קליע יחיד שכב בארונה של שרה והב במשך יותר משלושים שנה. בתוך שקית צהובה וישנה של 'עסיס' – מותג נוסטלגי של שתייה מתוקה – נח הקליע שממנו נהרג בלבנון עשהאל בנה. "לפני שנתיים עשיתי סדר בארון אצל אמא, כי היינו צריכים לאסוף קצת חומר לערב זיכרון", מתאר אבישי, אחיו. "פתאום מצאתי את השקית, ובה הקליע ודף השיבוץ של מי שיצא לסיור", הוא משחזר בגרון חנוק.
רב״ט עשהאל והב שירת כמכונאי בגדוד 55 של התותחנים. ב־13 באפריל 1983, כשצה"ל פעל ברצועת הביטחון, יצא והב ללוות שיירה בעיירה בוקעאתא. בדרך הם נתקלו במחבלים שפתחו לעברם בירי. הג'יפ הראשון בסיור חטף את מרבית האש, ועל הג'יפ השני, שבו ישב והב, נורו קליעים ספורים. אחד מהם הרג אותו מיד. "נכנס לו בשכפ"ץ, והסיפור נגמר", אומר אבישי.
בשקית נמצא כאמור גם דף השיבוץ – צהוב וישן ובו חור, כנראה מקום פגיעת הקליע. ״הקליע הזה פילח את ליבנו ולבבות רבים אחרים", נכתב בספר לזכרו. "הקליע שינה לנו ולרבים מאיתנו את מסלול החיים. חלק ממני כותב את המילים האלה, וחלק אחר עדיין מסרב לקלוט שעשהאל לא יחזור".
"הוא היה עדין ומיוחד", ספדה לו שרה אמו. "אם היה לו יום חופשי, הוא היה מנקה את הבית ומסדר את הדשא כדי לשמח אותי. מי לא אהב אותו?", היא נזכרת בגעגוע. "הוא תמיד בא עם חברים שלו לעזור לי בעבודה כדי שאני אלך הביתה, הוא היה מכבד אותי".
עשהאל היה השישי משבעה אחים – שלוש בנות וארבעה בנים. אמו, ששמה השני צרויה, החליטה עם אביו לקרוא לו ולשני אחיו הגדולים בשמות הילדים של אחות דוד המלך, אבישי, יואב ועשהאל. הבן הרביעי נקרא יוסף, על שם אחיו של שרה, לוחם בתותחנים אף הוא, שנהרג במתקפה אווירית של חיל האוויר המצרי על תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, עשור לפני נפילתו של עשהאל. "לא זכיתי כמעט להיות עם הבן שלי", מספרת האם. "עבדתי, וכאב לי שלא יכולתי להיות איתו הרבה, כי היה חשוב לנו שיהיה לילדים הכול ושיהיו מסודרים. אני רוצה שלא ישכחו אותו".
עשהאל רצה לשרת בגולני, אך משום שהיה בעל מקצוע נלקח לתפקיד בחיל החימוש, ואחרי הטירונות שובץ לגדוד 55 בתותחנים. בנו היחיד של אבישי, אשר, נקרא עשהאל והתגייס לגדוד 51 של גולני, כמו שרצה הדוד שהוא לא הכיר. "קיימתי את המשאלה של הבן שלך", הוא אמר לסבתא שלו בסיום מסע הכומתה. "הסיפור הזה תמיד מלווה אותנו. אבא חי את זה, ואני מרגיש איפשהו שאני עשהאל עכשיו", הוא אומר. אף שקיבל שם נוסף, שי, כולם מכירים אותו בשם שקיבל לזכר הדוד שלו. "זה שם מחייב מבחינתי, אין אפס. אני מרגיש מחויב, ומנסה למלא את החור".
בצבא הגיעו לסיפור הקליע באקראי. בשנת 2016 הוקם במפקדת אגד 215 בחיל התותחנים חדר הנצחה מתקדם ובו מערכות מידע משוכללות עם מידע על כל אחד מהחללים. כשהועבר לחדר ההנצחה החדש ספר האורחים מחדר ההנצחה במתכונתו הקודמת נמצא בו מכתבו של האחיין עשהאל, שכתב בספר לפני כ־15 שנה, כשהיה בן 9, על הביקור במקום ועל הקשר המשפחתי שלו עם האגד. מש"ק דובר צה"ל איתר ברשת החברתית את עשהאל, וממנו שמע על הקליע.
"נושא הזיכרון רגיש בכל הצבא", אומר סא"ל אסף רחמים, מג"ד 55, הגדוד שבו שירת עשהאל. "כשנכנסתי לתפקיד הלכתי לקצינת הנפגעים ללמוד את סיפורי הנופלים, ואחר כך יצרתי קשר עם המשפחות ופגשתי אותן אף שחלק מיקיריהן נהרגו כשאני עוד לא נולדתי". לזכר כל אחד מנופלי האגד ניטע עץ, והמשפחות צולמו ותועדו כשהן מספרות על החלל שלהן.
"כל יחידה שלא זוכרת את הנופלים שלה, אין לה זכות קיום", הוסיף המג"ד. "החיבור של המשפחות לצה"ל חשוב מאוד. הוא ממלא את המשפחות, והלוחמים שלנו חוזרים טעונים מכל אזכרה, ומבינים הרבה יותר את חשיבות התפקיד שלהם. הם מקבלים משמעות לשירות שלהם. זה חלק מהמורשת שלנו, אם נרצה או לא".
במשפחת והב בלמו את הכאב במשך שנים ארוכות. אביו של עשאהל, בנימין, נפטר משברון לב עשור אחרי נפילת בנו. כבר כשהגיעו לבשר לו על מות הבן, קם האב וברח מהבית כי התקשה לעכל את הבשורה, וחזר כעבור דקות. "הרבה שנים לא בכינו, היה אסור להכאיב זה לזה", מספרת אורנה, האחות. "אם אני בוכה אחי מתחיל לבכות, אז הכאב אצלנו היה עצור".
הכאב התחיל לצאת בשנים האחרונות, ככל שהעיסוק בהנצחה גבר. "היה אסור לדבר על האבל. ישבתי באירוע ויכולתי לזכור שאח שלי לא נמצא, אבל אסור היה לי לבכות", מתארת אורנה. "ככל שהזמן עובר זה מגיע בגלים ולא עוזב. השתדלנו לשמור הכול בפנים, אבל זה פצע בנו פצע. עשהאל חסר, ואני לא מספרת לילדים שלי כלום, ואולי זה לא בסדר. הפעם היחידה שהם נחשפים לזה היא כשאנחנו עולים לקבר ואני מתפרקת".
"לא רציתי לקלקל לילדים את מצב הרוח", מסבירה האם שרה מדוע בחרה לא להראות את הכאב במשך השנים. "אני בוכה בתוכי, אבל לא רציתי שהם יבכו. עשהאל נלחם בשביל כל המדינה, ואני לא רוצה שישכחו אותו ואת הסיפור שלו. מספיק כואב לי שאחי נפל בקרב ושכחו אותו".
