קל? כן, בהחלט. האם הוא קשקוש מוחלט בעיניי? ובכן, לא.
"מצוין, בואי נתווכח על זה", אומרת לי זרביב. "בואי נשאל שאלות, כדי שנהיה נאמנות לעצמנו יותר, שלא נפספס בסוף את הדברים הגדולים. בזמני", מוסיפה זרביב בת ה־55, "עוד היה אפשר להיות בצהריים בבית, היום זה כמעט בלתי אפשרי. גם כשגידלתי ילדים כל העבודות שלי היו ניהוליות, אבל תמיד בשתיים הייתי בבית ולא עניתי לטלפונים, ומשבע בערב שוב קרעתי את הצורה. כשהקטן היה בכיתה ו' יצאתי לעבודות תובעניות מאוד.
נעמה זרביב: "היום כבר לא צריך לקדם נשים. התקדמנו, הפמיניזם השיג את מטרתו. כעת, במקום לסכסך בין המינים, המונח צריך לשמש לבנייה"
"אני פוגשת המון נשים. אני רואה את אלו שפעלו בדומה לי, קודם השקיעו בבית ואז יצאו החוצה, ואני רואה נשים שיצאו מאוד מוקדם לתוך חיים של טירוף וג'ינגול אינסופי. הניסיון שלי מלמד שכל מי שיצאה לעבודה אחרי שקודם השקיעה בבית הייתה שלמה יותר עם עצמה, לעומת נשים שיצאו מוקדם מדי. הן אומרות לי שלוּ היה ניתן להשיב את הגלגל לאחור, הן היו פועלות אחרת. 'הייתי מבלה עוד שעות בבית', 'הייתי מגיעה למסיבה בגן', 'הייתי מביאה עוד ילד'. מעולם לא שמעתי תשובה אחרת".
התוודעתי לקיומו של הכנס באמצעות קבוצת הפייסבוק "פמיניסטיות הלכתיות". מישהו שם התלוצץ על השם שנבחר לאירוע, "פמיניזם משפחתי", "כי יבורך הפרי כבר היה תפוס". המודעה צדה את עיניי. מי הייתה מדמיינת לפני חמש שנים ששמותיהם של רבנים חרד"לים, כמו הרב יגאל לווינשטיין, יופיעו תחת כנס ששמו "פמיניזם משפחתי"? אני אומנם עוד לא יודעת מה בדיוק כוונותיהם של העומדים מאחורי הביטוי הזה, אף שאני משערת שלא מדובר בכוס התה הפמיניסטית שלי.
ביני לבין עצמי אני תוהה אם אין כאן בכל זאת ניצחון קטן לפמיניזם (אגב, בלימודי המגדר הסבירו לי שבכלל צריכים לדבר על פמיניזמים, כלומר סוגים שונים של פמיניזם). האין פה זרם חדש שמכניס את עצמו פנימה לעולמות הפמיניזם, מתוך הבנה שהרכבת יצאה מזמן מהתחנה ושמי שלא יצטרף אליה יישאר לא רלוונטי? הרי זה בדיוק מה שהניע את אותם גורמים חרד"ליים לפתוח את מדרשת הרובע לפני כמעט שלושה עשורים, בבחינת אם אינך יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם. האין זה חידוש בעולם?
כך או אחרת, בעיניי דווקא מצא חן השם פמיניזם משפחתי. חשבתי שזו בחירה חכמה ומעניינת, שמבטאת אולי ניסיון להשיב הרמוניה ושותפות הגורל של שני המינים, בדרך לעולם מתוקן. איך, כמה ולמה הן רוצות לתקן אותו? נלך ונשמע. החלטתי שזה בדיוק המקום שאליו אני רוצה להגיע למשימה העיתונאית הראשונה שלי אחרי תקופת הלידה (תתעדכנו, היום אנחנו כבר לא אוהבות את המושג המתעתע והאשלייתי "חופשת לידה"). השארתי את הקטנטונת בבית עם אבא, והיידה לירושלים.
לעלות על המגרש
האירוע כולו הזכיר לי חתונה בציבור החרד"לי. מנות האורז עם הצימעס, הסופלה האפוי מדי, והמחותנת הראשית נעמה זרביב, שהתהלכה בין השולחנות העגולים בשמלה ארוכה וכסופה. מתוך כמאה באי הכנס הסב לשולחנות רוב נשי ניכר, אולם גם לא מעט גברים. ציינתי לעצמי שהישיבה מעורבת ולא נפרדת, והתיישבתי מאחור בכיסאות שיועדו לבנות המדרשה הרווקות, מה שנדמה בעיניי כ"כסאות המשמחים". ואכן צדקתי, בשלב מסוים הועברה אלינו צלחת אגרולים לנשנוש (געגועיי לפסטלים).
הכנס עורר עניין בקרב "השמאלנים", כפי שמדי פעם אחד הדוברים טרח לסמן מול מי הם נאבקים. שלי יחימוביץ' ומנכ"לית שלום עכשיו הביעו את סלידתן מהכנס עוד לפני קיומו, אבל החיצים שהופנו לעבר המארגנות דווקא עודדו את רוחן. הן נראות, נספרות, נשמעות. גם אם מתייחסים אליהן בזלזול וכקוריוז משעשע עד מבעית.
"האמת יוצאת לאור רק על ידי התנגדות", פתחה זרביב את האירוע, "שואלים אותי, איך אתן קוראות לעצמכן פמיניסטיות? האם פמיניזם זו לא מילה גסה?", היא שואלת וגם משיבה: "זה המגרש שבו משחקים. אם רוצים לשנות את כללי המשחק והשיח, צריך להיות על המגרש. אנחנו בהחלט על הבמה, ויעידו התגובות ברשתות החברתיות".
בין התגובות החשדניות ברשת והטענות שמדובר בשוביניזם שמתחפש לפמיניזם, היו מי שידעו גם לתת קרדיט לכך שהכנס הורכב מ־50 אחוז דוברות ו־50 אחוז דוברים. הרב הראשי דוד לאו, שבא לברך את הנוכחות והנוכחים, הקפיד לדבר אל הקהל גם בלשון נקבה וגם בלשון זכר. מהפכות הרי לא קורות ביום אחד, אבל הן בהחלט מחלחלות לאיטן גם אל הגרעינים הקשים.
במרכז הכנס עמדה השקת חוברת בשם "פמיניזם משפחתי – קריאה לנשיות מחברת", שמטרתה "לחשוף את כישלונות היסוד של הפמיניזם הרדיקלי", כפי שנאמר בסרטון שקידם אותה ברשת. בתום הכנס תספר לי זרביב על דרמה שהתרחשה מאחורי הקלעים, כשאחד מחברי צוות ההיגוי של החוברת, שכלל פעילים חברתיים ואנשי רוח ואקדמיה מהשדה הימני, איים בפרישה אם המילה פמיניזם תהיה חלק מההגדרה של פעילות העמותה. "זה היה משבר, אבל הייתי צריכה לחתוך החלטה. רציתי שהחוברת תצא", אומרת זרביב. אגב, לפני עשרים שנה שימשה זרביב כמזכיר היישוב קטיף ("אי אפשר להגיד מזכירת יישוב כי זה מקצוע אחר") וכעסה על המאבחן ששלח אותה ללמוד כלכלה ומנהל עסקים ולא חינוך. "נו, גדלתי מאז", היא אומרת.
"חזוננו הוא לחיות בעולם בו שוויון בין המינים אינו כולל ויתור על המהות הנשית מתוך תודעה כוזבת של שוויון מדומה, אלא מייקר אותה", נכתב בפתח החוברת, תחת הכותרת "המהפכה אוכלת את בנותיה". המונח "תודעה כוזבת" רווח דווקא בצד השני, שמשתמש בו נגד נשים כמו זרביב, והנה – התודעה הכוזבת קמה על יוצרותיה.
"למי קראת תודעה כוזבת?", מרימה זרביב את קולה כשאני מציינת באוזניה את מקורו של המונח הזה. "כשאני עומדת מול שדולת הנשים ומנסה לדבר על הרצון והחופש שלי לרקוד מאחורי מחיצה, קולי לא נשמע. יש התנשאות ועליונות אימתניות, אומרים לך שאת שבויה בתודעה כוזבת. אתן החלטתן מהי האמת, מהו החוק והשוויון, קבעתן מערכת ועכשיו כולן צריכות להתיישר לפי הערכים שלכן, ומי שלא שם – מוחרם. הן לא מוכנות לשבת איתי בפאנלים, כי מבחינתן כל מי שלא שם שבוי בתודעה כוזבת. למה הכנס הזה כל כך מעניין – כי קראנו לזה פמיניזם משפחתי? למה הן כועסות שלקחנו להן את המילה פמיניזם?"
את משתמשת במונח פמיניזם ככלי ניגוח או באמת מאמינה בו ככלי לקידום נשים?
"אני חושבת שלא צריך היום לקדם נשים. התקדמנו, הפמיניזם השיג את מטרתו. עכשיו במקום להביא לחורבן ופירוק וסכסוך בין המינים, צריך להשתמש במונח הזה לבנייה. אנחנו שומעים ציטוטים מזעזעים. דפנה הקר, שהייתה ראש החוג למגדר באוניברסיטת תל־אביב, אמרה שעצם החיים עם גבר חושפים נשים לסכנה של אלימות. אם את מבינה שאלו התפיסות שמנהלות את כל הפעילות החברתית בתחום – את מבינה שהעסק מנותב למקום לא נכון. אם הם לוקחים את האג'נדה שלהם ומלבישים אותה על הפמיניזם, אז גם אני צריכה לעשות את זה. לומר 'שנייה, אם הפמיניזם רוצה ופועל לקידום נשים – אז זה משהו שצריך לקרות בתוך משפחה, בהרמוניה, כמשהו שבונה ולא מחריב'".
לתפיסתה, זרביב מנסה לכרות את הסרח העודף שהולבש על הפמיניזם, ולהחזיר למושג את מהותו האמיתית. "אם פמיניזם זה קידום נשים, אז רק ביחד עם גברים ורק בהעמקה והבנה של מה זה להיות אישה. אחרי שמהפכה משיגה את המטרות שלה, כוחות קיצוניים רוכבים עליה. הם משתמשים באותן המילים, אף על פי שהעולם כבר נמצא במקום אחר. זה מה שקורה גם עם הפמיניזם. אסור היום לומר בגן אימא או אבא של שבת, כי בכך אנחנו מסלילים כביכול את הילדים להיות אבות ואימהות. זה שיגעון".
מדד ההצלחה
תעשי עם השיער שלך/ מה שאת רוצה/ תפזרי אותו, ארוך וגלי ורך/ תקצצי אותו, תצבעי לאדום, לכחול, לאפור מלוכלך/ כי זה השיער שלך ורק שלך וההחלטה שלך ורק שלך, אז/ תחמצני, תעשי צמות, תעשי ראסטות, תעשי קרחת/ רק אל תכרכי סביבו מטפחת.
תרקדי כאילו אף אחד לא רואה אותך/ תרקדי כאילו כל העולם במה/ תרקדי את הגוף שלך, תרקדי את הנשמה/ תרקדי ברעש, תרקדי בדממה/ ואל תתני לאף אחד לומר לך לא. כי זה הגוף שלך,/ ואת תרקדי איפה שאת רוצה, ואיך שאת רוצה/ רק אל תרקדי מאחורי מחיצה.
כשרעות גזבר עלתה לבמה בשמלה ארגמנית וכיסוי ראש חלקי שקצוות שיער כחולות הבליחו ממנו, היא נראתה כנטע זר במקום (כמעט כמוני). אבל ברגע שהיא פתחה את הפה ומילותיה נורו כחיצים בחלל האולם, היא הפכה להיות דומה מאוד לאותן נשים שמרגישות שאין להן מקום במרחב הציבורי ה"סו קולד ניטרלי". מבחינתה פמיניזם הוא חידוד יכולת הבחירה האישית של כל אישה.
קטע הספוקן וורד שביצעה נקרא "מה שאת רוצה", והוא קורע את מסכת הליברליות שמתירה לאישה לבחור ה־כ־ו־ל חוץ מלהיות אישה דתייה שמכסה את ראשה. "בישראל 2021 הגוף שלך הוא החלטה שלך, אז למה את לא מחליטה כמונו?", יורה גזבר בצרורות, והנשים סביבי מתמוגגות. אם טרם צפיתם בקטע הזה, מהרו לעשות זאת ביוטיוב הקרוב לביתכם. היא אסרטיבית ועדינה, מרגשת וכובשת. בתום האירוע היא הייתה הסלב שאליה ניגשו עוד ועוד נשים, מבוגרות וצעירות, כדי לומר: זה כאילו הקול שלי, תודה שנתת מילים לאילמות שלנו.
ואחרי שכבו האורות שאלתי אותה אם היא לא מרגישה שמגייסים את האומנות שלה לצרכים פוליטיים שהיא לא חתומה עליהם במאה אחוז. היא משיבה שיש בה אמביוולנטיות. "אני מבינה את השאלה, בכל זאת הקטע הזה קצת חד־ממדי. הוא מתעסק בסוגיה מורכבת באופן לא מספיק מורכב. קשה לי גם שזה טקסט מאוד פוליטי ולוחמני, אבל בסוף החלטתי להוציא אותו לעולם כי מדובר בדברים שיש לי כאב בטן עליהם".
כשאני עושה סקר בין באות הכנס אם הן מגדירות עצמן פמיניסטיות, חלקן משיבות בשלילה, חלקן בחיוב, ובנות המדרשה מודות בחיוך נבוך שהן בבירור עצמי. "אני בסך הכול בת 19", עונה לי זו שיושבת לידי. האמת, גם אני לא הייתי פמיניסטית בגילה.
שירה, אם לשמונה, אומרת שהיא בסך הכול מבקשת שהבחירות שלה יהיו לגיטימיות. "הקושי שלי לא היה להיות בבית עם הילדים, אלא איך שהחברה תפסה אותי ואיך שהחברה מגדירה את המדד להצלחה. החיים לא נעלמים בגיל חמישים. היום אני לומדת ניהול בתי אבות. לא נעלמתי לעשרים שנה, בחרתי להיות בבית ואני לא מצטערת על זה לשנייה. למה לדחוס הכול ביחד? אני רואה סביבי נשים שברור להן שמה שצריך לעשות זה לשים תינוק בן שלושה חודשים במעון. אני לא רציתי לעשות את זה".
"אימהות משלמות מחירים כבדים", מוסיפה זרביב בשיחת השלמה טלפונית שאנחנו מקיימות למחרת. במהלך השיחה מתעוררת זוהר בת החמישה חודשים. "אני לא רוצה שאף אישה תסתובב עם תחושת החמצה, 'הפסדתי את הדבר הכי יקר'". אני אורזת את זוהר ומכניסה אותה לרכב בדרך לאימא שלי, כדי שאוכל לכתוב את הכתבה. "אימהות מביאות לעולם את מהות ההולדה", ממשיכה זרביב. "זה הדבר היחיד שגברים לא יכולים לעשות, ואנחנו מטשטשות את זה ושמות בפינה".
זוהר משום מה לא מרוצה ומתחילה לבכות. תוך כדי נהיגה ושיחה עם זרביב, אני מאכילה אותה ברסק תפוחים. "זה הדבר הכי גדול שלנו, ואומרים לך לא! את זה תעלימי! תחזרי מהר למשקל! לכושר! תיראי טוב!". בהיעדר כפית בנמצא, אני דוחפת את האצבעות שלי לפה שלה. "יש כאלו שיכולות גם וגם, סבבה, זה בחירה. אבל מה שאני מבקשת לנו זה את היכולת לבחור". כשאני מגיעה לבית הוריי שתינו גועות בבכי. אני עייפה מאוד אחרי כשלוש שעות שינה בלילה, והיא סתם תינוקת שבוכה לפעמים. "עכשיו את חייבת ללכת בדרך המותר", "מי לעזאזל קבע איפה זה קדימה" ו"מי קובע אם אישה חופשייה, יכול להיות שזו את?", מתערבבות לי השורות של רעות גזבר מאמש עם הדמעות של היום, והבכי הופך בשלב מסוים לצחוק לא רצוני כשאני מצליחה להסתכל על הסיטואציה מבחוץ.
"תמיד הייתי צוחקת עם אימא שלי, שאם הן נלחמו כדי לצאת מהבית, אנחנו נלחמות לחזור", אמרה לי זרביב בכנס. "איבדנו קצת את הדרך. הילדות שלנו לא יוכלו להיות אימהות כפי שהיו בעבר, הן נדחפות החוצה יותר מדי. משהו מתפקשש".
