אישור התקציב הוא ההישג הגדול ביותר של ממשלת בנט עד כה. זה הישג טבעי ומובן מאליו כשיש רוב קואליציוני, אבל אחרי שנתיים שמדינת ישראל התנהלה ללא תקציב מוסדר, בהחלטה מודעת של ראש הממשלה שעבר, שהייתה הביזיון הגדול ביותר של הממשלה הקודמת ועילת נפילתה – העברת תקציב בהחלט עונה להבטחת ממשלת הריפוי.
אלא שההישג הזה רק מחדד את הבעייתיות של כהונת בנט כראש הממשלה, ואת הדילמה שאמורה לעמוד לפניו. בניגוד לקולות הניגוח מימין, הממשלה המכהנת כשרה לגמרי. כל 61 המנדטים שלה מייצגים מפלגות שאמרו מראש לבוחרים שהן רוצות בהפסקת שלטונו של נתניהו. וגם נתניהו עצמו כבר הרכיב בעבר ממשלה כשלא היה ראש הסיעה הגדולה בכנסת.
אבל ככל שלממשלה אין בעיית כשרות, לאיש נפתלי בנט בהחלט יש. לא בעיית כשרות משפטית, אבל בהחלט בעיית כשרות מוסרית־ציבורית. מפני שבנט לא רק אינו ראש הסיעה הגדולה בכנסת, אלא גם לא ראש הסיעה הגדולה בקואליציה, והוא סחט את תפקיד המנהיג הלאומי באיום שאם התפקיד לא יינתן לו – ילך עם נתניהו, או יניח לקיומן של בחירות נוספות.
גם בעיני אדם כמוני, שרצה מאוד בהחלפת נתניהו, שלטונו של בנט הופך בשל כך לבעייתי מאוד. זה צעד ששידר שיותר משרצה בנט בהחלפתו של נתניהו, הוא רצה להתיישב בעצמו על כס ראש הממשלה. זה צעד שגם יצר תקדים מסוכן מאוד בשיטת הממשל הישראלית, שעתידה מעכשיו להיתקל חדשות לבקרים במפלגות שהן לשון מאזניים – בעלות כוח דל בפני עצמן אבל כוח עצום מבחינה מבנית. אחרי תקדים בנט, לכולן עשויה להיות התעוזה והחוצפה לתבוע לעצמן את תפקיד ההנהגה.
איך יכול בנט להתגבר על הבעיה? הדבר הראוי ביותר הוא שממש עכשיו, אחרי שהעביר את התקציב ומימש את הבטחתו לעמוד בראש ממשלת הריפוי, ימסור מרצונו את מפתחות השלטון ליאיר לפיד, ראש הסיעה הגדולה בקואליציה. בניגוד למקובל לחשוב, בפוליטיקה הישראלית לא רק התוצאה חשובה, אלא גם הדרך. כשם שהפוליטיקה ידעה להעניש את נתניהו על התנהגותו הנבזית כלפי שותפיו, היא תדע גם לתגמל את בנט על התנהגות אבירית לשותפים. למען האמת, לא מדובר כאן בהתנהגות אבירית במיוחד, אלא בהתנהגות מובנת מאליה. אבל אחרי שיעד ראשות הממשלה כבר הושג, ואף מומש בפועל, מסירת התפקיד ללפיד תיחשב למעשה אבירות. וכשם שלפיד נהנה פוליטית מפירות הנכונות האבירית שלו לוותר לבנט, כך ייהנה בנט מפירות ויתור נגדי ללפיד.
דרך אחרת, פחות טובה אבל עדיין מועילה, תהיה מאמץ מצד בנט להיות באמת ראש הממשלה של כולם, כולל של הביביסטים. לא להתפתות להשיב בעלבונות וגידופים לעלבונות ולגידופים שהוא סופג, אלא דווקא לחבק את יריביו חיבוק חזק, חיבוק דב, עד שייראו עלובים בעצמם.
הוא צריך ליזום מצידו מאמץ להתחשב גם בערכים ובמאוויים של מי שלא הצביעו עבורו, כולל מי שנפגעו וכעסו עמוקות על מעשיו. בוודאי לא להתפתות להשיב להם כגמולם. הוא צריך להתעקש להזמין את ראש האופוזיציה לשיחות עדכון ותדרוך, גם אם נתניהו עצמו ישדר חוסר התלהבות. הוא צריך להזמין את נתניהו להתייעצויות בסוגיה האיראנית. המציאות מוכיחה שנתניהו שגה בעניין ביטול הסכמי הגרעין, אבל הוא עודנו אחד האנשים הבקיאים ביותר בישראל בסוגיה האיראנית, וזו שטות להתעלם מהידע והקשרים שצבר.
בנט נמצא עכשיו בדיוק בנקודה שתכריע את עתידו הפוליטי: אם יתעלם מהכעס המוצדק כלפיו, מועד חילופי השלטון בינו ובין לפיד יסמן כנראה את קץ הקריירה הפוליטית שלו. אם ידע להתעלות לגודל השעה, ייתכן שעוד נכונו לו עלילות.
