החלטת הממשלה השבוע להכיר בשלושה יישובים בדואיים חדשים זיכתה אותה בהודעת תמיכה למעשה מתנועת רגבים, שייסד בשעתו חבר הכנסת דהיום בצלאל סמוטריץ'. יתרה מכך, ההחלטה היא תוצאת עבודה משותפת של שרת הפנים איילת שקד עם נציגי התנועה, ולפי הודעת רגבים נשמר פה "הנוסח שהוסכם בתקופת ממשלת נתניהו", שאומנם גם הוא הכיל "סיכוי לצד סיכון". רכיב חשוב מאוד שבכל זאת נוסף לנוסח עשוי להגביר את הסיכוי: התניות המבטיחות שהשאיפה לקדם את הסדרת התיישבות הבדואים בנגב לא תנוצל לצורך הרחבת האנרכיה.
הדרום הפרוע הוא החור השחור של כל ממשלות ישראל. בחבלי ארץ גדולים מדינת ישראל כריבון אינה קיימת. לית דין ולית דיין במובן הפשוט ביותר של המונח. כל מי שנוסע בכבישי הנגב מכיר את מקבצי הענק של בנייה בלתי חוקית שלא חיכו לשום החלטת ממשלה, וששום ממשלה לא עשתה דבר כדי לפרקם. לכן ההחלטה אינה באמת על הקמת שלושה יישובים, אלא על הכרה ביישובים קיימים. כלומר, מקבצי המגורים הפרועים ייחשבו מעתה ליישובים בעלי מעמד רשמי שאפשר לתת בהם שירותי ממשלה, ובעתיד אפילו, מי יודע, אולי אף לאכוף בהם את חוקי התכנון והבנייה.
זו לא הפעם הראשונה שנעשה מהלך כזה. בראשית שנות האלפיים הכירה המדינה ב־11 ישובים בדואיים בנגב במטרה להסדיר אותם. לצורך כך הוקמה מועצה אזורית ייעודית (אבו־בסמה), והממשלה החלה להעביר להם תקציבים ולהעניק שירותים באזור. לימים פוצלה מועצת אבו־בסמה לשתי מועצות אזוריות נפרדות, אולם התקוות שנתלו במהלך נכזבו. הפזורה הבדואית באזורים הללו לא התכנסה לשטח שנקבע ליישובים ה"חדשים", בגלל בעיית תביעות הבעלות, ובעוד תקציבי המדינה זורמים, הסדרת ההתיישבות הבדואית כולה לא התקדמה ואפילו נסוגה לאחור.
בהחלטה החדשה נקבעו שתי התניות מרכזיות שמטרתן למנוע חזרה על השגיאות שנעשו בעבר. הראשונה מגדירה את שיעור ההתכנסות המזערי לתוך גבולות היישובים, וקובעת כי אם לא יתכנסו לפחות 70 אחוזים מתושבי המקבץ לתוך גבולות היישוב המיועד, הוא לא יקום. ההתניה הנוספת קובעת את משך הזמן להגעה להסכמות הנצרכות מול האוכלוסייה: אם לא יושגו כל ההסכמות בתוך שבע שנים, ההחלטה על הקמת היישובים תפקע.
מובן שגם ההתניות הללו אינן מבטיחות את הצלחת המהלך, אך הן מגדילות את האינטרס של האוכלוסייה הבדואית במרחבים הללו לשתף פעולה. חתימת רע"ם על המתווה משפרת את סיכוייו להתקדם מעבר לשלב ההצהרתי, עקב כוחה הפוליטי הגדול באזור. כעת רק נותר לתהות מתי תזכה גם ההתיישבות הצעירה ביו"ש ליחס דומה, או אפילו קרוב לכך.
מי צריך מועצה דתית?
תוכנית העבודה שהציב לעצמו השר מתן כהנא עם כניסתו למשרד לשירותי דת ממשיכה לייצר התנגדות עזה. שני הצדדים מסכימים רק בעניין אחד: כהנא הגיע למשרד כדי לעבוד. מאז הושבע לשר הוא מנער ללא חשש את התחום שעליו הופקד, ואינו נמנע מלאתגר הסדרים בני עשרות שנים. השבוע אושרה סופית רפורמת הכשרות, וכבר בקרוב תוצג הרפורמה הבאה, בתחום הגיור, הנמצאת בשלבי גיבוש מתקדמים ומן הסתם תייצר מהומה סוערת פי כמה. נכון לעכשיו, למרות ההתנגדויות, כהנא אינו מרפה.
האם יצליח להגשים את תוכניותיו המהפכניות? כהונתו תלויה באורך ימיה של קואליציית ה־61 שהממשלה הנוכחית מבוססת עליה, שאינה מן היציבות בממשלות תבל, בלשון המעטה. חלון ההזדמנויות שנפתח לשר לשירותי דת כדי לקדם את מצב התחום אינו בלתי מוגבל, ולכן קיים חשש שבסוף הוא לא יספיק לממש אפילו אתגרים שרוב הציבור (הדתי והחילוני כאחד) תומך בהם.
אחד האתגרים הללו, שמוזנח באופן מסורתי, הוא שיפוץ מקיף במוסד המועצות הדתיות, שריד מאובן מתקופת המנדט. בימים ההם הוקמו בערים "מועצות שחיטה", שמעבר לדאגה לאספקת בשר כשר העניקו שירותי דת לתושבים שומרי מצוות שהתגוררו בקהילות חילוניות בעיקרן. ההסדרים הנוגעים לאופן ניהול המועצות הדתיות עברו גלגולים רבים בתשעים השנים האחרונות, אך בסופו של דבר נותר המוסד שריד ארכאי לשיטה המנדטורית לניהול שירותי הדת, והיה למוקד של התנהלות בעייתית מבחינה פוליטית וכלכלית גם יחד. יש כמובן גם מועצות דתיות שמתנהלות למופת; אך גם במקומות כאלה אין עילה מוצדקת לקיומו של מנגנון נפרד שכל מטרתו אספקת שירותי דת.
השבוע הודיע השר כהנא שבכוונתו לרענן את הרכביהן של כתשעים מתוך כ־130 מועצות דתיות בישראל. הצעד הזה אולי יגרום לרענון בפעילותן של חלק מהמועצות הדתיות ויזרים דם חדש למערכת, אך לא יפתור את הבעיה המבנית. גם אחרי חידוש הרכבי המועצות והחלפת הממונים הקודמים באנשים חדשים, המועצות יהיו מנגנון מיותר שתחזוקתו דורשת משאבים שהיה אפשר להפנות לשיפור שירותי הדת עצמם. את שירותי הדת אפשר לספק באמצעות גופים מחוזיים שיחסכו מנגנונים, או פשוט דרך הרשויות המקומיות. כבר היום השלטון המקומי הוא קבלן הביצוע של השלטון המרכזי בשלל תחומים: חינוך, רווחה, תרבות, היבטים מסוימים של בריאות, ועוד. מדוע לא נשלב את שירותי הדת במנגנון המקומי, תוך הבטחת כפיפותם ההלכתית של השירותים לרבנים המקומיים? זה לא מורכב, לא דורש חקיקה סבוכה, ואפשרי לביצוע בפרק זמן סביר.
במקום להנציח את המציאות הנוכחית, ולהדביק עליה "פלסטר" בדמות הרכבים חדשים למועצות, חייב השר כהנא לנצל את ההזדמנות לשינוי עומק. זהו מהלך חשוב לא פחות מרפורמה בכשרות או בגיור.
אנרגיה ירוקה אדומה
ועידת האקלים בגלזגו הניחה על סדר היום הבינלאומי את סוגיית האקלים. היא סחפה את מנהיגי מדינות העולם, ובהם ראש הממשלה נפתלי בנט, להציב יעדים שאפתניים. "ישראל תצמצם את פליטת גזי החממה לאפס עד שנת 2050", התחייב בנט בפני באי הוועידה, ובישר שישראל נמצאת בתחילתה של מהפכה בנושא שינוי האקלים. דא עקא, יש חשש שבנט, כמו רוב עמיתיו לוועידה, נפל שבי במדיניות חד־ממדית של איכות סביבה המסכנת את עתיד המדינה לא פחות מאשר ההתעלמות מהאתגר האקלימי. אם מתעסקים רק בשינוי האקלים, לא רואים את סכנות הסביבה האחרות, שאינן קשורות לאקלים.
הגשמת ההבטחה לעבור באחד הימים לפליטת אפס גזי חממה דורשת ממדינת ישראל לעבור לייצור כל האנרגיה הדרושה לה ממקורות חלופיים, הנחשבים "ירוקים". אך האם המקורות הללו באמת ירוקים כפי שהדוחפים לקידומם טוענים? כיצד תיראה רמת הגולן כשחלקים ניכרים ממנה יהפכו משטח ירוק ופתוח לחוות ענק של טורבינות רוח? מה יקרה לנוף? מה יקרה לאוכלוסיית בעלי הכנף? מה יקרה לשאר החוליות בשרשרת האקולוגית? התשובות לשאלות הללו אינן ברורות די הצורך. תוצאות הבהלה לטורבינה עשויות להתברר כאסון בתוך שנים ספורות, כפי שקרה בשעתו אחרי הייבוש הפזיז של אגם החולה.
מקור אנרגיה חלופית אחר הוא השמש. ישראל נחשבת לא מעט שנים למתקדמת מאוד בתחום ניצול אנרגיית השמש, ופותחו בה טכנולוגיות הנחשבות למובילות בעולם. אולם גם לה יש מחירים לא פשוטים. לוחות סולאריים מתיישנים מייצרים פסולת רעילה, ומערכות אנרגיית שמש גדולות פוגעות בשיווי המשקל האקולוגי באזורי הקמתן.
אלו רק שתי דוגמאות לכך ש"סביבתיות יתר" עשויה לפגוע בסביבה לא פחות משפוגעת בה ההתעלמות מאתגרי הסביבה. באקלים כמו ברפואה, צריך לוודא שהתרופה עצמה לא תהרוג את החולה.
