תקציר הספר: ד"ר ספי ישורון חולם להיות ארכיאולוג מוערך ומפורסם. לקראת עוד סוף שבוע משעמם, נדמה שחלומו עומד להתגשם כשבזכות טכנולוגיה מתקדמת הוא חושף תגלית יוצאת דופן – כתובת עתיקה על מגילה ממגילות ים המלח, שמנבאת אסון ענק שיכה בישראל ממש בקרוב: מגפה שתהרוג מיליונים. לפי הכתובת, רק דבר אחד יכול לעצור את המגפה ולהציל רבים. על המנהיג של מדינת ישראל – ראש הממשלה – לעלות להר הבית בירושלים, להתפלל ולהקריב קורבן. זהו סיפור על מציאות ודמיון, על עבר והווה, על הר הבית ומשמעותו הלאומית והאישית. עורכת הספר: הגר ינאי.
על המחבר: שלמה צזנה עבד כעיתונאי במשך 25 שנה ובילה שעות ארוכות לצד ראשי הממשלה וצמרת המדינה. צזנה הוא ארכיאולוג, מורה דרך וחוקר ירושלים. הוא כתב ארבעה ספרי מחקר והדרכה שעוסקים בירושלים. "המגילה" הוא הרומן הראשון שלו.
ספי צעד עם ידיים בכיסים אל מרכז האולם הרועש. הוא אסף מהשולחן את המיקרופון הזעיר ותלה אותו על אוזנו. לעמידה החסונה שלו הייתה נוכחות מרשימה. חולצת הטי הלבנה שלבש הבליטה את כתפיו החסונות ואת שרירי בטנו. 182 הסנטימטרים הזקופים שלו השתלבו היטב עם תספורתו הקצוצה והבליטו את תווי פניו הצעירים. עיניו החומות הקרינו שובבות דרך קבע, גם כאשר תעתעו והסתירו את המתח הקל שחש.
"אנחנו מחיים את העבר", פתח ואמר מול תלמידי שכבת כיתות י"ב שהתרווחו על הכורסאות האדומות. על טופס הקבוצה שלהם היה כתוב כי הם בני מחזור ע"ט, מגמת ארץ ישראל וארכיאולוגיה של תיכון בויאר. אה, זה התיכון שלי, הופתע וחייך לעצמו. ספי הבחין היטב כי השמיניסטים הצעירים שמולו אינם באווירה לימודית. הם מיצו כבר מזמן את הביקור הארוך וגדוש התרבות שתכננו עבורם. הוא תהה אם הכוח העצום שלו לרתק קהל יכול לפעול גם על בני הנוער האלה והתחיל לחשב את הסיכויים שהם באמת יקשיבו לו. זה מה שהוא תמיד רצה: שיקשיבו לו.
"אתם יודעים מהו מקום העבודה הנחשק ביותר בעולם?" ניסה פתיחה מחודשת אל מול שומעיו הצעירים. "גוגל!", ענה בקול נחוש בלי להמתין לניחושים מהקהל. "ואני עובד בגוגל!", הצהיר כשהוא מניף בידו השמאלית את מכשיר האייפון מהדגם החדש ביותר בשוק. בעודו מדבר, ראו התלמידים על מסך ענק מאחוריו את התצוגה של הטלפון הנייד שלו. השילוב של הפתיח השונה שבחר והמסך הגדול שנדלק מאחוריו עבד. נראה היה כי הוא לכד את ההקשבה של שומעיו. המורות, שתחילה ניסו להשתלט על הרעש בפנים חמורות סבר, כבר התיישבו בשורה הראשונה של האולם, מה שהוכיח שהתלמידים נרגעו וכי הם כבר לגמרי איתו.
"חשבתם פעם מדוע גוגל לא שמה פרסומות בעמוד הבית שלה?", המשיך ואתגר את התלמידים. "הם פראיירים, החבר'ה האלה של גוגל. מפסידים הרבה כסף! תחשבו על זה. בכל פעם שאתם פותחים את העמוד של גוגל, יכולתם לראות פרסומת לג'ינס, או לתפוצ'יפס. לנייק, או למרצדס. על פרסומת בעמוד הבית משלמים הרבה מאוד כסף!"
"למה באמת?", התפרץ בתמיהה אחד התלמידים והעניק למרצה אישור נוסף לכך שאכן מקשיבים לו.
"השאלה למה אין פרסומות בעמוד הבית של גוגל", הסתער ספי מיד על ההזדמנות להשיב, "שוות ערך לשאלה מדוע לא רואים שידור במסך הטלוויזיה לפני שמחברים את התקע לשקע החשמל. ההקלדה בשורת החיפוש במנוע החיפוש של גוגל זהה לפעולה שבה אתם מחברים את המחשבות שלכם ל'חשמל של גוגל'. עכשיו, כשכתבתם על מה אתם חושבים ומה אתם רוצים לחפש, אתם מפקידים את המוח שלכם באופן מלא בידיו הנאמנות של גוגל. הוא שולט בזיכרון האנושי ומעצב אותו מחדש, בכל יום ובכל שעה.
"ומה אני עושה בגוגל?", המשיך, אף שלמעשה אינו עובד של גוגל, אלא עמית שותף – "אני זה שאחראי לכך שכל מי שמבקש למצוא מידע על העותק הקדום ביותר של התנ"ך, או מי שתוהה מהו הממצא הארכיאולוגי החשוב ביותר מארץ הקודש, יגיע לעמוד שלי: לעמוד על המגילות. בזכות גוגל והמוזיאון, לאחר עשרות שנים שבהן היו המגילות נגישות למתי־מעט בלבד, הנגשנו לציבור החוקרים ולקהל הרחב את כל אלפי הקטעים של המגילות, באיכות שלא נראתה כמוה. פתחנו צוהר לכל אחד בכל מקום בעולם לצפות בממצא החשוב הזה מהמסך האישי שלו, ובכך שינינו את פני המחקר בארץ ובעולם".
"כן, אבל יש משהו שאין לו תחליף במגע האצבעות בעור שממנו עשויה אותה מגילה ובהתבוננות בה במו עיניך", התריסה כנגדו אחת התלמידות. ההערה שלה בקול רועד פילחה את החדר הדומם. מיד כשסיימה את דבריה, הרעים קול צחוק מכיוון חבורת בנים ובנות בקצה השמאלי האחורי של האולם.
"אני חושב ש… מה שמך?" התעניין.
"סיוון", היא ענתה במבוכה.
"סיוון מציינת כאן בצורה מדויקת ותמציתית את הצד השני של המטבע. טוב, חבר'ה צעירים, שמחתי לפגוש אתכם. עכשיו נראה סרט קצר", הוא אמר, ובחסות החשכה שבאולם נמלט מהאודיטוריום ומצא מקלט במשרדו.
ספי התיישב מול שולחן הזכוכית הארוך והרחב שניצב במרכז חדרו, שולחן שהקפיד לשמור נקי מניירת וריק מחפצים. בשני קצותיו עמדו מנורות שולחן מעוצבות ורבות עוצמה אך לא מסנוורות. הוא נזכר בהערה של התלמידה עם השיער האסוף. הוא ניגש אל הקופסה האטומה שהייתה מונחת על הרצפה לצד השולחן ובתוכה אחת ממגילות ים המלח. כוח לא ברור משך אותו אליה והוא החל למשש את קצותיה בידיים חשופות.
לרגע חש צורך למשש את הקלף, אולי כדי לחוש את החומר, או את ממד הזמן האבוד הספוג בתוכו. הוא עצם את עיניו, התרכז בשקט והתייחד עם החומר. התחושה שהציפה את גופו הזכירה לו את השיעור ההוא במעבדה בשנה א' בחוג לארכיאולוגיה, שבו נחשפים לחומרים עצמם. שם למד להבחין בין גוויל של עור פרה לפפירוס, בין ברזל לנחושת ובין אבן יקרה אחת לאחרת. שיעור שאחריו המידע פתאום הפך מוחשי והוא הרגיש בתוכו עוצמה כמו סכר שנפרץ ומימיו שועטים בחוסר שליטה קדימה ומציפים את המרחב.
לאחר מספר שניות שבהן אחז במגילה באצבעות חשופות, התעשת ועטה כפפות. הוא שיטח את המגילה באצבעותיו הארוכות והכניס אותה אל סורק הרנטגן שבאמצעותו העלה את כל הכתבים בתהליך הדיגיטציה היסודי. התהליך הוא תהליך קבוע, יומיומי, שבדרך כלל הוא מקדיש לו כמה שעות ביום, בעיקר בימים שבהם הדוקטורנט שעובד איתו לא מגיע.
אוף, אני מבולבל, נזף בעצמו כשהבחין שהניח את המגילה הפוך, כך שהכתב פונה כלפי מעלה וכי הסורק עובר על צידה העירום של המגילה ואינו סורק דבר. מאחר שכבר לחץ על כפתור הסריקה, וכיוון שידע כי זהו תהליך שאורך כמה דקות ארוכות ומבוזבזות, הוא הרים את עצמו לעבר עמדת הקפה. אחרי שתי דקות הוא חזר נינוח יותר, אחרי שכבר לגם מכוס החרס העגולה שלו.
בבת אחת קפא מול צג המחשב שלו כשגילה כי הסורק, שסרק קלף ריק שלא היה בו דבר, הציג תמונה ובה כתובת. לרגע לא הבין מה רואות עיניו.
איך יכול להיות שהסורק מצא כתובת בצד הלא נכון של המגילה? תהה בפליאה ומיהר להתיישב.
הכתובת שהתגלתה מולו נראתה בדיוק כמו זאת שעל מגילות ים המלח, היא הייתה כתובה בעברית, באותו הפונט שהיה מוכר לו מהמגילות, אבל בסגנון מעוגל יותר, נשי או נערי משהו. העובדה שהדברים כתובים בעברית, שפה של עם שנפוץ בעבר לכל עבר, אבל שב לארצו וכעת שוב מדבר, קורא וכותב באותה שפה, תמיד חיברה אותו למגילות הללו.
הוא אימץ את עיניו וקרא את הכתובת שהופיעה שם:
"ותהי מגפה ממנה יינגפו מאות אלפים מממלכת ישראל השלישית.
"בשנה התשיעית, בחודש התשיעי, ביום התשיעי, בשעה התשיעית.
"בעת ההיא, ישראל חזקה ותיעצר המגפה אם המנהיג יעלה אל המקום אשר בחר ה' לשום שמו שם ויכפר על המעשה".
