זה קרה בערב כשהתכנסנו לארוחת ערב משפחתית, אחי מַנְדֶפְרוֹ הכניס את הפרות לרפת, אחי סַמָאִי הוביל את העזים לדיר ואחותי לַמְלַם אספה את הזרעים של החיטה שהתייבשו כל היום בשמש. ואני במטבח סיימתי להכין את הרוטב לאִינְגֶ׳רָה. לאחר מכן אבא נכנס הביתה והתיישב סביב המוֹסֶב. אימא ואחיי הגדולים ישבו ליד אבא וחיכו שנגיש את האוכל. אבא בירך וכולנו אכלנו בתיאבון. הארוחה התנהלה בדממה, כפי שמקובל אצלנו בזמן הארוחה. אמא נתנה לי גוּרְשָה – פיסת אִינְגֶ׳רָה כמחווה של אהבה – וחייכה. היה ברור שהיא מסתירה משהו..
הלב שלי החסיר פעימה. לפני שבוע החברה הטובה שלי ווֹרְקְנֶש התארסה. האם גם אני עומדת להתארס?! המחשבה על חתונה והאפשרות להיות רחוקה מהכפר, מהורי, מאחיי ומחבריי הכאיבה לי ועוררה בי דאגה.
עם סיום הארוחה לַמְלַם הגישה לאבא את בירת הטַלָה ואנחנו ישבנו סביב המדורה וחיכינו לסיפור. אני הייתי מתוחה ולא חשבתי על הסיפור. גם אמא לא ממש חיכתה לסיפור ואמרה: "אני ואבא החלטנו את מי אנחנו לוקחים איתנו ל'סְגְד'".
כולנו שתקנו והסתכלנו בציפייה. אחיי הגדולים השפילו את מבטם כאות ענווה. בטוחים שאחד מהם הוא שנבחר.
״אני זוכרת שההורים שלי לקחו אותי לסְגְד״. אמרה אמא והפליגה בזיכרונותיה לכפר הרחוק שלה, להוריה ולאחיה. והיא המשיכה לספר. אנחנו, שהקשבנו במתח רב, ישבנו בשקט תחת עינו הפקוחה של אבי. אין ספק שההורים שלי יודעים לייצר סקרנות וציפייה.
אמא נכנסה לחדר וחזרה עם חבילה בידיה. ״מי שיבוא איתנו צריך להיות צח וטהור: נקי מבפנים ונקי מבחוץ״; ״מי שיבוא איתנו יהיה עליו לצום יום שלם… מי שיבוא איתנו יזכה לפגוש את הקֶסִים הגדולים שלנו״. המתח הלך וגבר. "ווּבְנֶש קומי!" ציווה אבא, ואני קפצתי ממקומי במהירות הבזק, חוששת מטון הדיבור שלו. לא הישרתי אליו מבט, אבל בזווית העין הבחנתי בחיוכו שחשף את שיניו היפות. ״את באה איתנו לסְגְד השנה״, אמרו אמא ואבא ביחד. אמא פתחה את החבילה. בתוכה הייתה שמלה חדשה, השמלה היפה ביותר שראיתי מימיי. לבנה כחלב עם עיטור רקמה במרכז השמלה.
זו הייתה הרגשה נפלאה, כמוה לא חוויתי בחיי.
הימים עד ליום הסְגְד עברו עלי בציפיה מתוחה. הדרך לסְגְד נמשכה בהליכה שלושה ימים – אבל אני הייתי כל כך נרגשת וחשתי כאילו הלכנו שעות מועטות בלבד. גם הצום לא הכביד עליי. העלייה להר עם כל עשרות האנשים שהגיעו העבירה בי צמרמורת של קדושה. בדרך אל ההר ראיתי שהנשים מתכופפות, מרימות אבן ומניחות אותה על ראשן. אמא עודדה אותי במבטה לעשות כמוהן. בראש ההר עמדו הקֶסִים הגדולים שלנו עם מטריותיהם הצבעוניות ובמרכז הוצבו הספרים הקדושים -האוֹרִית.
על ההר שררה דומיה.
הנשים הורידו מראשיהן את האבנים וערמו אותן בפינה. ראיתי שהן ממלמלות משהו, גם שפתיה של אמא נעו חרש. ניסיתי להבין מתוך תנועות השפתיים מה נאמר ולחזור על המילים, אבל לא הצלחתי. הניגונים של התפילה היו רכים, נשאו בתוכם געגוע למשהו רחוק. דמעות עלו בעיניי. ראיתי את הנשים נושאות את ידיהן למעלה, חלקן עוצמות עיניים ושפתי כולן מתנועעות. תהיתי בליבי: "מה הן אומרות?"
קצת אחרי אמצע היום החלו המנגינות להשתנות. מנגינות התוגה פינו את מקומן לשירים של שמחה. הנשים החלו לנוע על פי הקצב בתנועה שהיא מעין ריקוד. הן פינו שביל מעבר לקֶסִים, שהחלו לרדת מההר עם האוֹרִית. הנשים ליוו אותם בקריאות צהלה ושירה.
בכפר ששכן לרגלי ההר נערכו כולם לארוחת החג, שהתקיימה בסוכה גדולה שהוקמה כדי לאפשר צל לחוגגים. עשרות מוֹסֶבִים הוצבו בסוכה עם הדָבּוֹ לקידוש. הקֶסִים בירכו ובצעו את הלחמים. צעירים חילקו את חתיכות הדָבּוֹ בין עשרות האנשים שעמדו שם. המסיבה החלה: הוגשה ארוחת חג בשרית, ולאחריה החלו החוגגים בריקודים והשמחה היתה רבה עד מאוד.
מאז השתתפתי בסְגְד עוד פעמים רבות, אבל את הפעם הראשונה בה חגגתי עם הורי לא אשכח לעולם.
יובי תשומה-כץ היא יו"ר עמותת 'חברים בטבע'
