בכניסה לבית במודיעין־עלית שבו משפחת דרקסלר יושבת שבעה, מבקש ילד חרדי לאסוף את בקבוקי השתייה הקטנים שהצטברו מהמנחמים ומבטיח למחזר אותם, ואת הכסף לתרום לעילוי נשמתו. 45 שנים נלחם יצחק דרקסלר בפגיעות הפיזיות והנפשיות מאז אותו יום נורא באוקטובר 1973, כאשר הטנק שלו חטף פגיעה ישירה מטיל סורי.
דרקסלר, אז חייל בנח"ל החרדי, ספג פגיעה אנושה, נשרף ברוב חלקי גופו והוכר כבעל 95 אחוזי נכות. למרות זאת הקים משפחה וגידל שישה ילדים, והקדיש את חייו לשילוב חרדים בצה"ל ולהנצחת חללים חרדים. בשבת האחרונה נפטר, והוא בן 67. נפגשנו בראשית השבוע עם בני משפחתו האבלים: רבקה רעייתו, שליוותה אותו לאורך 45 שנות נישואין; ילדיו צירה, דב ונחמן המקיימים אורח חיים חרדי, חזי המשתייך למגזר הדתי־לאומי, ובנימין וחיים שעזבו את העולם הדתי. חיים נחת זמן קצר לפני שיחתנו מסין שבה הוא מתגורר. למרות אורח חייהם השונה, האהבה לאביהם והידיעה שהוא היה גיבור משותפות לכל השישה.
"כשהגענו למחצבות של כפר גלעדי ראינו על כל טנק ישראלי 20 טנקים סוריים, ואת הטנקים שלנו נשרפים בזה אחר זה", תיאר דרקסלר בראיון ל'מעריב' בעבר את הקרב שבו נפצע. "אני זוכר שהעלינו פצועים שהטנקים שלהם חטפו פגיעות ישירות. אלו שהתמזל מזלם ולא נפגעו יצאו מהטנק השרוף ועברו לטנק אחר. היינו בציר הנפט כששמעתי בום גדול. חטפנו פגיעה ישירה והטנק התפוצץ. החייל שאספנו נפצע קשה מאוד ומת כמעט מיד. רכנתי לעזור לו והמסמכים שלי נפלו עליו. אחר כך אספו את הגופה, מצאו את המסמכים וחשבו שהוא אני. כל אחד בטנק עף לכיוון אחר. מפקד הטנק עף החוצה וכך יכולתי לצאת, כי הייתי מתחתיו במקום צר וצפוף. בחוץ התרומם העשן ולא ראיתי כלום. נשרפתי לגמרי אבל לא הרגשתי כאב. רק העיניים החשיכו. הייתי לבד כי אף אחד לא בא לפנות אותי. פחדתי. חשבתי על אשתי ועל התינוק שאמור להיוולד לנו. אז עוד לא ידעו מראש אם זה בן או בת. אני זוכר שהתפללתי לקדוש ברוך הוא. אמרתי לו: 'דבר אחד אני מבקש, שלכל הפחות אשמע את המילה אבא. אחר כך תעשה איתי מה שאתה רוצה'".
דרקסלר כמעט עלה על טנק סורי, אך ברגע האחרון התעשת ונאסף על ידי טנק ישראלי. הוא פונה לבית החולים רמב"ם, התעורר אחרי 24 שעות, זכר את מספר הטלפון של הוריו ויצר איתם קשר. כשאמו הגיעה לבקרו, היא נכנסה אל החדר ואמרה: "יצחק לא פה". היא לא הצליחה לזהות את בנה מבעד לתחבושות. רק כשהוא קרא לה בקול חלוש "אמא", היא ראתה אותו והזדעזעה.
הם היו אז זוג טרי, ורבקה הייתה כאמור בהיריון. בימים הראשונים ניסתה משפחתה להסתיר ממנה את הפציעה. כאשר פגשה לבסוף את בעלה ידעה שחייה כפי שהיו עד כה לא ישובו עוד למסלולם. במשך חצי שנה שהה דרקסלר בבית החולים ועבר לא פחות מ־70 ניתוחים. בהמשך עבר לשיקום ב'בית קיי'. באחד הימים סבל מכאבי בטן קשים, ואחד מחבריו אמר לו בהומור: "נו, אולי אשתך יולדת". יצחק התקשר ל'בילינסון', ושם אכן בישרו לו על הולדת בתו הבכורה, צירה. "הוא התרגש מאוד", נזכרת רבקה, "ההיריון נתן לו כוח לחיות. בשיקום הוא כל הזמן אמר לכולם 'אשתי בהיריון', ואני התביישתי והסתתרתי".
במהלך השנים שב דרקסלר והתאשפז לצרכים שונים. כל חייו סלד מבתי חולים. גם לאחרונה, כשנפל במשרד והבין שמצבו הולך ומידרדר, סירב להתאשפז. הוא הסכים רק לאחר שילדיו שכנעו אותו. הילדים אומרים כי אביהם למעשה "ברח" מהאשפוז הראשון. רבקה מתקנת אותם: "הוא היה חצי שנה ברמב"ם והתחנן לצאת כבר לאוויר. הוא לא באמת ברח, אבל רצו לעשות לו עוד ניתוח ליישור אצבע. הוא החליט שהוא לא רוצה והיא נשארה עקומה".
לאורך כל חייו נשא צלקות בתוכו, אך עם אלה החיצוניות נאלץ להתמודד בכל רגע נתון. המשפחה גרה תחילה בבני־ברק, ומשם עברו לעמנואל כאשר דרקסלר מונה להיות גזבר העירייה בעיר החרדית החדשה. לפני כשש שנים עברו לאלעד. בכל מקום ליוו אותו מבטיהם של הסובבים.
בנימין: "פיזית, אבא התרגל לפצעים במהלך השנים. הפגיעה הנפשית הייתה קשה יותר. הוא התבייש באיך שהוא נראה, והיה לו חשוב שידעו שזה קרה בשירותו להגנה על המדינה". רבקה: "לפני הפציעה הוא היה בחור יפה מאוד, לכן היה לו קשה עוד יותר להתמודד. הוא היה מסתכל בראי ואומר בעצב: 'תראי איך אני נראה'".
דב: "אני זוכר שאבא הגיע לבקר אותי בישיבה וכולם הסתכלו עליו. ברחתי והסתתרתי, ואז כשהוא ראה אותי הוא צעק עליי: 'אני מסתובב עם זה עשרות שנים על גופי, ואתה מתבייש?' ואז החלטתי שאני לא מתבייש בזה עוד". בנימין: "אנשים היו נועצים בו מבטים ברחוב. הייתי אומר להם, 'תפסיקו, מה אתם מסתכלים?'" נחמן: "הוא התבייש רק כשלא ידעו שזה מהמלחמה, בגלל זה היה לו חשוב לציין בכל מקום שהוא נכה צה"ל".
ואילו צירה מספרת שכילדה דווקא הייתה מתגאה במראה החיצוני של אביה. "זה היה משהו חריג, וכשחברות שאלו אותי למה אבא שלי נראה ככה, הייתי גאה לספר".
הוריו של יצחק ליוו אותו בכל תקופת האשפוז הראשונה, הממושכת. אמו לא עזבה את מיטתו, למעט בשבת, אז הייתה בתה מחליפה אותה. "היא אפילו רצתה לתרום לו עור לניתוחים", מספרת אשתו רבקה. הוריה התקשו להתמודד עם האסון. "אני זוכרת שהגענו להוריי שבת אחת, כשיצחק השתחרר. אבא שלי הסתכל עליו ופרץ בבכי. אמרתי: 'איך נהיה כאן עכשיו כל השבת?', ובאמת נסענו הביתה חזרה עוד לפני שבת".
רבקה מסוגרת בכאבה, ממעטת לדבר, שוקלת מילים כדי לא לפגוע, לא בבעלה המת ולא בילדיה החיים. "את שואלת איך התמודדתי? לא היה פשוט. היו הרבה עליות וירידות, עברנו הרבה טיפולים, והיו תקופות שהמצב היה קשה עד בלתי אפשרי". היא לוקחת אוויר, מביטה אל ילדיה וממשיכה: "סליחה שאני אומרת את זה, אבל בתוך תוכם הילדים יודעים שאדם פצוע בגופו הוא גם פצוע בנפשו, וההתמודדות לא קלה לאף אחד".
דב: "למרות הכול, לא נשארנו מצולקים מילדות קשה. אבא נתן ונתן לנו כל הזמן. היה פחד, היו מצבי רוח משתנים, אבל על כל קשיים תכסה אהבה".
יששכר וזבולון
דרקסלר קיווה להקים נח"ל חרדי במודל שהיה בזמנו, כאשר רבנים ואדמו"רים מובילים תמכו בו וחרדים מלב המיינסטרים והקהילות החסידיות התגייסו אליו. הוא עודד חרדים להתגייס, ופעל להנצחת חללים חרדים.
משפחת דרקסלר כוללת כאמור את כל הגוונים: דתיים, חילונים וחרדים. כאשר נושא הגיוס עולה לדיון הרוחות מתלהטות והטונים עולים, אם כי ניכר בכולם שמאחורי הוויכוחים מסתתרת אהבה גדולה.
דב: "בזמנו של אבא, הנח"ל החרדי היה משהו אחר. התגייסו לשם חרדים מפועלי אגודת ישראל, גדולי ישראל תמכו בזה, וגם חברי הכנסת החרדים. היום זה אחרת. אבא חשב בתמימותו שהמודל שלו, של חרדי וחייל, יחזיק מעמד, אבל המודל הזה פשט את הרגל. אבא האמין שניתן לשחזר את זה, אבל זה לא עבד. כאב לו מאוד שחרדים שלא לומדים אינם מתגייסים. הוא לא הבין שהעולם השתנה, ודברים שהתאימו אז לא מתאימים היום". רבקה: "ברגע שהוא נפצע, באיזשהו מקום הוא נשאר תקוע שם, בחור בן 22".
דב: "כשגרנו בעמנואל היו שם הרבה נערים שהסתובבו ברחובות. אבא היה תופס בחורים ואומר להם ללכת להתגייס. ראינו שחלק מהמתגייסים הפכו לחילונים. מי שנשאר ולא התגייס, התחתן ונשאר בתלם".
חזי: "אני לא חושב שאתה צודק. לו היית שואל את אבא, הוא היה אומר שזה מודל שהצליח. אני זוכר את הימים שאבא דחף את הפרויקט הזה. היו שם 16 חיילים, כולל אחי חיים שעבר מגבעתי כדי להיות מפקד בנח"ל החרדי. כיום יש פלוגת נח"ל חרדי ב'גבעתי', פלוגה חרדית בצנחנים, ויש גדוד חי"ר חרדי ב'כפיר'. אין לי דתומטר למדוד מי נשאר דתי וכמה דתי, אבל בסופו של דבר המיזם הזה הוא הצלחה".
רבקה: "יצחק חשב שמי שלומד ברצינות לא צריך להתגייס. תמיד הוא אמר שלוּ היו צריכים לבחור עכשיו את ה־400 עילויים שישבו וילמדו, כמו בהסכם שנחתם מול בן־גוריון, דב ונחמן יהיו שם".
כשהמשפחה עברה לעמנואל, הדירה בבני־ברק הושכרה לאברך חרדי, אב למשפחה ברוכת ילדים. בני הזוג דרקסלר הורידו את מחיר השכירות כשראו שהמשפחה מתקשה לעמוד בו. "ידענו שהשוכר הוא תלמיד חכם, משפחה מרובת ילדים בלי כסף, ובסופו של דבר עשינו איתם הסכם יששכר וזבולון: האברך למד, וחצי מהלימוד שלו נרשם על שמנו תמורת דמי השכירות. חתמנו על כך חוזה אצל הרב וואזנר".
איך אבא קיבל את השוני ביניכם?
"כשהיינו קטנים וההבדלים היו קטנים הוא הצליח לגשר בין כולם, אבל כשכל אחד הלך לדרכו התחילו ויכוחים בשולחן השבת והוא קיבל את זה בהלם. בגלל קרבתנו אליו, הוא ניסה לגשר גם אז. זה היה חשוב לו".
חוויה מתקנת
לאחר שמיזם עמנואל נחל כישלון, החל דרקסלר לעבוד כמנהל כספים ברשות האוכלוסין. הוא השלים במהלך השנים תואר ראשון, והצליח מאוד בעבודתו. המשפחה מספרת כי את הכוחות להיות "נורמלי" גייס בעיקר כלפי חוץ. בבית פנימה תקפו אותו הזיכרונות והקשיים.
לפני 15 שנים גילה דרקסלר שחללי צה"ל חרדים, שלבקשת המשפחות אינם קבורים בבתי עלמין צבאיים, אינם זוכים לטקסים ביום הזיכרון. הוא לקח על עצמו את תיקון המצב, והיה מגיע מדי יום זיכרון לבית הקברות בבני־ברק. בשלב מסוים הצטרפו אליו תלמידי ישיבת ההסדר במודיעין, ועם הזמן גם צה"ל לקח על כך אחריות.
לפני כשלושה חודשים אושפז דרקסלר בשל סיבוך של מחלת כבד שתקפה אותו, ששורשיה בדם נגוע בהפטיטיס שקיבל לאחר הפציעה. בפוסט שכתב הבן חזי לפני כשבועיים הוא תקף את אגף השיקום של משרד הביטחון על היחס הבעייתי, לדבריו, כלפי אביו: "אבא שלי שייך לקבוצת האנשים שמוגדרים 'נכי מלחמה', או במילים אחרות: מגש הכסף. אלו שמדינת ישראל חבה להם יותר מכול. כמובן, לצד המשפחות השכולות. למרות הפציעה, אבא עבד כל חייו ופרנס אותנו (ששת ילדיו) בכבוד. כל חייו – עד לפני שלושה שבועות. חודשיים לפני שהיה אמור לצאת לפנסיה הוא הובהל ממקום העבודה שלו לבית החולים 'שיבא'. האבחון: סיבוך חמור של הפציעה ההיא, בין אבני הבזלת של רמת הגולן. מהמיון בשיבא אבא הובהל לחדר הלם ואחר כך למחלקה, ובהמשך חמישה ימים טיפול נמרץ שכללו עדכון כי הסיכוי שהוא יצא מזה הוא אפסי. 'בודדים האנשים שיצאו מזה', אמר לאמא רופא בכיר. לוחם לוחם, אבל גופו גבר עליו. אחרי כמה ימים בטיפול נמרץ השריונר התעורר, להפתעת כולם. כמה ימים לאחר מכן הוא שוחרר מבית החולים. למרות שזה נשמע מעודד, מצבו הבריאותי בכי־רע. הוא זקוק לעזרה 24/7 ולא חזר לעצמו.
"כמה ימים לאחר האשפוז התקשרתי לאגף השיקום. הסברתי את המצב והדגשתי כי מדובר בסיבוך של הפציעה ההיא. ביקשתי שיתייחסו אלינו כאילו הוא נפצע אתמול, ויגידו לי מה מגיע לנו.
"בשורה התחתונה: חשוב שכל לוחמי צה"ל בסדיר ובמילואים (ואני אחד מהם) ידעו – כשתחזרו מהתופת פצועים, תעברו לטיפולו של אגף השיקום במשרד הביטחון ושם יתייחסו אליכם כאילו אתם לקוחות של חברת כבלים: תשלח פקס, יחזרו אליך, מענה קולי, נחזור אליך מחר. מתייחסים אלינו כנטל. כסרח עודף". חזי מספר כי בעקבות הפוסט חזר אליו משרד הביטחון וטיפל בבעיות שעלו.
"גיבורה" ו"מלאך", מכנים הילדים את רבקה, שנשאה במרבית עול הטיפול לאורך השנים. "שילמנו את המחיר", היא מסכמת. "בסופו של דבר הוא סבל. כל פעם שאמר לי 'כואב לי' ריחמתי עליו. כולנו סבלנו. כשיש חולה כולם סובלים מסביב".
17 הנכדים חיזקו אותו, והם גם נחמת האלמנה. "הנכדים בכו בהלוויה, הם אהבו אותו נורא. היה לו חוש הומור והוא ידע להצחיק אותם. הנכדים היו חוויה מתקנת לילדים, איתם הוא היה צוחק. על ילדים אי אפשר לעבוד. הוא אהב אותם בכל לבו".
