זה היה משעמם, ארוך, עמוס בפרטים מייגעים אבל שווה כל רגע. שעות ארוכות נדרשו כדי להתעמק בתשובת המדינה המפורטת לעתירה שהגיש יובל יועז נגד רפורמת המשילות של השרים לוין ושקד. לעומתה, קריאת החלטת בג"ץ הלקונית – שבה קיבלו השופטים חיות, סולברג ואלרון את דרישתו – לקחה בדיוק דקה.
ההחלטה הקטנה הזו חלפה לגמרי מתחת לרדאר התקשורתי בשבוע שעבר, אולם היא מספיקה כדי להמחיש את המטמורפוזה המסוכנת שעובר בג"ץ בשנה האחרונה. הבנה של מה שקרה שם עשויה להמחיש מדוע פסקת ההתגברות היא תנאי הכרחי להשבת האיזון למערכת החוקתית המעורערת שלנו.
רקע קצר: מינוי בשירות המדינה הוא בדרך כלל ארוך־טווח, ואיננו מתחלף עם הדרג הפוליטי. לכן הוא אמור להיות מקצועי, ממלכתי וא־פוליטי. זו הסיבה שדרך המלך למינויים היא באמצעות מכרז. המכרז אמור להבטיח את בחירת המועמד הטוב ביותר בתנאים תחרותיים ושוויוניים. לפני כשני עשורים החריגה הממשלה (על פי הנחיות בג"ץ) מחובת המכרז את "המשרות הבכירות ביותר בשירות המדינה, שהנושאים בהם מופקדים על ביצוע מדיניות הממשלה ויישומה, ומחייבות בשל כך מידה גבוהה של אמון ותיאום בין נושאי המשרות לחברי הממשלה".
מדובר היה במשרות כמו היועץ המשפטי לממשלה, נציב שירות המדינה ומנכ"לי המשרדים. אלה תפקידים עם רמה גבוהה של אחריות וסמכות ברמה הלאומית, והקשורים קשר הדוק בגיבוש מדיניות הממשלה ויישומה. למשרות הללו מתמנים מועמדים בכפוף לחוות דעת של ועדת המינויים בראשות נציב שירות המדינה, או באמצעות ועדות איתור. היקף המשרות המאוישות באמצעות ועדת האיתור הורחב בהמשך לכ־100, והן כוללות גם תפקידים בכירים בתחום הרגולטורי או המקצועי.
רפורמת המשילות היא אחד הפרויקטים המערכתיים הגדולים של הממשלה הנוכחית. ועדת לוין־שקד ישבה על המדוכה במשך כמעט שנה, והחליטה על רפורמה הכוללת שני מרכיבים עיקריים: הראשון, מינוי משנים למנכ"לי משרדי הממשלה במשרות אמון, בהיקף של למעלה מ־150 עובדים. הנימוק הוא שהעומס על המנכ"לים גדול, והיכולת שלהם לקדם את המדיניות הממשלתית במשרדים מוגבלת. הם זקוקים לכוח ניהולי בכיר נוסף, שיהיה מסונכרן עם השר ועם המנכ"ל ויקל עליהם את הנטל. הצעד השני במסגרת הרפורמה המדוברת הוא הגבלת ועדות האיתור לשלושה חברים – באופן ששולל מהדרג המקצועי את הרוב האוטומטי ומעניק לשר ולמנכ"ל שליטה גדולה יותר, ומתן אפשרות לוועדה להציע יותר ממועמד אחד, כך שלשר יתאפשר לבחור מבין המועמדים הכשירים.
למה זה חשוב? קחו למשל את השר כחלון, שרוצה לקדם מהלכים להפשרת קרקעות ולהורדת מחירי הדיור. אין לו שום דרך לעשות זאת בלי שיתוף פעולה של כל הרגולטורים והפקידים הבכירים בתחום. אם רוצים לאפשר לו לממש את מדיניותו, חייבים לתת לזה ביטוי במינויים המקצועיים הבכירים.
המשנה ליועמ"ש דינה זילבר התנגדה לכל צעד שיגדיל את סמכויות נבחרי הציבור על חשבון 'המינויים המקצועיים', להלן הצדיקים הטהורים, אולם צוות לוין־שקד היה נחוש בדעתו להגיע להסכמה עם לשכת היועמ"ש ולא להביא את ההחלטה לממשלה כל עוד היא מסרבת. ההחלטה הזו הובילה לחודשים ארוכים של דיונים מתישים בין הצוות ללשכתה של זילבר.
זילבר התעקשה על תיקונים שמטרתם דילול כוחו של השר בוועדת האיתור. כך למשל, בהצעה המקורית נקבע כי חבר אחד בוועדת איתור יהיה המנכ"ל של המשרד הרלוונטי, השני נציב שירות המדינה והשלישי ייבחר על ידי המנכ"ל באישור הנציב. זילבר התעקשה להטות את הנדנדה – שהחבר השלישי ייבחר על ידי הנציב בהסכמת המנכ"ל. עוד דרשה זילבר שלמשנים הממונים במשרות אמון לא תהיה כל סמכות ניהולית על גורמי המקצוע במשרד וכי הם לא יוכלו לתת להם הוראות או להיות מעורבים במינויים במשרד.
המו"מ המתיש בין הצדדים הוביל לפשרות, שעליהן חתם היועץ המשפטי לממשלה. הנוסח הסופי הבשיל להחלטת ממשלה על רפורמת משילות, כזו שהימנים יכנו 'מסורסת' והצדיקים הטהורים – 'מאוזנת'. דבר אחד היה ברור לכל המעורבים: שאחרי כל כך הרבה איזוני 'סבירות' ו'מידתיות' שהוכנסו בהחלטה, ונוכח אורך הרוח שהפגין הדרג הפוליטי ונכונותו ללכת עד הקצה מול דרישות המשפטנים האובייקטיביים והצודקים תמיד, אין סיכוי שההחלטה תיפול בבג"ץ. בסעיף 99 לתשובת המדינה אף נכתב בביטחון כי "עיון בטענות המועלות בעתירה מוביל למסקנה כי סיכויי קבלתה אינם גבוהים". אשרי המאמין.
את התוצאה המרה ראינו בשבוע שעבר. יובל יועז, עיתונאי 'גלובס' בעבר ועותר שמאל סדרתי בהווה, הגיש עתירה בשם 'התנועה לטוהר המידות'. ביום שני שעבר הוציא בג"ץ צו על תנאי המורה לממשלה "ליתן טעם מדוע לא תבוטל החלטה 3075 של הממשלה, וזאת ככל שהדבר נוגע למינוי בפטור ממכרז של משרת משנה למנכ"ל במשרדי ממשלה שבהם למעלה מ־150 עובדים". עבודת נמלים של שנה שלמה, שהייתה אמורה לאפשר לשרים לבצע את מדיניותם – ירדה לטמיון בהבל קולמוס של שלושה שופטים.
אין וטו, יש רוב
זה מוביל אותנו לפסקת התגברות. התנועה למשילות ודמוקרטיה אספה בשבוע שעבר את פסקי הדין האקטיביסטיים שכולנו מכירים, והניחה אותם על ציר הזמן. התוצאות מדברות בעד עצמן: בחמש השנים הראשונות מאז חקיקת חוקי היסוד בשנת 1992, כאשר הכהן הגדול אהרן ברק שלט בבג"ץ ללא מיצרים, לא בוטל אף חוק. בחמש השנים הבאות, בין 1997 ל־2001, בוטלו שני חוקים בלבד. בחומש העוקב, 2002־2006, בוטלו שלושה חוקים, ובחומש שלאחריו חזרנו לשניים בלבד. הקפיצה האדירה קרתה בין 2012 ל־2017, בתקופת גרוניס־נאור־חיות. לא פחות מ־12 חוקים נפסלו. בשנת 2017 לבדה התגבר הקצב עד כדי כך שבג"ץ ביטל במהלכה חמישה חוקים בדרכים שונות.
רפידות הבלם של האקטיביזם השיפוטי נשחקו לחלוטין, ואף מכון טסט שנתי איננו מוסמך להוריד את הרכבת הדוהרת מהפסים. הנה נתון נוסף: בשנת 2012 ביטל בג"ץ שלושה חוקים ותיקים, שבעת ביטולם היו בני יותר משבע שנים בממוצע. כלומר, בית המשפט העליון המתין אז בסבלנות רבה לפני שהפעיל את נשק יום הדין. החוקים שבוטלו בשנת 2017 היו בני פחות משנה בממוצע. בג"ץ הפך לאוטומט של אקטיביזם.
ההצבעה על הסעיף בוועדת השרים נדחתה בשבוע, אולם בנט נחוש הפעם ללכת עד הסוף ולהעבירה בשלוש קריאות במושב הנוכחי. הוא רואה בה את האירוע החוקתי הגדול ביותר ב־25 השנים האחרונות. בלשכתו מעריכים שנתניהו נרתע מההתנגדות הנחרצת של מנדלבליט ולא מעוניין להרגיז אותו כשמעל ראשו מרחפת עננת החקירות, אך גם לא רוצה להיראות כמי שטרפד את המהלך הימני האסטרטגי והחשוב ביותר. לכן הזמין שיעורים פרטיים במשפט חוקתי מאסתר חיות ומאהרן ברק, ולא קבע פולו־אפ או לוחות זמנים לשום מהלך.
הקלף החזק ביותר של הבית היהודי הוא ההסכם הקואליציוני. בסעיף 27 של ההסכם מופיעה החלטה על העברת פסקת התגברות בת שני חלקים: שופטים יפסלו חוקים רק ברוב של 8 מתוך 15, והכנסת תוכל לחוקקם מחדש ברוב של 61. מה שמיוחד בסעיף הזה הוא מה שאין בו: זכות וטו מוקנית לסיעת 'כולנו', בניגוד לזכות שקיבלה המפלגה למנוע שינויים אחרים בחוקי יסוד. הסעיף מאפשר לה רק חופש הצבעה פרטני.
ההערכה היא שאם הנושא יגיע לוועדת שרים, לא נתניהו ולא כחלון יגישו ערר. מה יקרה כשההצעה תגיע לקריאה ראשונה בכנסת? בני בגין ואורלי לוי־אבקסיס צפויים להתנגד, ואולי גם חברי הכנסת מסיעת 'כולנו' רחל עזריה ורועי פולקמן (ייתכן שהאחרון רק יימנע). במספרים זה אומר רוב של 62.
