לפני שנים אחדות נרתמו כמה מאנשי "מרכז מורשת מנחם בגין" למיזם מיוחד שנועד לאגד את הגותו של בגין ולהוציאה לאור בסדרת חוברות. הם צללו לנבכי הארכיונים, נברו במסמכים ובעיתונים ישנים, ולפתע גילו מאמר לא מוּכר שנכתב במכונת כתיבה והיה נטול סיומת וחתימה. יותר מכול משכו את עיניהם הערות ותיקוני הגהה שנרשמו לאורך כל המסמך בכתב יד צפוף וקשה לפענוח. הם זיהו מיד את כתב ידו של מנחם בגין.
בתום מלאכת בילוש קצרה והתייעצות עם מומחים־לענייני־בגין והיסטוריונים של ימי ראשית המדינה, הגיעו אנשי מרכז המורשת למסקנה שמדובר בטיוטה למסמך פורץ דרך שניסחו יוצאי אצ"ל לפני 73 שנים בדיוק, ואשר זכה בפיהם לכותרת "מגילת זכויות האדם והאזרח של תנועת החרות". התברר שבסתיו 1948 כינס בגין סביבו קבוצה קטנה של אנשי רוח וחברים מהמחתרת – כולם בוגרי בית מדרשו של זאב ז'בוטינסקי – והטיל עליהם משימה ייחודית: לנסח מצע לתנועה הפוליטית החדשה שהקים, "חרות".
טיוטת המסמך נפתחת כך: "מגילת זכויות האדם והאזרח הבאה להלן מגלמת את אמונתנו זו, שמקורה בספר הספרים – 'נעשה אדם בצלמנו ובדמותנו', ויסודה בשאיפת החרות הבלתי מנוצחת, שמצאה ומוצאת את ביטויה במהפכות הגדולות בתולדות העמים". ובהמשך: "הזכות לחיים, לחרות, לדין צדק ולהתנגדות לדיכוי – הן זכויותיו הטבעיות של כל אדם. (…) תנועת החרות המאמינה באדם חופשי, באומה חופשית ובאנושות חופשית, היא תנועה אנטי פאשיסטית".
כדאי לזכור את התפאורה: מסביב יהום הסער, מלחמת השחרור מתנהלת במלוא עוזה ברחבי הארץ, מדינת ישראל הצעירה מתחילה בתהליך של בניית מוסדותיה ותכנון עתידה שלאחר השגת העצמאות. וכאילו אין נושאים אחרים, בוערים יותר, לעסוק בהם, כאילו לא הוטבעה אך שבועות ספורים לפני כן ספינת האצ"ל אלטלנה, כאילו לא ריחפה עד לא מכבר סכנת התלקחותה של מלחמת אחים – דווקא בזמן הזה מחליט מנהיג מחנה האופוזיציה לדון בסוגיות חוקתיות־אידיאולוגיות עמוקות ומרובות־מלל, שעניינן עיצוב חזון לדורות הבאים.
כדי לייעל את עבודת הניסוח נחלקה החבורה לוועדות־משנה. כל ועדה התבקשה לכתוב למצע פרק נפרד שיתמקד בתחום ספציפי: ענייני חינוך, מעמד האישה, פרק העוסק בבריאות, פרק חקיקה ופרק שמציג את החזון החברתי־כלכלי של התנועה. אמון על התפיסה שלפיה זכויות האדם והאזרח קודמות לכל הזכויות האחרות, וכי הן הבסיס להגדרת היחסים שבין אדם למדינתו, העמיד בגין את עצמו בראש ועדה נוספת, נפרדת: זו נועדה לנסח את פרק זכויות האדם והאזרח במצע חרות, וכמובן בחוקה שתאושר בעתיד – כך קיווה בגין – על ידי הפרלמנט הישראלי. יו"ר תנועת החרות צירף לצוותו שני אינטלקטואלים – הסופר והפילוסוף ד"ר יהודה (יוליוס) מרגולין, והמשפטן יוצא אצ"ל ד"ר יוחנן בדר. הוא אף טרח והזמין מאוניברסיטת ייל האמריקנית את עורך הדין פאולר הארפר, מרצה ידוע־שם לזכויות אדם ואזרח, כדי שישמש יועץ־מומחה בצוות.
לא רק שאיפות עתידיות לכינון חוקה הביאו את מנחם בגין לכנס את פורום מנסחי מגילת הזכויות. ארבעה ימים אחרי הכרזת העצמאות החליטה הממשלה הזמנית בראשות דוד בן־גוריון כי תקנות ההגנה לשעת חירום, שאותן הנהיג המנדט הבריטי בארץ ישראל עוד ב־1945, יהיו תקפות גם במדינה שזה עתה נוסדה. החלטה זו העניקה לממשלת ישראל ולרשויות הכפופות לה את הסמכות להגביל באופן שרירותי את חירויות האזרחים ולפגוע בזכויותיהם הבסיסיות.
שתי פרשיות משפטיות שונות שאירעו בתקופת המעבר שבין הכרזת העצמאות ובין הבחירות לכנסת הראשונה, הסעירו את מנחם בגין ונראה שגם עוררו אותו לצאת למאבק נחוש בתקנות החירום. הוא היה משוכנע שבשני המקרים ניצלו רשויות המדינה את התקנות הללו כדי להתעמר באזרחים באמתלה של צורכי ביטחון. טיוטת החוקה שלו ניסתה לעמוד בפרץ: "כבכל מדינה, כן אף במדינת ישראל – חייבת התחוקה להיות מקור חוקיותה של הממשלה. חקיקה יוצאת מן הכלל אפשרית אך ורק במקרה של אסון המאיים על קיום המדינה (מרד מזוין, מלחמה), ולעולם אין להשתמש בה בימי שלום נגד חברה המכירה בעקרונות התחוקה והחרות".
פחות מחודשיים קודם לכן הורה בן־גוריון לקצין צה"ל צעיר, יצחק רבין שמו, להטביע את הספינה אלטלנה מול חופי תל־אביב. ביממה שלאחר מכן החליטו ראשי מערכת הביטחון לעצור ללא משפט חמישה אנשים שהיו מעורבים ביוזמה להבאת הספינה לארץ. עד מהרה התברר כי מערכת הביטחון מאשימה את העצורים – יעקב מרידור, אליהו לנקין, הלל קוק, בצלאל עמיצור ומשה חסון – ב"בגידה במולדת". לא פחות. בעצרת המונים בתל־אביב נשא בגין נאום פומבי ראשון מאז עלה מהמחתרת, ואת הפסקה האחרונה בו הקדיש למעצר החמישה: "אתם, אזרחי העיר והמדינה העברית, נדרשים כולכם להצביע למען ביטולם המיידי של חוקי שעת החירום הבריטיים הטמאים מכל טמא (…) לפיהם נוהגת הממשלה העברית הזמנית. עליכם, על כולכם, לדרוש את שחרורם המיידי של חמשת העצורים".
עוד היו אנשי תנועת החרות עסוקים במאבק לשחרור חבריהם שהושמו בכלא בית־שאן, והנה התפתחה לה פרשייה חדשה שבה הפעילו השלטונות את התקנות לשעת חירום, הפעם כלפי אזרח מהצד השני של המתרס הפוליטי־לאומי: חג' אחמד אבו־לאבן, סוחר עשיר מיפו, שהיה חתום על כתב הכניעה של תושביה הערבים לאחר כיבושה בידי לוחמי האצ"ל וההגנה. באמצע ספטמבר 1948 נעצר אבו־לאבן בהוראת הרמטכ"ל יעקב דורי, ללא צו שיפוטי ובלי שהותר לו לראות עורך דין. ימים ארוכים גיששו בני משפחתו וחבריו באפלה, בניסיון לברר מהי עילת מעצרו ולהיכן נלקח. כאשר נודע כי האיש מוחזק באגף צבאי של בית כלא, החליט אחד מחבריו לעתור לבג"ץ בדרישה לשחררו. בתום דיון משפטי שארך כמה שבועות, קבע השופט יצחק אולשן כי נפל פגם במעצרו של אבו־לאבן והורה להוציאו לחופשי. ואולם, הרמטכ"ל דורי סירב לציית לבית המשפט, ואבו־לאבן הושאר במעצר.
בגין, שוחר זכויות האזרח, נחלץ להגנתו. בעצרת בחירות בחורף 1949 אמר בין השאר: "לאחרונה נתבשרנו על המקרה האופייני, כשבית הדין העליון פקד לשחרר את אבו־לאבן, ובכל זאת לא שוחרר. איננו באים להגן עליו. אך בית הדין העליון ציווה לשחררו, וזה השָׂם לְאַל פסק דין של בית הדין במדינה חותר תחת יסודותיה וראוי לעונש חמור". אבו־לאבן שוחרר לביתו בפברואר 1949, וכעבור זמן הורשה לצאת לירדן. גם היום, בחלוף יותר משבעים שנה, נותרה סיבת מעצרו בגדר תעלומה.
ומה עלה בגורלם של חמשת יוצאי האצ"ל שנכלאו ללא משפט? ובכן, באוגוסט 1948, חודשיים אחרי שנעצרו, הם שוחררו מכלא בית־שאן. שלושה מהם – מרידור, קוק ולנקין – אף הצטרפו לרשימת חרות ונבחרו מטעמה לכהן בכנסת הראשונה. ובכל זאת, אשמת הבגידה שהדביקה מערכת הביטחון למצחם מיד עם מעצרם, לא הוסרה ולמעשה המשיכה ללוות כל אחד מהם עד יום מותו.
בנובמבר 48' הופיע יושב ראש תנועת החרות בעצרת בחיפה והודיע כי הוא רואה במגילת זכויות האדם והאזרח נדבך חשוב במצע הבחירות הרשמי של התנועה. כנראה קיווה שהמגילה תמשוך אליו את אוהדי הזכויות באשר הם, בין השאר בשל הסעיף הבא: "חופש המצפון והמחשבה, חופש הביטוי בכתב ובעל־פה, חופש ההתאגדות, חופש בחירת מקצוע או מקום מושב, חופש הפעילות המדעית והאומנותית, השתתפות בבחירת מוסדות המדינה – הן זכויותיו של כל אזרח שאינן ניתנות לערעור, אף לא באמתלה של 'שעת חירום'".
ואף זאת – "כלל גדול הוא בהיסטוריה האנושית: כשם שהשלום אינו ניתן לחלוקה, כן אין החופש ניתן לחלוקה. הרודים בעמים אחרים ומנצלים אותם, אך לשווא נושאים את שם הדמוקרטיה".
ב־10 בדצמבר 1948, כמה שבועות לפני הבחירות הראשונות בישראל (ובלי קשר אליהן, כמובן), אימצה העצרת הכללית של האו"ם את "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם". ההכרזה הזו נחשבת עד היום למסמך שמחייב את כל המדינות החברות באו"ם, ואילו המגילה שעליה טרחו ראשי חרות – העלתה אבק ונשכחה בארכיון. אבל בין רוח הכרזת האו"ם ובין הרעיונות שמובעים בטיוטת מגילת זכויות האדם והאזרח שהגו מנחם בגין וחבריו יש דמיון ניכר לעין, שממחיש כי אנשי תנועת החרות הקדימו את זמנם.
ד"ר גיל ליטמן הוא היסטוריון ואיש תקשורת. סייע לו בתחקיר: דרור בר־יוסף. הכתבה מתפרסמת בשיתוף עם מרכז מורשת בגין
