דווקא עכשיו: המשפחות שעברו לאחרונה לערים המעורבות

מיצהר ללוד

אביגיל ומשה שטקל, זוג 9+

אביגיל ומשה שטקל, עד לאחרונה תושבי יצהר שבשומרון, שבו עמד לרשותם בית צמוד קרקע וחצר רחבת ידיים, ארזו בשבועות האחרונים את רכושם ועברו עם תשעת ילדיהם לשכונת רמת־אשכול בלוד. "בינתיים באנו לשנה", הם אומרים, "אבל מי יודע מה יקרה בהמשך. אנחנו פתוחים לרעיונות ולהצעות".

במהלך ימי המהומות, כשתושבים בלוד חשו צורך בחיזוק ההגנה על בתיהם ועל בתי הכנסת בעיר, התארגנה קבוצה מיצהר להתנדב ככוח שמירה. משה שטקל היה אחד מהם. "הם יצאו לכמה שעות שמירה וסיוע, ואחריהן שבו הביתה", מתארת רעייתו אביגיל. "כשהוא חזר הוא הרגיש כאילו הוא משאיר את תושבי לוד במלחמה מאחור, בזמן שהוא הולך לבית שלו ביצהר לישון בשקט".

במהלך השנה האחרונה דיברו בני הזוג על רצונם לעבור למקום שצריך חיזוק, ובין השאר חשבו על הגבעות הסמוכות ליצהר או רחבי השומרון. לבסוף מצאו עצמם עוברים דווקא לעיר המרוחקת 15 דקות נסיעה מתל־אביב. "זה לא מעבָר לעיר, זה מעבר ללוד", הם מדגישים.

בשונה מהבית היישובי שאליו הורגלו, כעת הם נדרשים לטפס שלוש קומות בכל כניסה הביתה, להתגורר בדירה קטנה יחסית עם שלושה חדרי שינה, ולחיות בשכונה שידעה חוסר שקט. "שלושה ילדים יהיו בישיבות במהלך השנה ויחזרו לשבת, כך שבמהלך השנה נהיה בבית עם שישה ילדים", הם מספרים.

ההחלטה על המעבר לא הייתה פשוטה, אבל אצל רוב הילדים היא דווקא התקבלה בהתלהבות, מספרת אימם. "זה התחיל כששלחו בווטסאפ של יצהר הודעה על כך שמזמינים משפחות לחזק את רמת־אשכול בלוד", מתארת אביגיל. "כשהגענו עשו לנו סיור בשכונה, ואז חזרנו ליצהר, ישבנו כל המשפחה והודענו לילדים שמגבשים החלטה משותפת. דיברנו על הכול, ובסוף כולנו היינו בעניין של שליחות, למעט ילד אחד שהיה יותר מסויג. האווירה בשיחה הייתה שפועלים מתוך רצון לעשות טוב ולפעול למען העם".

בזמן שאנחנו משוחחים עם אביגיל, משה בונה ארון באחד החדרים, והילדים מנסים להסתגל לבית החדש. "הסורגים מוזרים להם", אומרת אביגיל. "ביצהר הם רגילים ללכת יחפים ביישוב, ובחופשיות. פה לא הולכים לבד ברחוב, לא יוצאים סתם ככה. המצב שונה ממה שאנחנו רגילים, אבל הקהילה מחבקת ותומכת מאוד, וזה בהחלט עושה את ההבדל".

שניהם עוסקים בתחום מדעי המחשב ולומדים אותו באוניברסיטת אריאל, משה בתואר שני ואביגיל בדוקטורט. אם עד כה הם גרו ביישוב ששוכן בין כפרים ערביים, ברמת־אשכול שתי האוכלוסיות חולקות את אותה שכונה, בניינים, רחובות וחנויות. "אני לא אחת שמפחדת, אבל זו מציאות שצריך להתרגל אליה", אומרת אביגיל. "מתי ולאן הילדים הולכים לבד, אם בכלל, איך מתנהלים".

התושבים החדשים מביאים עימם רוח רעננה שמשפיעה גם על הוותיקים. לדברי אביגיל, "המשפחות שגרות פה כבר כמה שנים, שמחות שאנחנו חווים את המציאות הזו מחדש. אנחנו לא בטראומה. זה מביא רוח חדשה וחשיבה חדשה על כל צעד כאן".

מיד־בנימין לרמלה

אילה ואביעד מורי, זוג 2+

רמלה הסמוכה חוותה אף היא כעיר מעורבת ימים לא קלים במהלך מבצע שומר החומות. פורעים ערבים הציתו בה מכוניות רבות של שכניהם היהודים, מטעני צינור הושלכו ברחוב, ורכוש ציבורי הושחת.

אילה ואביעד מורי עזבו יחד עם ילדיהם את יד־בנימין במהלך הקיץ, וקבעו את מושבם דווקא בעיר המורכבת. חודש בלבד מאז המעבר, הם כבר מרגישים חלק מהקהילה ומהנוף העירוני. "הרבה זמן חשבנו על מעבר לעיר", אומרת אילה. "היינו כל הזמן ביישובים עם אנשים שחושבים כמונו ושדומים לנו. רצינו להיות במקום קצת יותר מאתגר מבחינת סגנון החיים, להיות חלק מעם ישראל ולהשתלב בגרעין שמצד אחד מספק את הקהילה והסביבה הדתית, ומצד שני את החיבור לציבור הרחב".

המחשבה הזו ליוותה אותם בעבר אך לא יצאה לפועל, ודווקא אירועי מאי גרמו למימושה. "היו הרבה יוזמות של עזרה לתושבי רמלה, וזה הגביר את הרצון לסייע לציבור היהודי בעיר שמתמודד עם הפרעות", אומרת אילה, ואביעד מוסיף: "זה בהחלט חיזק את הרצון שלנו לעבור לרמלה, וחידד את תחושת השליחות שבצעד הזה".

מטבע הדברים, לצד הרוח הגדולה היו גם חששות. "כשמגיעים למקום כזה, בטח אחרי הימים שעברו עליו, זו כמובן תחושה מעורבת", משתף אביעד. "אבל שוקלים את הדברים מחדש, מסדירים נשימה, מתגברים על הפחד ומבינים שהנוכחות שלנו פה חשובה".

גם משפחת מורי מתמודדת עם הוויתור על יתרונותיו של היישוב לעומת העיר. "מחצר ענקית שהייתה לנו, עברנו לדירה עם שתי מרפסות של שני מטר על שני מטר. מהחלון של החדר שלנו שומעים את התקתוקים של הרמזור, לא דבר שיש ביישוב. אבל מצד שני החיים שלנו הפכו ליותר מעניינים".

השכנים בבניין החדש סיפרו להם שבמהלך הפרעות הם לא יצאו מהבית שלושה ימים עד יעבור זעם. "אנחנו שומעים מהם שהיה פחד אלוקים לצאת מהבניין. עד שכל הדיירים החליטו לרדת יחד, עשו קצת שרירים והמצב נרגע. האווירה פה היא של ביטחון ואחדות. כל תושב מרגיש שאם הוא ייקלע למצוקה, יהיה מי שיעזור לו".

המעבר מהיישוב ההומוגני לעיר משפיע גם על המסרים החינוכיים בבית. "פעם היינו אומרים לילדים לא להסתכל על דבר מסוים או לכיוון כזה או אחר, בגלל חוסר צניעות. כעת אנחנו לא אומרים את זה בקול, זה קיים בינינו. השיח הפך לכבוד כלפי אדם אחר גם אם הוא שונה מאיתנו או נראה אחרת. וגם אם לא מסתכלים על כל דבר יש כבוד. זו חשיבה אחרת. בשבת הולכים מבית הכנסת הביתה ואומרים שבת שלום לכולם, גם אם לא מכירים אותם. השיח הוא על זהות, על עם ישראל, על מה התפקיד שלנו בתוך המקום הגדול הזה".

לצד קהילת הגרעין שבני הזוג מורי הם חלק ממנה, הם לומדים להכיר קהילות ותיקות ושורשיות יותר ברמלה. "זו עיר מאוד חמה", אומרת אילה. "עוד בשלב חיפוש הדירה גילינו שכל מי שפוגש אותנו מתנהג אלינו כאילו אנחנו הילדים שלו, בלי להכיר בכלל. בשבועיים הראשונים שלנו כאן היו בלי סוף הזמנות לשבתות, עוגות מהשכנים, שלט ברוכים הבאים, שיחות. יש פה אווירה של הרבה אהבה ונתינה, אין מריבות או ויכוחים. להפך, יש הרבה כבוד, חיבור ורצון להכיר".

עם הזמן הם לומדים גם להכיר את בתי הכנסת השונים בעיר, שבעבר היו מלאי מתפללים ולומדים. "הבן שלי היה כבר בארבעה או חמישה בתי כנסת. תמיד הוא היה הילד היחיד, או שחוץ ממנו היה עוד ילד אחד בלבד. המבוגרים מתלהבים לראות ילד שמגיע, אומרים לבעלי שיביא אותו כל פעם, נותנים לו ממתקים. הציבור שמגיע לכאן ממש מחיה את בתי הכנסת הוותיקים, שהולכים ומתרוקנים.

"בשכונת עמישב, לא רחוק מפה, יש בית כנסת תימני עם מעט מאוד מתפללים. בעבר הייתה כאן קהילה תימנית גדולה, אבל המקום התרוקן. לא מזמן הגיע לשם ילד ועלה לתורה. הגבאי כל כך התרגש, אמר שכבר עשרים שנה לא הגיע ילד לעלות לתורה, ושהוא כבר חשב שלא יראה עוד ילדים בבית הכנסת. אנחנו זוכים לפגוש כאן את עם ישראל הפשוט והצדיק. הגעה של עוד משפחות לרמלה זוקפת את קומתם של האנשים האלה. הם מבינים שכל השנים האלה, עם כל מה המאמץ שלהם להחזיק את בית הכנסת, בסוף הם לא נאבקו לשווא".

שמות הרחובות ברמלה מלמדים על היהודים הרבים שחיו בה בעבר. "מהחלון שלנו רואים את רחוב אצ"ל פינת הגדוד העברי, וליד השלטים עם השמות המיוחדים האלה יש כנסייה ובית קברות נוצרי. משפחות ותיקות סיפרו לנו שבגלל הפרעות הן רצו לעזוב, אז אנחנו מבינים כמה חשוב להיות פה. כמו שאם האצ"ל לא היו כאן לפני שמונים שנה אנחנו לא היינו ברמלה היום, ככה אם אנחנו לא נהיה בה עכשיו – הילדים שלנו לא יהיו בה. זו ההבנה שמביאה אותנו להיות חלק מקהילה שעושה טוב, שבונה, שמפריחה, שמחבקת ותומכת איפה שצריך".

מניו־ג'רזי לערד

יעקב ומירב וקס, זוג 4 +

ומרמלה־לוד, דרומה  אל ערד. העיר שנמצאת בקרבת הפזורה הבדואית, חוותה גם היא את הפרעות. מדי ערב הגיעו צעירים משולהבים לדרכים המובילות אליה, הבעירו צמיגים, מנעו מתושבים להגיע לבתיהם, פגעו במכוניות והשליכו אבנים.

יעקב ומירב וקס, הורים לארבעה, נחתו בערד שבועות אחדים לפני ראש השנה, אחרי שחתמו שלוש שנות שליחות בניו־ג'רזי שבארה"ב. "חיפשנו מקום עם חיבור לטבע ויכולת לחוש את האדמה, לצד חיים עירוניים ואוכלוסייה מגוונת וחמה. את כל אלה מצאנו בערד", מסבירה מירב את הבחירה.

עוד כשהיו בחו"ל הם התכוונו להשתקע בערד, אבל לקראת החזרה ארצה משפחותיהם ניסו להניא אותם מהצעד הזה. "ההורים שלחו לנו דיווחים ממה שקורה בערד, והציעו שנחשוב על זה שוב", מספר יעקב. "לקחנו בחשבון את המציאות בציר 60, ברור שלא תמיד מדובר בדרך הכי סימפטית. הכביש פתלתל ולא מתוחזק, ועובר דרך הכפרים הערביים. ידענו שבמהלך הפרעות העיר הייתה בעצם נצורה, וברור שלהיות תלויים בכביש אחד, שמהווה מטרה לגורמים עוינים, זה דבר שצריך לחשוב עליו".

אך למרות החששות הללו, ועל אף המרחק מההורים שגרים בגוש עציון ובמעלה־אדומים, משפחת וקס לא שינתה את תוכניותיה. "שלחתי להם בתגובה שגם במעלה־אדומים יש בעיות ביטחוניות", אומר יעקב בחיוך. "המרחק בין מעלה־אדומים לערד הוא שעתיים נסיעה, והם חששו שהנכדים יהיו רחוקים מדי. אבל היי, אחרי שלוש שנים בשליחות אנחנו באותה יבשת, אז זה כבר טוב".

"מיד לאחר שהגענו כבר חווינו את היחס המחבק שהעיר הזו יודעת לתת", מספר יעקב. "הביאו לנו עוגות לשבת, הילדים כבר הכירו חברים חדשים, יש אווירה כיפית של גרעין בני עקיבא שמחזקים ומלווים כל אחד שמצטרף. יש חיים משותפים יחד עם אוכלוסיות אחרות, חרדים וחילונים. האנשים כאן כולם כמו משפחה אחת גדולה עם אווירה טובה ומחבקת".

"תחושת השליחות לא קשורה לאירוע ביטחוני כזה או אחר", אומרת מירב, "היא קיימת בגלל עם ישראל שפוגשים פה, בגלל המגוון המיוחד. כולם אוהבים להיות פה מאותן סיבות – השקט, החינוך האיכותי, הכבוד ההדדי בין המשפחות והציבורים השונים, האווירה הטובה בין האנשים. בסופו של דבר זה מנצח הכול".

עכו: נשארו מאחור

נחל כהן

ויש מי שעוד מחכים לחיזוק. בקהילת הגרעין בעכו, שמתמודדת עדיין עם ההשלכות של הפרעות, מקווים כי יוכלו להגדיל את הגרעין הפועל בעיר הצפונית.

"הקהילה בעכו כולתל בין מאה למאתיים משפחות, אז זה כבר לא ממש גרעין וטוב שכך", אומרת נחל כהן, תושבת העיר זה עשר שנים, רכזת כפרי סטודנטים ומלגות במרכז צעירים עכו. "באזור המעורב, העיר המנדטורית בעכו, אנחנו עשר משפחות של הגרעין. הקיץ הזה לא קלטנו בגרעין אף משפחה חדשה, ואנחנו מחפשים ומקווים שנמצא את מי שירצה להצטרף אלינו".

בעוד באזורים דומים ישנה קליטה של תושבים חדשים, עכו נותרה מאחור מהבחינה הזו. "אנשים נבהלו מהפרעות", אומרת נחל, "זה לא פשוט להביא כעת משפחות לעיר, ובטח שלא לאזור המעורב. זה דורש די־אן־איי של משוגעים, אידיאליסטים. הבאנו עכשיו פרויקטורית, שהמשימה של איתור אנשים עם אש בעיניים ואידאולוגיה לעכו תהיה מוטלת עליה. הציבור הדתי־לאומי יודע להתגייס למשימות יישוב הארץ, להקים את אביתר, לבנות יישובים. התיישבות בעכו כעת היא ציונות לא פחות מאביתר".

הקושי להביא תושבים חדשים לעכו נעוץ גם במיקומה. "מי שמגיע ללוד או לרמלה נשאר קרוב למרכז, ויכול גם לשמור על מקום העבודה בחלק מהמקרים. פה זה קצת קשה יותר. זה אקסטרים, זו משימה. אפשר לדבר על הפרעות ולשאול איפה הייתה המשטרה ומה עם הפרקליטות ואיפה הצבא. אלה שאלות נכונות, אבל מעל הכול מה שחשוב ומשפיע זה לקבוע עובדות בשטח, להביא ציבור. אנשי חזון שמבינים את אתגר החיים המשותפים ואת החשיבות של שמירה על צביון יהודי בעכו.

"אנחנו לא באים לגרש אף אחד ולא להילחם באף אחד", מדגישה כהן. "יש חיים משותפים עם הציבור הערבי, אף אחד לא ייעלם. אבל לאחרונה הצביון היהודי מעורער והרוח נחלשה. בשנים האחרונות החלה תחושה בעכו שהערבים הם בעלי הבית ואנחנו האורחים, ואנחנו רוצים לשנות את זה. אם זה זוג צעיר שהרגע התחתן ואם זו משפחה מבוגרת – עכו היא עיר מהממת ומדהימה, עירייה שעובדת, מקום יפה. שווה לבוא ולהיות חלק ממה שקורה כאן".