בקצה המדרחוב העתיק והנעים בלב העיירה וינצ'סטר בווירג'יניה, ישבו ביום ראשון השבוע שתי נשים על כוס קפה ודיברו בלהט. הנושא לא היה העבודה או הילדים, גם לא ענייני פוליטיקה שברומו של עולם או ההתחממות הגלובלית. מה שהעסיק את השתיים היה מערכון ששודר בערב הקודם בתוכנית הסאטירה הוותיקה "סאטרדיי נייט לייב". במערכון גילמה השחקנית היידי גרדנר אם דמיונית מווירג'יניה בשם הלן סטיבנס, שהביאה את הניצחון למועמד הרפובליקני לתפקיד מושל המדינה כמה ימים קודם לכן.
רגע לפני שאותה סטיבנס התחילה לדבר, כבר מסגרה אותה התוכנית כבורה וחסרת השכלה. השחקן שמגלם את יאנגקין, המושל הנבחר, אמר כי הוא "מאוד שמח שבוחריו מראים אכפתיות לנושא החינוך", וכשהמנחה שאלה אותו מי הם בוחריו הוא ענה: "אנשים שלא סיימו קולג'". מיד לאחר מכן הוצגה האם הממוצעת מווירג'יניה כמי שלא מוכנה להחזיק בביתה ספרים של הסופרת השחורה טוני מוריסון כי "טוני זה לא שם לאישה", לא מוכנה שילדיה יקראו את "גאווה ודעה קדומה" כי בעוד "דעה קדומה זה בסדר גמור, גאווה יותר מדי מתחבר להומוסקסואלים", ועוד כהנה וכהנה חידודים והלצות שהציגו את האם הווירג'ינאית כחסרת השכלה, גזענית ובורה.
במה אשמה האם מווירג'יניה, שזכתה לדמות משלה בתוכנית הסאטירה הוותיקה? על פי מחקרי העומק, נשים מהמעמד הבינוני והבינוני־נמוך הן שגרמו למהפך שהתרחש בשבוע שעבר במדינה, שמאז 2008 מצביעה לדמוקרטים באופן קבוע ולפתע הכתירה מושל רפובליקני. יאנגקין זכה ל־50.6 אחוזים מקולות הבוחרים ועקף את מתחרהו הדמוקרטי טרי מקאוליף, שקיבל 48.6 אחוזים. נושא החינוך אכן עמד במרכז מערכת הבחירות הזו. הורים רבים התקוממו על התכנים החינוכיים שהחלו להתפשט בבתי ספר ברחבי ארה"ב, ושמציגים את ארצם כגזענית מיסודה.
הלן, וינצ'סטר: "ב־2012 הצבעתי לאובמה, אבל כעת אני חושבת שהצדדים הליברליים במפלגה הזו לוקחים אותה שמאלה מדי, ומבחינתי הגיע הזמן לאזן"
ביקשתי משתי הנשים להצטרף לשיחה. שתיהן לבנות, הלן היא מורה בבית ספר יסודי, והת'ר עובדת כאחות במרפאה מקומית. הת'ר מצהירה על עצמה כרפובליקנית גאה, שכל חייה הצביעה למפלגה השמרנית, וכך גם כל משפחתה. הסיפור המעניין יותר הוא הלן. "אני מגדירה את עצמי כבוחרת עצמאית", היא אומרת. "מגיעה ממשפחה רפובליקנית מתונה שחיה דורות על גבי דורות בווינצ'סטר, אבל ב־2012 הצבעתי לאובמה, ומאז ועד השבוע שעבר נתתי את קולי למפלגה הדמוקרטית ולמועמדים שלה. חשבתי, ואני עדיין חושבת, שהמפלגה הרפובליקנית הולכת ימינה מדי וטראמפ מבחינתי הוא תקלה היסטורית. אבל הפעם הצבעתי ליאנגקין. אני חושבת שהצדדים הליברליים במפלגה הזו לוקחים אותה שמאלה מדי, ומבחינתי הגיע הזמן לאזן. אנחנו יחסית קרובים לוושינגטון, ואני מרגישה שיש השפעה של כל מיני תיאוריות שמתפתחות שם על האזור שלנו. אני רוצה להפסיק את זה".
הת'ר מקשיבה בסבלנות ואז משמיעה את דעתה: "אני לא הבנתי מלכתחילה למה הלן התחילה להצביע לדמוקרטים. אבל זו מדינה חופשית. אני חושבת שהדמוקרטים הורסים כל מה שהם מנסים לגעת בו, ועכשיו הם מנסים להגיע לילדים שלי, לחינוך שלהם. תראה, העיר הזו נוסדה לפני שארה"ב נוסדה. הערכים שעליהם הוקמה המדינה הזו, אני מאמינה שהם נכונים וטובים. אוקיי, יש דברים שצריך לתקן וברור שמה שנעשה לשחורים ולילידים לא בסדר, והדברים אכן הולכים ונהיים מתוקנים יותר, אבל מכאן ועד ללמד את הילדים שלנו שהמדינה הזו הוקמה בחטא? זה שיגעון ליברלי שאני לא מבינה איך אפשר להסכים איתו".
אבל אם הבנתי נכון, "תיאוריית הגזע הביקורתית", שמדברת על קיומה של גזענות שיטתית וממוסדת, בכלל לא נלמדת בבתי ספר בווירג'יניה. אז על מה הכעס?
הלן: "אין פה גבולות בין המדינות. חצי שעה נסיעה ואנחנו במרילנד, שעה לוושינגטון הבירה, כל מה שנהיה שם טרנד מגיע לפה בסופו של דבר. זה עניין של כמה שנים, ואני שמחה שבבחירות האלה הרמנו דגל ברור בנושא הזה. אם 'סאטרדיי נייט לייב' מקדישה לזה דקות ארוכות, כנראה עשינו משהו נכון".
שמעתי קודם חלק משיחתכן על המערכון מאמש. מה הרגשתן כשצפיתן בו?
הלן: "זו הייתה ממש בושה. תוכנית שמשודרת בתפוצה לאומית עם מיליוני צופים לוקחת דמות של אישה מהשורה, לא פוליטיקאית ולא משהו שדומה לזה, והופכת אותה לבדיחה. פתאום כל ארה"ב רואה שאימהות בווירג'יניה הן בורות, טיפשות, לא תרבותיות, קוראות רק ספרים כמו 'חמישים גוונים של אפור'. ולמה? כי העזנו להצביע בעד מועמדים רפובליקנים. עד עכשיו היינו חכמות ומשכילות כי הצבענו לדמוקרטים, ועכשיו זה פתאום התהפך?"
הת'ר: "אני לא באמת הופתעתי. 'סאטרדיי נייט לייב' היא תוכנית שכותבים אותה, מפיקים אותה ומשחקים בה רק ליברלים ודמוקרטים. הם כעסו מאוד על מה שקרה כאן, כי הם יודעים שזה מנבא את הקריסה הדמוקרטית שכבר מתרחשת ושרק תמשיך. אבל דבר אחד אני יכולה להבטיח להם – זה שתעליבו את האימהות של וירג'יניה לא יעזור לביידן, רק ידפוק אותו עוד. אתם כנראה לא חושבים כך, אבל אנשים במדינה הזו הם לא טיפשים. וכשמנסים לפגוע בהם ולהעליב אותם, הם יודעים להשיב מלחמה. תרשום מה אני אומרת לך, בשנה הבאה, בבחירות אמצע הקדנציה, תהיה פה תבוסה לדמוקרטים. ואני חושבת שלא רק כאן, אלא בכל רחבי המדינה. אנשים הבינו מהר מאוד מי אלה ביידן ואנשיו".
הכפרים מול הערים
בחרתי להגיע לווינצ'סטר, עיירה בת כ־30 אלף תושבים בחוד הצפוני של וירג'יניה, מכמה סיבות. יש בה כמה מאפיינים שמייצגים את הסיפור של וירג'יניה כולה, ובמידה מסוימת גם את אמריקה כולה. בבחירות לנשיאות לפני שנה הצביעו בעיירה הזו באופן דומה מאוד לשאר וירג'יניה – 54 אחוזים לביידן ו־43 אחוז לטראמפ, כעשרה אחוז הפרש לטובת המועמד הדמוקרטי. בבחירות שהתקיימו בשבוע שעבר הצטמצם הפער הזה לשני אחוזים בלבד לטובת המועמד הדמוקרטי, כמעט מהפך. אבל מעניין יותר לראות מה קורה בשאר חלקי המחוז שבו נמצאת ווינצ'סטר, פרדריק. מדובר במחוז כפרי שבאופן מסורתי מצביע לרפובליקנים. בבחירות 2020 הצביעו כאן לטראמפ בהפרש אדיר של 63 אחוז לעומת 35 אחוז בלבד לביידן.
זה הסיפור של אמריקה בימינו: העיירות הגדולות יחסית בכל מחוז מנסות למשוך שמאלה, והאזורים הכפריים מושכים ימינה. זה נכון בקנה המידה הקטן של מחוז פרדריק והעיירה וינצ'סטר שבתוכו, ונכון למטרופוליני ענק כמו יוסטון בטקסס למשל, שמושכות יותר ויותר את המדינה הרפובליקנית הזו לכיוון ליברלי. זהו ציר המאבק העיקרי כיום בין ימין לשמאל בארה"ב, ועליו תקום או תיפול כהונתו הבאה של ג'ו ביידן או הרוב שיש כרגע למפלגה הדמוקרטית בשני בתי הקונגרס.
וינצ'סטר היא גם ביתה של ווינסום סירס. סירס היא האישה השחורה הראשונה שנבחרה אי־פעם למשרת סגנית מושל וירג'יניה, ובמהלך הקמפיין שלה הצטלמה עם רובה – כאות לתמיכתה בתיקון השני לחוקה שמתיר החזקת נשק. דמותה של סירס עוררה מבוכה בקרב דמוקרטים רבים. בעוד הם מרבים להציג את הרפובליקנים בווירג'יניה כגזענים לבנים שמעוניינים להסיג את הישגי השחורים לאחור, אותה מפלגה רפובליקנית בוחרת למשרה השנייה בחשיבותה ברשות המבצעת של וירג'יניה אישה שחורה למהדרין.
סירס לא נולדה וגדלה בווינצ'סטר, ולכן לא נחשבת כאן לגיבורה מקומית. עיירה שהוקמה ב־1744, מתברר, גאה מכדי להתהדר במישהי שעברה אליה לא מכבר. סירס, בת 57, נולדה בג'מייקה והיגרה לארה"ב כשהייתה בת שש. היא גדלה בניו־יורק ואז עברה ללמוד באזור אורבני בווירג'יניה, שם גם הקימה משפחה. באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים עברה עם משפחתה לאזור הכפרי של וינצ'סטר כדי לטפל בהפרעה דו־קוטבית של בתה. אלא שב־2012 נהרגה הבת בתאונת דרכים מחרידה יחד עם שתי בנותיה הקטנות בנות השבע – נכדותיה של סירס. סירס ניסתה במהלך השנים את כוחה בפוליטיקה מקומית, פה ושם קצרה הצלחות, ובמקומות אחרים נכשלה כישלונות חרוצים.
אני מוצא את כתובת ביתה של סירס, וכן את כתובת בית העסק לאינסטלציה שהיא מנהלת יחד עם בעלה. הפרבר שבו היא מתגוררת נראה כמו החלום האמריקני בהתגשמותו. שכונה מסודרת ונקייה, בתים קטנים ומטופחים, ברחוב אין איש. דפיקה על כמה דלתות של שכניה לא מניבה תוצאות, ורק נהג הסעות משועמם מסכים לומר שסירס נחמדה מאוד ושהשכונה הזו שקטה וטובה, "כזו שאני למשל לא אצליח בחיים לקנות בה בית", הוא מוסיף בחיוך. כעשר דקות נסיעה משם, ליד משרדיה הסגורים של חברת האינסטלציה של הזוג סירס, מאבטח מטעם חברה אזרחית בוחן אותי בקפדנות. אני אומר לו שאני עיתונאי מישראל, שבא לכאן כדי לנסות לדבר עם סירס. "ניסיון חביב", הוא אומר. "היא לא תגיע לכאן בזמן הקרוב, יש לה הרבה עבודה שם בחוץ". אני שואל אם הוא הצביע לה, והוא, בנימוס אמריקני אופייני, מבקש ממני לפנות את המקום.
לא מרוצים מהנשיא
ביום בואי לווירג'יניה התפרסם בעיתון "יו־אס־איי טודיי" סקר שביעות רצון מהנשיא ביידן. התוצאות היו מחרידות עבור הדמוקרטים, עם הפרש שיא כמעט בלתי נתפס של 21 אחוזים נגד הנשיא המכהן. לפי הסקר, רק 38 אחוזים מהאמריקנים מרוצים מהנשיא שלהם, וכמעט 60 אחוז מאוכזבים. זהו סקר דעת הקהל הגרוע ביותר עבור ביידן מאז ומעולם, ותוצאותיו קשות אף יותר מתוצאות סקרים של מכונים המזוהים עם הרפובליקנים, כמו "ראסמוסן" ו"טרפלגר". בממוצע הסקרים נמצא ביידן במינוס של כמעט עשרה אחוזים, ודומה כי הבור הפוליטי שהוא נכנס אליו רק הולך ומעמיק.
זהו גם הרקע להתרגשות הגדולה סביב הבחירות בווירג'יניה בשבוע שעבר. נובמבר הוא באופן מסורתי חודש של בחירות. אחת לארבע שנים בוחרים בו את הנשיא החדש, ובכל שנתיים נבחרים בו כל חברי בית הנבחרים ושליש מהסנאט. השנה, שהיא לא שנת בחירות לנשיאות ולא שנת בחירות אמצע קדנציה, התמקדו המצביעים בארה"ב במישור המקומי, בחרו ראשי עיר ומושלים והכריעו בשאלות ספציפיות כאלה ואחרות. באופן מסורתי, בחירות כאלה הן סיסמוגרף המייצג היכן נמצא העם האמריקני שנה אחרי בחירות כלליות. והסיסמוגרף הזה משקף חרטה על הבחירה בדמוקרטים.
ארבע שנות טראמפ הסתיימו בתבוסה רפובליקנית. אומנם ביידן ניצח את טראמפ בהפרש קטן, אבל העובדה שכל מוסדות השלטון המרכזיים בוושינגטון – בית הנבחרים, הסנאט והבית הלבן – עברו ברגע אחד משליטה רפובליקנית לדמוקרטית, הייתה אמירה ברורה מאוד של הציבור האמריקני. עכשיו, בדיוק שנה אחרי, תוצאות האמת המקומיות בקלפי – בעיקר כאן בוירג'יניה אבל לא רק – מגלות כי רוב הציבור האמריקני, בעיקר אותן אימהות מהפרברים שהשמאל נשא על כפיים אך לפני 12 חודשים ועכשיו הוא כועס עליהן מאוד – חושב שזו הייתה תנועת נגד חזקה מדי, והוא שובר ימינה.
השאלה הגדולה היא עד כמה אותה שבירה ימינה תהיה חזקה בבחירות אמצע הקדנציה שיתקיימו ביום שלישי, 8 בנובמבר 2022. כרגע רוב ההערכות הן שהרפובליקנים יחזרו לשלוט בבית הנבחרים, שלדמוקרטים יש בו רוב מצומצם ושברירי, וקיים גם סיכוי לא רע שהם יחזירו לעצמם את הרוב בסנאט. במקרה כזה ביידן ייכנס לחצי השני של הקדנציה הנשיאותית שלו במצב של שיתוק מתקדם עם קונגרס לעומתי שמקשה מאוד על קבלת החלטות. ביידן יודע עד כמה זו תהיה מציאות קשה מבחינתו: הוא חווה זאת על בשרו כשהיה סגן הנשיא של ברק אובמה, כאשר בחירות האמצע ב־2014 הביאו להגדלת הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים ולאובדן הרוב הדמוקרטי בסנאט
