ניסן
סערת אגף השיקום / נועם אמיר
איש לא תיאר לעצמו שאגף השיקום בצה"ל והאגף לנפגעי פוסט־טראומה יקבלו תעדוף וקיצור בירוקרטיה, כפי שקרה ביום האחרון של חודש ניסן. אחרי שלא יכול לשאת עוד את סבל האטימות, איציק סעידיאן הצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום בפתח־תקווה וזעזע את המדינה.
ההלם במשרד הביטחון גרם לכולם שם להבין שמה שהיה עד עכשיו צריך להשתנות. במהרה התקבלו החלטות לשינוי הגישה לנכי צה"ל המתמודדים עם פוסט־טראומה כמו סעידיאן, בעוד הוא עצמו נאבק בשארית כוחותיו על חייו, ונתון בהליך שיקום עד היום.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל חל יומיים לאחר האירוע, והפגנות התקיימו בכל הארץ. צפירת הדומייה ביום הזיכרון הוקדשה לנכי הפוסט־טראומה – "הנכים השקטים", כך קוראים להם.
ימים בודדים חלפו, ובמשרד הביטחון בראשות השר בני גנץ הוחלט על שינוי והוצאת רפורמה אל הפועל. המשרד מינה אנשי מקצוע לקידום הרפורמה ויישומה בשטח, צה"ל מינה לראשונה ראש מדור נכים, והממשלה הקצתה תקציבים לנושא. בסיומה צפויה הרפורמה לכלול את שיפור איכות השירות לנכי צה"ל, מימוש זכויותיהם ויישום תוכנית שתטפל בהלומי קרב ובנפגעי פוסט־טראומה. לא עבר חודש והרפורמה אושרה בממשלה ויצאה לדרך.
התהליך ארוך ומלא במהמורות, אבל כבר היום נכים מודים כי היחס השתנה. הקשב השתפר וכך גם הנגישות, והאטימות שאפיינה את האגף פחתה מאוד. ייתכן שבסיום התהליך המציאות באמת תשתנה, וייתכן גם שלא. לצערנו, ייתכן שבלי איציק, קולם של הנכים השקטים לא היה נשמע.
אייר
אסון מירון / אלי ביתאן
טבעם של מסכמי שנים להגזים בחשיבותן. כל אירוע דרמטי, כל כותרת היסטורית, וכל החלטה אבן דרך. ואף על פי כן ולמרות כל זאת, שנת תשפ"א היא אכן השנה הזאת – השנה שטלטלה את המגזר החרדי.
את השנה פתחנו בתמונות חסידי ברסלב ישנים בראש השנה על גבול אוקראינה־בלארוס. מאות גברים וילדים שבחרו להתעמת עם החוק הישראלי והאוקראיני, ובעיקר עם המציאות, ולסרב לקבל את האיסור להגיע לאומן בראש השנה. המאות הללו הצטרפו למאות ולאלפים שהצטופפו בגל הראשון והשני בבתי מדרש ובאולמות אירועים. התחלואה והתמותה במגזר החרדי, הגבוהה פי כמה וכמה מבשאר החברה הישראלית, הייתה האסון המר הראשון.
אך בשעה שהחברה הישראלית נהנית מהפוגת קורונה קטנה, התרגש אסון נורא נוסף – ארבעים וחמישה בני אדם שנדחסו אל מותם בהילולת רשב"י, מאות פצועים ונפגעי טראומה ואלפים שבור נפער בליבם.
גם במירון, כמו בקורונה, צפה ועלתה אותה משוואה נוראית: המדינה מתעלמת מהנעשה בחצר האחורית ובמגזר החרדי ומעדיפה "לסגור דיל" עם עסקנים, והציבור החרדי, עני וחלש, לא מצליח לנהל את ענייניו בעצמו. אם במשך עשרות שנים נראה היה שאפשר להסתדר איכשהו, הרי שבאה שנת תשפ"א ואסונותיה – קורונה, מירון וקרלין – והוכיחה שאי־אפשר. צריך לגלות אחריות.
אייר
שומר החומות והפרעות בערים המעורבות / יאיר קראוס
מדינת ישראל נקלעת לאירועים בעל כורחה, וכמעט תמיד יוצאת מהם בשן ועין, ואז מתכסה באיפור כבד. בין תרחישי הייחוס של מערכת הביטחון הישראלית לא היה תרחיש כזה, מידיעה – מרד אזרחי ערבי שפורץ בן רגע ושורף בני אדם, רכוש יהודי וסמלי לאום לא תורגל ולא היה חלק מהאיומים שצפו מנווטי הקונספציות. חלקים ממדינת ישראל נקרעו ממנה למשך ימים בזמן מבצע שומר החומות, ויהודים נאלצו לנסוע לבתיהם בשיירות מאובטחות אל מרומי גוש שגב בצפון ויישובי ואדי עארה והנגב. בדומה למאורעות תרפ"א, המשטרה הגיעה אל מוקדי הפרעות מאוחר מדי ואז עסקה בהפרדה בין הניצים. בלוד הֶעתיקה המשטרה את העבר, וגם כעת לקחה מהיהודים את נשקם אחרי הפרעות, ממש כמו שוטרי המנדט הבריטי.
לדעת רבים, שנת תשפ"א תצוין כשנה היסטורית – ולא רק בגלל הקורונה. זו שנה שבה מדינת ישראל התמודדה כמו מיעוט נרדף מול רוב מאיים שעשה מעשי שפטים, איומים, רצח, ביזה והרס של כל מה שמייצג את המדינה הציונית. חלקים בחברה הערבית יצאו בגלוי והבהירו את זהותם ואת השתייכותם הלאומנית לצד של האויב הפלסטיני, ומדינת ישראל נבוכה.
פרעות תשפ"א, כמו בהיסטוריה של העם היהודי, עלולות להיות בבואה של פרעות תרפ"א. אלא שאז חלפו שמונה שנים עד הגל הבא, ואילו כעת זה עלול לקרות מהר יותר. באתוס היהודי־ציוני של תושבי עכו, ואני בתוכם, משהו נפגם השנה. תחושת הכאוס, האנרכיה והחשש האמיתי לחיי אדם לנוכח המשחית שהסתובב ברחובות בפנים מכוסות ועיניים רושפות שנאה וכמיהה לדם יהודי, הותירו רושם שקשה למחוק ואסור למחוק. ושוב המשטרה, כמו בעבר, עמדה מנגד ואפשרה את מסעות ההרס, השריפה והביזה כי לא הייתה מסוגלת או שלא רצתה לנהוג אחרת.
זו לא גזירת גורל. אל תרחישי האיום על ביטחון המדינה נוסף כעת תרחיש חדש שבו בחורינו ייקראו לצאת אל הגבולות ולהגן על המדינה מאיום מן החוץ, ובתוך המדינה יבקש אויב מבית לפגוע בנשים ובילדים. ואיש לא יודע אם הפעם המשטרה תגיע בזמן או ששוב תופיע רק בסוף, להפריד בין הניצים – בין היד עם המאכלת המדממת לנשים ולילדים שנותרו מאחור. שנת תשפ"ב תהיה מבחן של ריבונות ומשילות. שנה שבה תידרש המדינה לחשב מסלול מחדש, לתקן ולעבוד עם בעלי בריתנו הערבים ולהרחיק מקרבנו את מבקשי רעתנו.
סיוון
יצחק הרצוג נבחר לנשיאות / שלום ירושלמי
יצחק הרצוג החליף את ראובן ריבלין בתפקידו כנשיא המדינה רק לפני חודשיים. ריבלין סיים שבע שנות כהונה במשכן, אבל נראה שהסגנון הפוליטי של שני הנשיאים נשמר. שניהם מבקשים לחבק את כל המעגל.
ריבלין הוא איש הימין האידיאולוגי, תומך בארץ ישראל השלמה. אבל את כותרות הכהונה שלו הוא עשה כאשר חבר לעמדות השמאל (והתנגד לחוק הלאום), או כשהופיע בכנסים של ארגוני שמאל (הקרן החדשה), מה שלא היה מעז לעשות כבכיר בליכוד. גם ההתבטאויות של ריבלין עוררו עליו את זעם המחנה שממנו בא. בעיקר ההצהרה השנויה במחלוקת על כך ש"בני עמי בחרו בטרור", אחרי הרצח בכפר דומא.
הרצוג ממשיך את הדרך שסימן לו ריבלין, אבל בכיוון ההפוך. גם הוא רוצה להיות נשיא של כולם. הרצוג, שתכנן לסגת לקווי 1967 מלא מלא ותמך בחלוקת ירושלים לשתי בירות, מבקר בלב השומרון חודשיים אחרי שנכנס לתפקידו, וחונך בתי ספר ומבנים בסלעית ובהר־ברכה, שתי התנחלויות שלא היו נשארות אילו התוכנית שלו הייתה מתממשת. בימין מבסוטים עד הגג וזה בדיוק מה שהרצוג רוצה, כמו ריבלין, להיות נשיא שמאל־ימין. גם במחיר פליק־פלאק רעיוני שאינו מתקבל על הדעת של רבים.
ריבלין והרצוג נבחרו לתפקידיהם בלי הרבה קושי. שניהם פוליטיקאים ותיקים, מכירים היטב את כל חברי הכנסת ואת הדרך הנכונה, לפעמים הפתלתלה, אל הקול שלהם. ריבלין המיומן הצליח להתגבר גם על ההתנגדות של ראש הממשלה לשעבר נתניהו, שרצה לבטל לגמרי את מוסד הנשיאות. הרצוג לעומתו נבחר ביוני האחרון ברוב של 87 קולות, בתמיכתו של נתניהו, מה שעורר הערכות באשר לחנינה אפשרית לראש הממשלה היוצא, אם יורשע בדין. לריבלין והרצוג היה ברור כי אין סיכוי לשום מועמד חיצוני שיתמודד מולם. הנשיאות היא בסופו של דבר פרס ישראל לפוליטיקאים חרוצים ומיומנים במיוחד.
תמוז
הקמת ממשלת בנט־לפיד / עטרה גרמן
לו ה"שגרה" של השנתיים האחרונות הייתה נמשכת, מדינת ישראל הייתה בעיצומה של מערכת הבחירות החמישית או השישית בשלב זה של השנה. לא מעט גורמים במערכת הפוליטית תומכים בכך; הם היו מעדיפים להמשיך במסעות הבחירות על פני ישיבה תחת בנט כראש ממשלה, או תחת נתניהו כראש האופוזיציה.
אם לסכם את השנה הפוליטית היצרית הזאת, אזרחי ישראל נגררו שוב לקלפי, אלא שהפעם – אף שמפת המנדטים נותרה כמעט בלי שינוי – התוצאה הסופית הפכה את הקערה על פיה. הבחירות הרביעיות הביאו למעבר שלטוני, ממשלת בנט־לפיד שמכהנת שלושה חודשים בדיוק, החליפה את ממשלת נתניהו שהחזיקה בשלטון יותר מ־12 שנה.
למעשה, יציאתם של ארבעה מיליון וחצי מצביעים לקלפי בפעם הרביעית בתוך שנתיים, תהליך שנחשב צעד דרמטי והיסטורי, התגמד בהתחשב בתוצאה ההיסטורית עם חילופי השלטון. אבל זה לא הדבר היחיד; בעקבות זאת נוצרו תקדימים כמו מינוי ראש סיעה של שישה מנדטים לראש ממשלה, שיתוף פעולה ראשון עם מפלגה ערבית בתוך הקואליציה וחידוש ממשלת החילופים.
מאה ימי החסד יסתיימו אחרי החגים, ואז תהיה גם נקודת מבחן ליציבות הממשלה (אף שראינו שלא לעולם חוסן), עם המאמץ להעברת התקציב שיהיה בעיצומו. אחרי שמדינת ישראל כולה חישבה מסלול מחדש, מפלגת השלטון לשעבר, עם המפלגות הוותיקות שלצידה שהציגו מאבק נחוש בשלושת החודשים הללו, יצטרכו גם הן לחשב מסלול מחדש או להשתלב במסלול הקיים.
אב
החרם של בן אנד ג'ריס העולמית על יו"ש / הודיה כריש־חזוני
תנועת החרם המוכרת יותר בראשי התיבות BDS, רשמה הקיץ הישג מתוק, לפחות מבחינתה. לאחר לחץ כבד שהופעל בשנים האחרונות, בעיקר מטעם ארגון החרם "ורמונטים למען צדק בפלסטין" על חברת הגלידות בן אנד ג'ריס בארה"ב, התנתה החברה היושבת בוורמונט את המשך הזיכיון לייצור הגלידה הנושאת את שמה בישראל, בהתחייבות כי זו לא תימכר בתחומי יהודה ושומרון. מנכ"ל החברה בישראל, אבי זינגר, החליט שלא להיכנע לדרישה המפלה, ובתגובה הודיעה החברה האמריקנית כי הזיכיון שלו לייצור גלידה לא יחודש בסוף שנת 2022.
ההודעה גרמה בתחילה לבלבול קל אצל הצרכן הישראלי שרצה להשיב מלחמה. בתחילה יצאה קריאה ברשתות החברתיות שלא לרכוש את מותג הגלידה. אולם מהר מאוד התברר כי רכישה של הגלידה המיוצרת במפעל הישראלי, היא דווקא צעד של תמיכה בהנהלה שלא נכנעה לדרישות החרם, וחיזוק מטה לחמם של עשרות עובדים וספקים מאזור הדרום. כלומר – בישראל כדאי לרכוש בן אנד ג'ריס, בחו"ל פחות.
במערכת המדינית הגיבו בתקיפות. ראש הממשלה בנט הדגיש כי מדובר במעשה שיהיו לו השלכות חמורות. שר החוץ לפיד אמר כי "לא נשתוק להם". השגריר בארה"ב ובאו"ם גלעד ארדן פנה ל־35 מושלי מדינות אמריקנים שבהן קיימת חקיקה נגד החרמת ישראל וביקש מהם לפעול משפטית.
כמה מדינות אכן הרימו את הכפפה. בפלורידה לדוגמה, הכריז המושל הרפובליקני רון דה־סנטיס, כי אם יוניליוור, שבן אנד ג'ריס נמצאת בבעלותה, לא תחזור בה, מדינת פלורידה תפסיק להשקיע בה. אך לצד ההכרזות והצעדים המתקדמים לאט, בבן אנד ג'ריס ישראל כמו גם בבתי עסק נוספים בארץ, מקנן חשש לא פשוט כי אם לא יירשם בהקדם צעד משמעותי יותר מבחינת ישראל, ארגוני BDS נוספים יראו בכך איתות להגברת הלחץ נגדם, אפילו יותר.
אולימפיאדת טוקיו 2020 / דותן מלאך
הדחייה של אולימפיאדת טוקיו בשנה עשתה רק טוב למשלחת הישראלית. היא הציגה את ההופעה האיכותית ביותר שלה בכל הזמנים. זה החל במספר שיא של משתתפים שעמד על 90 ספורטאים ב־15 ענפי ספורט שונים. בענפי הבייסבול, גלישת גלים, קשתות, רכיבה ושחייה במים פתוחים – זו הייתה הופעת בכורה ישראלית.
כבר ביום התחרויות הראשון קיבלנו קדימון למה שחיכה לנו בהמשך. אבישג סמברג זכתה במדליית הארד בקרבות הטאקוונדו, עד 49 קילוגרם לנשים, והפכה ברגע אחד לכוכבת. שבוע לאחר מכן נבחרת הג'ודו המעורבת, גברים ונשים, העיפה אותנו באוויר עם תצוגה נהדרת וזכייה במדליית ארד איכותית.
השבוע השני בטוקיו היה מרגש אפילו יותר. זה החל עם זכייה הרואית של המתעמל ארטיום דולגופיאט במדליית זהב בתרגיל הקרקע. המדליה הראשונה אי פעם של ישראל בהתעמלות מכשירים. כמה ימים לאחר מכן עשתה גם לינוי אשרם היסטוריה, כשזכתה במדליית הזהב בתחרות הקרב רב ליחידות. גם זו הייתה מדליה ראשונה של ישראל בענף ההתעמלות האומנותית.
הספורטאים הישראלים שהשתתפו במשחקי טוקיו 2020, שברו את תקרת הזכוכית הישראלית באולימפיאדה, שעמדה בגובה שתי מדליות בלבד. ארבע המדליות שהשיגה המשלחת השנה, הצטרפו לתשע מדליות שהשיגו המשלחות בעבר.
הישג ישראלי נוסף הוא ההגעה ליותר מ־20 מעמדי גמר: אנסטסיה גורבנקו הפכה לישראלית הראשונה ששוחה בגמר אולימפי. מתן רודיטי, יואב כהן, שירה ראשוני וברוך שמאילוב, היו מרחק נגיעה ממדליות נוספות. ארבע המדליות של ישראל מיקמו אותה במקום ה־39 בטבלת הזכיות, מה שכבר פתח לכולנו את התיאבון לקראת משחקי פריז 2024.
אלול
השריפה הגדולה בהרי ירושלים / אילת כהנא
במשך 72 שעות נשרפו למעלה מ־20 אלף דונם של הנוף המוביל לעיר הבירה. למרבה המזל לא היו נפגעים בנפש, וגם הרכוש שניזוק היה מועט יחסית, אך יערות ירוקים וצמחייה ששיוו לדרך העולה לירושלים מראה מרחיב נפש, השחירו. השריפה הגדולה שאיימה על היישובים שבהרי ירושלים לפני כשלושה שבועות, מצטרפת לשורה של שריפות שהתגלו כהצתות בזדון. אם אלו בלוני התבערה שנשלחו מרצועת עזה, ואם אלו הצתות "נוהל שישי" ברחבי יהודה ושומרון, נדמה שהשגרה הרעה הזו שחקה את הרגישות שאמורה לאחוז בכולנו למראה אדמת ארץ ישראל החרוכה.
מנתוני המשטרה שנחשפו אך לאחרונה במקור ראשון, עולה כי מאז החלה השנה האזרחית נרשם מספר שיא בחקירות הצתה על רקע לאומני, פי חמישה מהשנה הקודמת – 126 חקירות לעומת 20 בשנה שלפניה.
אפשר להבין את בחירת הרשויות החוקרות שלא לפרסם נתונים אלו ברבים, כמו גם לא לקבוע חד משמעית כי בעירה כלשהי היא אכן הצתה שנעשתה ביד מכוונת. המחשבה העומדת מאחורי זה היא למנוע ממפגעים פוטנציאליים לעשות שמות ברחבי המדינה ובהחלט נשמעת גם הביקורת באשר למבחן הפיצויים. אך לא בכך צריך להתמקד הדיון, לא זה הציבורי ולא זה המדיני. למדינת ישראל ולרשויות אכיפת החוק ישנם כל האמצעים, ולצערנו גם הניסיון, למצוא את האשמים, להעמידם לדין, לייצר הרתעה ולמנוע הישנות תמונות כואבות כאלו בעתיד.
אסור שהעיניים, וגם הלב, יתרגלו למצב בו לחימה בשריפות היא חלק משגרת הקיץ בישראל.
