"סיימנו את השלב של בניית מקלט לעם היהודי בארץ ישראל וכעת אנו עוברים לבניית הזהות היהודית של עם ישראל בארץ ישראל", אמר השבוע השר מתן כהנא לבנות המדרשה הקדם־צבאית "נטע" בבית־שאן. "העשייה שלכן במדרשה בשנה הזו משמעותית מאוד וחשוב שיהיו לה שותפים מכל רחבי הקשת הישראלית". דברים דומים אמר גם בביקורו במרכז תוכנית "יחד – יהדות ישראלית בקהילה" בעיר יבנה, בשבוע שעבר.
הדברים האלה משתלבים היטב בשיח המסורתיות המתעצם לאחרונה. כמה כנסים נערכו לאחרונה בנושא, מוסף שבת של מקור ראשון הקדיש לו גיליון מיוחד, ועוד. אין ספק שהמסורתיות, שלפעמים מכונה גם "זהות יהודית", הופכת למצע של החברה הישראלית בשלב הבא של תהליך התחייה.
כשמדברים על מסורתיות עולה מטבע הדברים השאלה בדבר היחס שלה ליהדות המזרחית, סוגיה שתפסה מקום מרכזי גם בשיח הזה. אבל חשוב להבין שהיהדות המזרחית לא המציאה את המסורתיות ולא חידשה את התופעה. היא שימרה אותה, בסגנונה הייחודי, אבל היהדות כולה במערב ובמזרח הייתה במשך רוב הדורות מסורתית. האמירה הזו לא באה להמעיט מערכה וחשיבותה של המסורתיות המזרחית, כפי שיוסבר בהמשך, אלא רק כדי להבהיר עד כמה המסורתיות הזו טבעית לעם ישראל כולו ועד כמה תהליך השיבה למסורתיות מתבקש ומובן מאליו.
החלוקה הקשוחה לדתיים וחילונים, שאפיינה את דורות התחייה הראשונים, היא תופעה חריגה ויוצאת דופן בסוציולוגיה הישראלית ומאפיינת את יהדות אשכנז בלבד. החלוקה הזו נוצרה בעקבות ההשכלה והתעצמה עם הופעת הציונות, אבל היא זמנית וחולפת במהותה. "דומה לנו שהננו מחולקים לשני מחנות", כותב הרב קוק במאמרו "מסע המחנות". "תמיד רגילים לצלצל אצלנו בשני השמות… 'חרדים' ו'חופשיים'. שמות חדשים אשר מאז לא היו רגילים להיות מבוטאים אצלנו כלל. ידענו שאין בני אדם שווים במדרגותיהם, בייחוד במה שנוגע לתוכנם הרוחני.. אבל שיהיה שם מוגבל ומיוחד לכך המתאר סיעות ומפלגות, מזה לא ידענו".
בדור הזה, אחרי שדיכוטומיית החילונים־דתיים סיימה את תפקידה, החברה הישראלית מאמצת באופן ספונטני את הזהות היהודית או המסורתיות, ובתהליך הזה יש ליהדות של עדות המזרח תפקיד מרכזי. בלי היהדות האשכנזית לא הייתה קמה מדינת ישראל; אבל בלי הדגם החי של המסורתיות ששימרה היהדות הספרדית־מזרחית, היא לא הייתה מסוגלת לשרוד היום.
את הגשמת חלום הדורות לשיבת ציון אפשרו דווקא תהליך החילון ואימוץ תרבות המערב בידי היהדות האשכנזית. תודעת המערב, המודרנה, אפשרה לעם הזה לגלות בתוכו כוחות ביצוע ומעשה, כוחות ארגון והגשמה, כישרונות פעולה ויוזמה אנושית בתוך ההיסטוריה, ויכולת רכישת כלים תודעתיים לבניין החומר. כל אלה התנוונו במהלך הגלות ביהדות המסורתית, גם המזרחית, ורק המרד בה אפשר את הופעתם.
אבל התהליכים שעברה תרבות המערב בהמשך, שקיעת המודרנה ועלייתה של התודעה הפוסט־מודרנית, לא פסחו על החברה החילונית האשכנזית. המרד במסורת וההתנתקות ממנה הותירו אותה חשופה לתהליכים האלה, וגרמה לחלקים משפיעים בה להיסחף גם הם. הפירוק הפוסט־מודרני מפרק מבפנים את כל הזהויות ואת כל המסגרות: העם, האומה, המדינה, המשפחה, ואפילו הפרט עצמו; הוא מותיר אותו תלוש, מבולבל, מותש, חסר משמעות חיים, אובד עצות ומנוכר לעצמו, ולפעמים אפילו לגופו. כך בדיוק הוא עושה גם לאומה.
לו היינו תלויים רק בתהליכי התודעה של תרבות המערב, בעתיד הלא רחוק מדינת ישראל לא הייתה מתקיימת עוד; ודאי לא כמדינת הלאום של העם היהודי. דבר מכל האידיאלים הגדולים של שיבת ציון לא היה עומד בלחץ ולא היה ניצב על תילו. אבל לנו יש יהדות: תורת ישראל בכלל, ודגם המסורתיות המזרחית בפרט.
ביהדות המזרחית המסורתית, הזהות היהודית ותחושת הלאומיות הטבעית הן מטען מושרש מדורות. האמונה הבריאה, הפשוטה, הטבעית, והקישור האותנטי לתורתה של האומה, מצויים בדי־אן־איי של בניה ובנותיה.
בזכות הבריאות היהודית הטבעית הזו, שקיימת גם בשבטים אחרים באומה אם כי בצורה רדומה יותר, יש היום לעם ישראל כוח לעמוד מול הפירוק הפוסט־מודרני ולהתגבר עליו. הודות לכך יש לנו מאגר של עוצמה נפשית־לאומית ששום פירוק לא יוכל לה. שלב הבניין החומרי של התחייה מיצה את עצמו; עתה בא תורה של הזהות היהודית או המסורתיות, וליהדות המזרחית יש תפקיד מפתח בתחייתה של זו גם בעולם האשכנזי החילוני, בסגנון המיוחד לו.
