מתווה לוח וגיר: לקראת פתיחת שנת הלימודים, מורים ותלמידים מדברים

* במשך שנה וחצי נדרשו בתי הספר לפשוט צורה וללבוש צורה חדשה שוב ושוב. תהליך הלמידה המתמשך של מדינת ישראל בניהול שגרת חיים כלשהי לצד הקורונה, אילץ את מערכת החינוך ואנשיה להמציא את עצמם מחדש. הוא היה ועודנו תזזיתי ומלא סתירות וחוסר ודאות. כעת, בעומדם בפתח שנת לימודים חדשה, שגם היא אפופה ערפל, אנשי החינוך בישראל ממשיכים להרכיב מחדש את הדי־אן־איי של בתי הספר, ואומרים בקול ברור: הדבר העיקרי שיש לטפל בו הוא נפשם הפצועה של התלמידים, והקניה מחודשת של כישורים חברתיים.

"אני מתכוונת לפתיחת שנה רגילה, אבל ברור לי שיהיו סגרים ובידודים"
רינת טיירי, תושבת אשחר, מחנכת כיתה י', אורט פסגות כרמיאל

"מאתגרת", זו המילה שרינת בוחרת בה כדי לתאר את מה שהמורים עברו בשנה החולפת. "אבל גם היא לא באמת מתארת מה שעבר עלינו. השינויים שהיינו צריכים להסתגל אליהם היו על בסיס שעתי, ולא תמיד הצלחנו".

רינת חינכה בשנה הקודמת כיתה י"ב וביקשה להקנות לתלמידיה חוויה נורמטיבית ככל האפשר. "הם איבדו המון בשנה החשובה הזאת, והיינו צריכים להתאים את עצמנו למצב המתפתח בכל רגע. זה התחיל בלהוריד רגל מהגז מבחינה לימודית עד כמה שאפשר, לצמצם שעות ומטלות ולהתמקד במקצועות דחופים יותר, לערוך שיחות אישיות ומפגשים עם ההורים, ביקורי חצר והמון חיזוקים, שבסופו של דבר עבדו, כי התלמידים סיימו את השנה בצורה מדהימה, מגובשים".

הקשב של מערכת החינוך לשטח היה לקוי, היא סבורה. "הפער המשמעותי ביותר היה בין הדרישות של משרד החינוך ובין החוויה בפועל. למשל, ההתעקשות על בחינות בגרות ועל מתווה קפדני של בגרויות פנימיות ומה הן יכללו. הכול היה תוך כדי תנועה ובכאוס אדיר, ואנחנו ניסינו להתאים את הדרישות למציאות. במבחן התוצאה, התלמידים שלי כולם זכאים לתעודת בגרות, אבל האם זו המטרה? בעיניי, כאשת חינוך, לא. התעודה היא אמצעי להעביר להם כלים לחיים, ואת זה פספסנו".

לדברי רינת, מתווה הקפסולות למשל לא התאים כלל לחטיבה העליונה. "תלמיד היה רשאי להיפגש עם שלוש קפסולות, אבל מה קורה אם הוא לומד חמישה מקצועות שונים?" גם יצירת הקשר האישי עם התלמידים הייתה מורכבת. "ניסינו עד כמה שאפשר לגרום להם להפעיל מצלמות ולשאול מה שלומם, אבל כשאין קשר עין קשה להבין מה קורה בבית, אם ההורים בחל"ת או לא, מה המצב הכלכלי ועוד. אני יכולה להגיד שעם כל המאמצים, לא הצלחתי לעמוד בכל המשימות".

כמו לרבים מעמיתיה, גם לרינת אין מושג איך ייראה יום רביעי הקרוב. אבל היא למדה להתכונן ללא נודע. "כרגע אני מתכוונת לפתיחת שנה רגילה, פנים אל פנים, עם כיתה חדשה, אבל ברור לי שיהיו סגרים ובידודים".

רינת מתכוננת גם מבחינה חינוכית: "מכיוון שמדובר על שכבת י', שהיא קריטית לתלמידים בהסתגלות לתיכון, מה שאעשה זה לשים לרגע את הלימודים בצד ולקיים שיחות אישיות – בין אם בזום ובין אם על המדרכה מחוץ לבית. להכיר אותם, ליצור דינמיקה קבוצתית. ברבעון הראשון לטעמי צריך לתת להם מענה רגשי וחברתי יותר. תעודת בגרות אפשר להשלים בשנה אחת בלי שום מורה. המענה שבית הספר צריך לתת לתלמידים היום הוא כישורי חיים ומיומנויות. אנחנו כבר לא האדונים על הידע. דרך המקצועות אנחנו מלמדים מהי התמדה, עקביות, עד כמה הישגיות חשובה ושהיא לא מילה גסה".

מבחינתה, למרות הקושי, הקורונה סיפקה לתלמידים הסתכלות חדשה על המציאות. "הם הבינו למשל עד כמה חשוב לצאת החוצה ולפגוש אנשים. עד כמה העצמאות היומיומית, הדברים הקטנים שהיו רגילים להם, חשובים. היא הפכה את הדור הנוכחי לפחות מפונק. היא העניקה להם פרופורציות וחיזקה אצלם את הצורך באינטראקציה חברתית. הקורונה גם עשתה טוב לחלק גדול מהמשפחות, שנדרשו להיות בבית ולהתמודד עם מציאות מורכבת וקצת מפחידה. אמרתי לתלמידים שלי: הכאוס הוא הסטנדרט החדש. אתם צריכים לדעת לנשום עמוק ולהכיל את זה. המציאות היא נתונה, ולמדנו להתמודד איתה".

"אנחנו פועלים במרווח אי הוודאות"
מנדי רבינוביץ, מנהל בית בירם, התיכון הריאלי העברי בחיפה

"הדבר המרכזי שאנחנו עסוקים בו היום הוא התאמת בית הספר לתלמידים שעברו שנה וחצי של קורונה נפשית", אומר מנדי רבינוביץ, שמנהל את התיכון המיתולוגי בעשרים השנים האחרונות.

"מה שמטריד אותנו בעיקר הוא הפערים הרגשיים והחברתיים. המון תלמידים מדווחים על ניכור, בדידות וחרדות שהתפתחו אצלם. ראינו גם עלייה בדיווחים על הפרעות אכילה. תלמידים נחשפו להרבה תכנים שבדרך כלל נעלמים מן העין, וראו בבית התפתחויות בתוך המשפחה ובאופן אינטנסיבי יותר. הם נחשפו למצוקות שלא תמיד יכלו לשתף בהן, כי כולם היו עסוקים בעצמם. אנחנו יודעים שמה שגורם לילדים אושר הוא מפגש עם בני גילם ושיחות משמעותיות. לכן נפתח את שנת תשפ"ב במסעות. נעצור את ימי הלימודים לטובת שיחות אישיות ופעילויות. הספק החומר פחות מטריד אותנו".

גם כעת, פתיחת שנת הלימודים עודנה מוטלת בספק. "אנחנו פועלים במרווח אי הוודאות. אנחנו לא מתווכחים עם ההחלטות הממלכתיות. אנחנו לא מומחים, ויש פה לקיחת סיכונים מחושבת שגם אם הייתה לנו ביקורת עליה, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להשתתף בה. לכן הלכנו עם מה שהוחלט בעניין מתווה החזרה ללימודים, ואת הביקורת לא חסכנו.

"למשל, אחת הביקורות הכי גדולות שהשמעתי בכל הזדמנות הייתה שהניסיון להשליט אחידות בנהלים לכל בתי הספר בלי הבחנה בין יישובים, פרופילים ויכולות של כל בית ספר, או שיעור מחוסנים – הוא בלתי סביר. הייתה כאן הזדמנות שהוחמצה, להעצים את המנהלים ולאפשר להם לקבל החלטות בשטח לפי ההנחיות. אם אנחנו אחראים מספיק לדאוג לרווחתם של הילדים ולעולמם התרבותי והרוחני, אנחנו אחראים מספיק לשמור עליהם בריאים".

יותר מ־90 אחוזים מתלמידי הריאלי מחוסנים, אך רבינוביץ' מתייחס גם לעשרת האחוזים הנותרים. "אמרתי למורים שייקחו בחשבון שבכל כיתה יהיו תלמידים לא מחוסנים, אבל לא ארשה להם לשאול מי הם. זו דילמה אתית בין שמירה על פרטיות התלמיד ובין שמירה על בריאות המורה. צריך להבין את ההשלכות: מורה שאומר שהוא לא נכנס לכיתה עם תלמיד לא מחוסן, יכול ליצור לחץ חברתי ונפשי כבד על תלמידים".

"שנת הקורונה נתנה לכולנו פרופורציות", הוא אומר. "היא אפשרה לבית הספר לערער על כל מיני הנחות יסוד שהיו צריכות להשתנות מזמן. לא יכול להיות ש־90 אחוז מהזמן יושבים ולומדים ושההפסקות קצרות כל כך. גם עניין הטכנולוגיה צפוי להשתנות. מה תלמיד צריך מבית הספר? שיהיה לו מעניין ומסקרן, ושמורים יתעניינו בו ויהיה להם אכפת ממנו".

מבחינתו לא רק התלמידים השתנו, גם המורים. רבינוביץ מונה את ההשלכות החיוביות: "הקורונה נתנה קפיצת דרך לפדגוגיה, שעשרים שנה של השתלמויות לא היו עושות. מורים יצרו בעצמם פרקטיקות פדגוגיות והבינו אילו עוצמות יש בהם. מחנך שמסיים יום לימודים שלם בזום לא פורש לעיסוקיו, הוא עובר לערוך שיחות אישיות בזום. הגבולות בין זמן העבודה לזמן הבית נשברו בשנה הזאת. מורי ישראל היו הגיבורים של התקופה, לא פחות מהרופאים".

"אני מתפללת שזו תהיה שנה שגרתית"
מיכל גוליאן, עולה לכיתה י"ב, אולפנת בני עקיבא פסגת זאב

מיכל נרגשת לקראת תחילת השנה האחרונה ללימודים. "בשנה הזו אנחנו מקבלות מהאולפנה המון כלים והכוונה להתחיל את החיים, ואני ממש רוצה להתחיל כבר את התהליך. אני מתפללת שזו תהיה שנה שגרתית , ובעזרת השם שתיגמר כבר הקורונה. השנה האחרונה הייתה מבאסת. חוסר הוודאות היה נוכח תמיד, ודברים השתנו כל שנייה. התמודדנו עם הכול וברוך השם השנה עברה בטוב ועם ציונים טובים, אבל זה דרש ממני יותר מאמץ מבדרך כלל.

"בלמידה מרחוק", מפרטת מיכל את הקשיים, "לא היה את הקשר האישי שתמיד חווינו, למרות שמצד שני היו המון שיחות עם המורות. הן נתנו מעצמן עבורנו מעל ומעבר. ראיתי צד שונה של המורות גם אחרי שעות הזום. אבל ללמוד לא בבית ספר זה קשה, יש הסחות דעת. היו איתי עוד שלושה אחים שלמדו מרחוק, והרבה פעמים היה לי קשה למצוא מחשב פנוי. אבא שלי גם עבד בבית. בכיתה המורה מעירה אותך אם את חולמת, בבית לא היה מי שיעשה את זה. זו תחושה שאת עובדת על עצמך: להיות כל היום בפיג'מה, להרגיש חופש גדול, אבל את כן עושה טובה שנכנסת לשיעורים".

מיכל גם חלתה בקורונה בעצמה וחוותה לא מעט בידודים. "הייתי הרבה לבד, והמורה שלי עזרה לי בכל צעד. מתמטיקה זה מקצוע שאני ממש טובה בו, אבל בגלל הקורונה היה לי קשה. בכלל, כל מועדי א' היו לי מאוד קשים. רק בזכות עזרה מטורפת מהמורה שלי למתמטיקה ומהמחנכת שלי הצלחתי לעבור את מועד ב' בהצלחה, ואני מאושרת מזה".

ובכל זאת, אומרת מיכל, "אני מרגישה שבכיתה י"א למדתי לא רק איך ללמוד אלא איך להתמודד עם לחץ ועם מצבים לא שגרתיים למרות שבקושי נפגשנו, התגבשנו מאד כל השכבה. אם בחודשיים האחרונים שהיינו כן בבית הספר, או בזומים כשהיינו עוזרות אחת לשנייה בלימודים. לפני חודש עשינו מפגש של השכבה לדבר על מה נעשה בשנה הבאה. רואים את ההתרגשות אצל כולן, את האנרגיות. אנחנו רוצות לפעול יותר בשנה הקרובה, לתת דחיפה לאולפנה, בא לנו להרים לכולן את מצב הרוח. כולן היו מבואסות השנה, ואנחנו לא רוצות עוד שנה כזו".

"אני מדברת איתך וקולטת את כל מה שעברנו בשנה הזו", היא משחזרת בהשתאות. "מצד אחד היה המון רע, מצד שני היה בזה גם טוב. אני מקווה שנלמד מהדברים הפחות נעימים, ושנמשיך הלאה את הדברים הטובים לתוך השנה הבאה".

"להתחיל מחדש את התיכון"
שגיב חנוכייב, עולה לכיתה י"ב, קריית החינוך, אמי"ת עתידים באור־עקיבא

עשרים יום – זהו מספר הימים ששגיב היה בבית הספר באופן פיזי בשנה האחרונה. כך שאפשר להבין כמה הוא מתרגש כעת: "בא לי ללכת כבר לבית ספר, וזה משהו שאני לא רגיל להגיד. אני והחברים מתגעגעים לקשר האישי עם המחנכת, לצחוקים, לחוויות, למנהל – להכול".

את דורית המחנכת הוא מזכיר כמה פעמים במהלך השיחה. "בסגר אתה נמצא בלופ אינסופי של חוסר מעש. אתה בקושי קם בבוקר, לומד ככה ככה, כשמסתיימים הלימודים אתה מתיישב מול הטלוויזיה, כל הזמן אוכל ולאט לאט גם שוקע בדיכאון. דורית הצילה אותי מלהיכנס ללופ הזה שוב ושוב, בעצם זה שהיא הייתה 'חופרת' לי בטלפון ובהודעות ווטסאפ. היא נתנה לי תקווה לעתיד. אנחנו בני נוער, לא תמיד חושבים על החיים קדימה. דורית דאגה לתת לי את הפרספקטיבה הזאת, ולמלא אותי מוטיבציה לא להתייאש".

כתלמיד י"א, השנה החולפת כללה בחינות בגרות רבות: "היה מאוד קשה להעביר את השנה הזו בלמידה מרחוק. אם לא המחנכת שלי, שהתקשרה כל הזמן ודיברה עם אימא שלי והייתה 'מציקה' לי ללמוד – כנראה לא הייתי עובר שום בגרות השנה.

"לחזור ללמוד פיזית בתוך כותלי בית הספר זה כאילו להגיע מחדש לתיכון. עדיין לא אמרו לנו מה הולך להיות, פשוט מגיעים באחד בספטמבר, נפגשים עם המחנכת, רואים מה שלום כולם ובונים מערכת. רוב רובה של השכבה שלנו מחוסנים, מה שמאפשר לנו לחזור. אני מתגעגע להכול, אבל בעיקר לראות אנשים, חברים. אני מתגעגע לשגרה. פעם אהבתי לפרוץ גבולות, אבל עכשיו אני כל כך מתגעגע לנורמלי, למסגרת. בלי מסגרת הייתי הולך לאיבוד.

"היעדים שלי השנה הם ללמוד חזק, לצמצם פערים ולעבור את הבגרויות כמו שצריך עם ממוצע של 90 ומעלה. הייתי ילד עם הרבה קשיים חברתיים, והקורונה לימדה אותי דבר חשוב מאוד – כמה יש לי להעריך. את בית הספר, את המחנכת שלי, את החיים שהם לא מובנים מאליהם. קיבלנו הרבה יותר שיעורי בית, וזה לימד אותי לשבת ולשבור את הראש.

"חשוב לי שמערכת החינוך תדע להבין ולהכיל ילדים שלא מצליחים, לא רק מבחינה לימודית אלא גם מבחינה נפשית. יש לי חברים שאיבדו את כל הביטחון שלהם בשנה הזאת. פתאום לא מכירים את הבן אדם. אבל אני חייב להגיד שהריחוק קירב בינינו מאוד, אחד עוזר לשני לפתור משוואות או להבין טקסט באנגלית או בלשון. אמנם לא נפגשנו פיזית אבל נפגשנו וירטואלית ועזרנו. גם זה משהו שהייתי רוצה שיימשך בשנה הקרובה".

"אפשר ללמד מרחוק אבל אי אפשר לחנך מרחוק"

הרב ניצן ברגר, ראש ישיבה תיכונית אמי"ת כפר גנים, פתח תקווה

"די מיצינו ושבענו את הלמידה מרחוק", אומר הרב ברגר, שאת הימים האחרונים וגם את הלילות מעביר בהתכוננות לכל תרחיש אפשרי בפתיחת שנת הלימודים. "התובנה המרכזית שלי מתקופת הקורונה היא שאפשר ללמד מרחוק אבל אי אפשר לחנך מרחוק. תובנה שאני גוזר ממנה מסקנות לשנה הקרובה. עשינו מאמצים עילאיים במהלך הקיץ להעלות את אחוז המתחסנים בקרב התלמידים וההורים. היה לי ברור, כבר בתחילת החופש שככל שהאחוזים יהיו יותר גבוהים נוכל לפתוח בהיקף גדול יותר את הלמידה ובלי קפסולות. וזה עבד. נכון להיום יש לנו בכל השכבות מח' ומעלה מעל 70 אחוז מחוסנים ובכיתות י"א – י"ב מעל 90 אחוז מחוסנים". נתונים אלו מאפשרים לישיבה התיכונית לפתוח את הלמידה מקרוב בתוך בית הספר גם אם פתח תקווה תהיה אדומה".

בשנים האחרונות בבית הספר של הרב ברגר ניתנו דגשים פדגוגיים של פיתוח לומד עצמאי ומיומנויות של למידה מרחוק גם בלי קשר לקורונה, שהעצימה איכויות אלה. "אלה דברים שהיו בעצלתיים ובשוליים והיו התנגדויות של מורים ואני מרגיש שהקורונה הכריחה את כולנו לעלות עשר מדרגות בשימוש שלנו בכלים טכנולוגיים למיטוב ההוראה בכלל".

התלמידים הצליחו ללמוד כך השנה?

"כמובן שבהתחלה היה קושי אבל ככל שעבר הזמן והתלמידים והמורים הבינו שאין ברירה, אז התייחסו לזה יותר ברצינות. להגיד שהלמידה הייתה אפקטיבית כמו תלמיד שיושב בכיתה ונמצא בתוך אקלים של הישיבה – ברור שלא. אבל אם נסתכל על תוצאות הבגרויות – גם במבחנים חיצוניים לא הייתה נפילה".

הרב ברגר חוזר גם הוא על הפגיעה הכי משמעותית שבבידודים ובסגרים: מיומנויות רגשיות וחברתיות. "הרבה מהתלמידים שלנו מדריכים בתנועת נוער. ושמנו לב שרבים מהם עזבו את ההדרכה באמצע הדרך. זה יושב על תרבות שהם סיגלו לעצמם, אורח חיים יותר עייף. בהקשר הרגשי, רואים את זה בשיח איתם, הם יותר מצוברחים. הם יותר משועממים וזה פתח לכל מני מחשבות. חז"ל לא התבלבלו כשאמרו ש'בטלה מובילה לידי שעמום'".

"גם התחום הרוחני ניזוק בקורונה" הוא מבקש לציין. "חיבור לתפילה וללימוד תורה, קשה לחבר את החבר'ה לדברים האלה מרחוק, בטח בגילי ההתבגרות. בתחילת שנה אנחנו רוצים לאסוף כמה שיותר חוויות ואלול מזמן את זה".

ומה בכל זאת נתנה הקורונה למורים ולתלמידים? לדברי הרב ברגר נרכשו מיומנויות פדגוגיות רבות אותן הוא מתכוון ליישם בשנה הקרובה. "הייתה הזדמנות פז לגלות את הלמידה מרחוק ואני מבין שבמינונים מסוימים נכון גם לכתחילה להשתמש בה. למשל, אם תלמידים בישיבה תיכונית אמורים ללמוד מקצוע מסוים מרבע לחמש עד שש ועשרים, כולנו מבינים מהי אפקטיביות של שיעור כזה. יותר חכם בעיניי לשלוח אותם ברבע לחמש הביתה להתרענן ובשעה שמונה בערב לפתוח את הזום ולהעביר בשעה מה שהייתי מעביר ב-90 דקות בזום. מקצוע של חמש שעות שבועיות אני יכול להמיר בשעתיים כאלה במהלך השבוע".

"אני ממש מרגיש נעלב מחוסר השיתוף של מנהלים בקבלת החלטות" הוא מוחה. "יש ניתוק של המטה מהשטח. יש לנו המון ניסיון שנצבר ועצות שיכולות להיות יעילות. משרד החינוך לא ראה לנכון לתקצב בשנה וחצי האחרונות וגם לא קדימה, ממונה קורונה בית ספרי בחינוך העל יסודי. מי מאיתנו לא צריך להתעסק עם הבידודים, עם המאומתים, עם הבדיקות המהירות, ועם בדיקות הצוות?"

ויחד עם זאת, הרב ברגר מרגיש אופטימיות. "אני בהתרגשות גדולה ובגעגוע גדול לתלמידים וביום שנחזור אברך שהחיינו בשם ומלכות. אנחנו תמיד שואפים ליותר ואני מקווה לסיעתא דשמיא בשנה הקרובה".