ההצעה הזו, שהעלה לאחרונה פעיל הר הבית יהודה עציון בפני שדולת הר הבית בכנסת, ודאי לא תתקבל בשמחה בווקף וממילא גם אצל הרשויות הישראליות. בעידן שבו גם בניית גשר קבע אינה על הפרק, ודאי שפריצה של הכותל המערבי היכן שהיה חסום מאות ואולי אלפי שנים מצויה הרחק מעבר לאופק של שלטונות ישראל. ובכל זאת ראוי להכיר את הרעיון הזה.
את השער החסום, אחד מארבעה המתוארכים לסוף ימי בית שני שנמצאו לאורך הכותל המערבי, חשף הארכיאולוג האמריקני ג'יימס טרנר ברקלי ב־1852. משקוף האבן העצום שבראשו, אבן יחידה שמשקלה שלושים עד ארבעים טון, נמצא מתחת לשער המוגרבים – שער הלל. חלק קטן ממנו אפשר לראות בעזרת הנשים שברחבת הכותל ואת המשכו בתוך חדרון קטן שהנשים מתפללות בו, הצמוד לרחבה. למעשה רוב־רובו של השער מצוי הרחק מתחת למפלס הרחבה הנוכחי. מהעבר השני, בבית השער שבתוך הר הבית, קיים כיום מסגד המכונה "מקאם אל־בוראק", על שם סוסו של מוחמד, ומשמש מוסלמים קיצוניים במיוחד. הארכיאולוג מאיר בן־דב זיהה את שער ברקלי כשער קיפונוס המוזכר במשנה במסכת מידות: שם נאמר שהוא "משמש כניסה ויציאה".
אם ייפתח השער מחדש, יתאפשר לעלות דרכו בלא קושי רב אל רחבת ההר במספרים גדולים. למעשה היה מי שקדם לעציון בהצעה לשוב ולפרוץ את המעבר. כבר ב־1968 הציע בנימין מזר לסלק את תלולית העפר שמתחת לשער המוגרבים, לחקור את שער ברקלי ולאפשר גישת יהודים אל הר הבית דרכו. גם ההצעה ההיא נתקלה בהתנגדות כללית, מהרבנות הראשית ועד לשלטונות הווקף והדרג המדיני, מה שהוביל למעשה להפקרת חלל בית השער הזה לשליטת גורמים אסלאמיים קיצוניים ולכך שלא נחקר כלל. לעציון אין ספק שבתנאי ימינו לא היה ניתן לארכיאולוגים אישור לחשוף אפילו את הרחוב ההרודיאני שלמרגלות ההר, שכן בתנאי התקינות הפוליטית הנוכחיים השכבות המוסלמיות חשובות לא פחות ממנו.
