יום רביעי, עשרה ימים לפסח. בשל אילוצים טכניים, אני נפגשת עם משפחת גולובנציץ בחדר אמנים בזאפה ירושלים. לא בדיוק המקום האידיאלי לפגישה עם משפחה שכולה טרייה. אני מגיעה ורואה שהם כבר מחכים לי. משפחה כל כך יפה וכל כך כואבת. הכאב המכווץ מורגש בכל נשימה. בהתחלה פחדתי שיהיה קשה להניע את השיחה, אבל היא נשפכת ומתגלגלת מעצמה. עוד סיפור ועוד אחד. אחת לכמה דקות הקול של מישהו נשבר, והדמעות שלו מוציאות דמעות מכולנו. לפעמים עוצרים את השיחה, לחיבוק. לפעמים צריך ממש הפסקה. לאורך הריאיון שומעים ברקע את מור ברנשטיין מתאמנת לקראת ביצוע שיר שלה בסוף המופע שלי שמתוכנן לאותו ערב. היא מפיקה בעזרת מיתרי הקול קטע של שופרות שקורע לי את הלב ומעצים את הצמרמורת בחדר. ארבע שעות אחר כך, הלב שבור והעיניים אדומות מבכי. של כולנו. אני מתקשה להיפרד מהם ולא מבינה איך אמצא כוחות לעלות לבמה.
כבר שבועיים אני שוברת את הראש איך אצליח לכתוב כתבה שתשמח אותם, כי זה מה שאני רוצה – לשמח אותם ולנחם. אבל בדרך הביתה מירושלים, בסוף אותו הערב, אני מבינה שהכתבה צריכה לשמח את דוד. הבחור המיוחד הזה היה רוצה שלכתבה הזאת תהיה משמעות. מאז ומעולם הוא ניהל את הכול. היה דמות ממגנטת וכריזמטית, הציר המרכזי שסביבו הכול הסתובב.
הכנתי אותם שגם אם נתאמץ שכל מילה תהיה מדויקת, ברור שלא נוכל להכניס את כל המילים. הרי איך אפשר להכניס חיים שלמים של בחור שעשה כל כך הרבה טוב בחייו הקצרים, לכתבה אחת. אבל החלטתי שאת האני מאמין נצליח לתמצת. כי היום אני מבינה שלטובת העולם הזה, הלוואי שכולנו היינו קצת יותר דוד.
אח קטן גדול
לפני כמה חודשים המשפחה ניסתה ליצור איתי קשר. הם שלחו לי שני מיילים שלא קיבלתי, ולאחר מכן שלחו לי הודעות בפייסבוק. ראיתי את ההודעות האלה, אבל בין ים האחרות לא הספקתי לקרוא ולענות. בוקר אחד קיבלתי הודעת ווטסאפ זועמת משמעון, אביו של דוד. הוא כתב שם על התעלמות ועל חוסר התייחסות ועוד מילות תוכחה קשות. אני, מבוהלת, הזדעקתי להתנצל ולהסביר שלא ראיתי את המיילים. שמעון התקשר, הצטער והתנצל, אני התנצלתי שהוא מצטער. ברז דמעות הדדי נפתח והרגשתי שיש פה חיבור. "אנחנו רוצים שאת תכתבי על דוד", הוא אמר, "דוד ממש אהב לקרוא אותך". לא ידעתי אם יש מקום להומור או לא, אבל בכל זאת ציינתי: "נו, נו, בחור עם טעם טוב". אחרי השיחה הפכתי לסטוקרית שלהם. נכנסתי לעמוד לזכרו, נכנסתי לעמודים האישיים של האם והאחות. קראתי כל מה שהיה כתוב. והתחלתי להרגיש קצת את דוד.
הוא נולד בכ"ה בכסלו תשנ"ה בירושלים. בן לאסתי, מנחה סדנאות הכנה ללידה והורות ויועצת הנקה, ולשמעון, מנהל מערכות רפואיות. אחיהם של רות (29), נשואה לאבי ואם לעמנואל ותהילה, זליג (27), תמר (25), נשואה לעזרא, ואיצי (20). בשנים האחרונות מתגוררת המשפחה באפרת.
דוד היה תינוק שמח וילד עליז. הוא למד בבית הספר "אהבת ישראל", שביוזמת מנהל בית הספר קרוי היום "בית דוד", על שמו. בתיכון למד בישיבת "בני צבי" בבית־אל, ולפני הגיוס למד כשנה וחצי בישיבת שבי־חברון. "שם הוא היה מאושר ממש", הם מספרים, "הוא מצא את עצמו. הוא התפתח באותה התקופה בקצב מדהים, בכל פעם היה חוזר גדול יותר". בנעוריו גם פיתח מודעות פוליטית רבה, הוא היה פעיל מאוד בהנהגה הצעירה של המפד"ל והיה ממובילי הקמפיין של הבית היהודי בירושלים.
בהמשך התגייס דוד לגולני והצטיין שם. הוא יצא לקורס מ"כים מוקדם ואחרי כן פיקד על הקורס. אחרי התלבטות החליט לצאת לקורס קצינים, ולאחריו שימש מפקד מחלקה במשך תשעה חודשים בבא"ח, משם המשיך לתפקיד חדש בחברון, שהספיק למלא שבוע וחצי בלבד. בי"א בתמוז, 4 ביולי 2017, יום שלישי לפנות ערב, נפל סגן דוד בפעילות מבצעית בחברון, בהגנה על עיר האבות, והוא בן 23.
בריאיון בולטת התחושה שדוד היה עמוד התווך של הבית. "כשדוד היה מגיע לשבת", מספרת תמר, "אין מצב שלא היינו מגיעים כולנו הביתה, כי תמיד היו לו סיפורים גדולים מהחיים". "הוא תמיד אמר שמשפחה זה מעל הכול", אומרת רות. "והוא גם יישם את הדברים. הוא היה עוגן לכולנו. אמנם היה קטן ממני בשנים אבל תפקד כאחי הגדול לכל דבר ועניין. אני זוכרת שכשהייתי בהיריון הוא היה זה שתמיד מזיז ממני את כוס היין בליל שבת, שלא אשתה. הוא היה מרגיע את בנותיי כשבכו, ואומר לי ולבעלי: 'שבו, תנוחו, אני אטפל/ אאכיל/ אשכיב לישון'. המחשבה שילדיי יגדלו בלעדיו קשה מנשוא. אני אעשה הכול על מנת שיגדלו על הערכים שהוא האמין בהם".
שמעון מודה שדוד היה עבורו משענת יציבה. "אם משהו היה קורה הייתי יכול להיות בטוח שדוד יגיע ויסדר הכול. המשפט הידוע שלו היה 'חמש דק' ובאמת הוא תמיד היה מגיע. כולנו נשענו עליו, כולנו סמכנו עליו. ידעתי שאם אני צריך להגיד משהו למישהו מהילדים, לריב או להתפייס, דוד יעזור לי להגיע לכל אחד ואחת מהם. כי לדוד כולם היו מקשיבים ולא חשוב כמה קשים היו הדברים. הוא היה משהו מיוחד, אח מיוחד".
"היינו הולכים מכות רצח ומיד אחר כך מפזרים חיוכים כאילו כלום לא קרה", אומר זליג. "הוא היה מגיע לסבתא אסתר, סבתא יקית שכזאת, ופשוט דופק לה חיוך כזה ענק שהיא לא ידעה מאיפה זה מגיע לה".
צוואה בתרמיל
דמותו של דוד ממשיכה להתבהר לי. כולם מדברים על חברמן ענק, עם חוש הומור מפותח. הוא אהב את החיים ונהנה מכל רגע עד הסוף. בחייו הקצרים כבר הספיק להפוך למנהיג כריזמטי שסוחף את כולם – המשפחה והחברים, שהולכים אחריו בעיניים עצומות. הוא היה אדם מלא חיות ואש בוערת שתמיד רוצים להיות במחיצתו.
במהלך טיול בארה"ב נשדד דוד באיומי סכין, והאירוע הזה סימל באופן מדויק את אופיו הייחודי. "באחד הלילות מישהו ניסה לשדוד אותו", מספר שמעון. "דוד לא רצה לוותר על כספו והחליט לדבר אל ליבו של השודד. הוא הבין מעיניו של האיש שיש בו אלוהים, והתחיל להגיד לו מילים כמו Jerusalem ו־God. הוא עיכב אותו עוד ועוד, עד שהגיעה המשטרה ועצרה אותו. אבל ברגע הזה ליבו נכמר, והוא אמר 'הייתי נותן לו את הכסף, רק שלא יתנפלו עליו השוטרים ויכניסו את האומלל הזה לניידת'".
את תכונת ראיית האדם מִקסֵם עם הגיעו לפיקוד בצבא, שם כולם הכירו אותו כ"גולו". "הוא נכנס לליבו של כל חייל וחייל, והנהיג אותם בכוח האהבה", מספרת אסתי. "הוא הבין מי צריך את הכבוד שלו ומהי הדרך הנכונה והטובה להפעלת האדם שמולו. הוא לא ויתר על אף חייל, גם לא על 'מקרים אבודים' ממש. הוא היה נאבק עבור החיילים ולא הסכים להרים ידיים".
מבין עשרות המכתבים שקיבלה המשפחה, מכתב אחד, מאחת מאמהות החיילים, בלט במיוחד: "בני הוא חייל של דוד מתחילת השירות. מהיום הראשון הוא אמר לי שפגש מלאך: המ"מ שלו. היה לו קשה מאוד בהתחלה, אבל דוד נתן לו כוחות וחיים. החיוך של הבן שלכם החזיק את הבן שלי במסעות. בכל סוף מסע הוא התקשר ואמר לנו: הייתי צמוד למ"מ. אני רוצה רק להיות קרוב אליו. כך אני לא מוותר לעצמי בכלום".
"בלוויה", נזכר שמעון, "חיבקו אותי מאות חיילים וכמעט כולם אמרו לי אותו הדבר: 'הוא שינה לי את החיים'. הוא מנהיג אמיתי, אחד שהצליח להנהיג קבוצה, אבל גם לגעת בכל אחד".
"בשבעה הגיע חייל שהיה ממש אבֵל, ואפילו ביקש לומר עליו קדיש", נזכרת רות. "הוא סיפר לנו שדוד היה האדם הראשון שהאמין בו בחייו, זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו ראה אותו. הוא אמר לנו 'אני לא יודע איך להמשיך ומה לעשות מעכשיו'. אמרתי לו 'תחשוב על דוד. מה דוד היה עושה, ותדע איך להמשיך'. דוד היה אדם מאוד אמיתי. נטול יומרות, נטול גינונים. לא חִרטט (מילה שנהג להשתמש בה כל הזמן) לא את עצמו ולא אף אחד אחר. הוא דרש מעצמו וגם מאחרים להיות כנים ומחוברים לאמת שלהם".
ביום האחרון של השבעה, לפני שעלו לקברו בהר הרצל, חשה אסתי חוסר נחת. "הסתובבתי אצלו בחדר ורציתי ממנו משהו. הכנסתי יד לתרמיל שלו ומצאתי יומן ובו דברים שכתב לעצמו: 'מפקד חייב לפתח את האישיות שלו, לזכור שכל חייל הוא בעל אישיות, ויכולות, ודברים שהוא טוב בהם. עליי לנסות ולממש את הפוטנציאל של כל חייל וחייל. על מנת להצליח בתפקיד חייב מפקד להיות מודע לחסרונות שלו אבל גם ליתרונות. לא להתבייש ולומר דברים אלו לחיילים'. והוא עשה את זה. היה אכפת לו מכל חייל וחייל. הוא היה עושה ביקורי בית לחיילים וידע בדיוק מה יש להם במקרר".
"האמת של דוד זה משהו שממש נטמע בי", מספרת רות, "בכל סיטואציה בחיים, גדולה וגם קטנה, אני שואלת את עצמי מה דוד היה עושה ומקבלת תשובה. הוא כמו מצפן עבורי. אני חושבת שמה שאפשר לקחת וללמוד מזה הוא שבסופו של דבר כל אדם יודע עמוק בפנים מהי האמת וכיצד עליו לפעול".
ידיים ולב מזהב
דוד לא נתן למציאות לבלבל או לעצור אותו. מבחינתו לא היו גבולות. הוא היה עובר דרך קירות. כל רצון שהתעורר בו, הוא היה מוצא דרך להגשים. גם כשהמצב נראה לא אפשרי, הוא היה הופך אותו לאפשרי. הוא היה יזם בנשמתו, והתחיל לעשות עסקים כבר מגיל צעיר. "הייתה לו יכולת מיוחדת לעשות משא ומתן, אבל להשאיר את הצד השני בהרגשה טובה", אומר שמעון. "הוא לימד אותי המון על עסקים ועל הדרך לעשות עסקים בתבונה ובנועם. גם כשהייתה לו מטרה להרוויח כסף, עשיית טוב וחסד הייתה קודמת".
"כחלק מהעסקים שדוד היה עושה, הוא היה מקים סוכות בדירות ובתים בנחלאות", מספר זליג. "באחת הסוכות שהקמנו יחד דוד אמר לי 'תראה, זו משפחה בלי כסף. כשאנחנו מסיימים אנחנו בורחים מפה, בלי לקבל תשלום'. העבודה שנעשתה לא הייתה חשובה לו, יש רגעים שאתה עושה נטו בשביל האחר".
בימי חמישי הוא היה הולך עם חבריו לחלק מזון למשפחות נזקקות. החל משלב הקניות, דרך האריזה שהקפיד שתהיה מכובדת ועד לחלוקה עצמה – הם היו מניחים את החבילה ליד דלת המשפחה, בלי שירגישו. בכל הזדמנות אפשרית, גם בשבועות עמוסים מאוד במהלך השירות, הוא המשיך בפעילות. פתחיה, אחד מחבריו, ספד לו וסיפר כמה היה לו חשוב שסל המזון ישמח את המשפחות, הוא לא רצה להביא להן רק מוצרי בסיס. אם ראה את אחד החברים "מחפף" בקנייה היה גוער בו: "תבחר עגבניות כמו שאתה בוחר לאמא שלך!" אם חבר התפשר על סוג הדג, הוא ביקש לשדרג לסלמון משובח. גם כשיצאו משם לדרך, אם הוא היה מבחין בפירות טובים יותר היה עוצר ומוסיף אותם לסל. חבריו מספרים שגם כשנתן צדקה האיר פנים, חייך, ושוחח עם המקבל.
דוד היה עובד בעבודות הזויות והתברך בידיים נפלאות. "אם היה משהו מקולקל בבית", אומר שמעון, "ברור שדוד היה יכול לתקן אותו, הוא היה ענק. גבוה מאוד וחזק. היה מוריד מכונות כביסה, הופך וצ'יק־צ'ק מתקן". הוא בורך בשכל ישר, וכל בני המשפחה, גדולים כקטנים היו מתייעצים איתו בכל דבר. מתבקש לומר, כמה כואב שדוד לא זכה להקים בית בישראל, אבל למעשה הוא כן. את הבית של רות אחותו, דוד בנה במו ידיו. "הוא היה מעורב בכל פרט במו"מ על הדירה ואח"כ עם הקבלן, ולבסוף אמר 'עזבו, אני עושה הכול'".
לאחר האסון גילו בני המשפחה שדוד בנה עזרת נשים בבית כנסת בנחלאות, רק לאחרונה שמעון הלך לראות את המקום. הוא היה בטוח שמדובר במבנה קטן. הוא עמד המום מול עזרת נשים גדולה ומכובדת שבנו בנה במו ידיו. בעשר אצבעות, בשכל ישר וחיוך.
השמחה הייתה נר לרגליו. בתיכון הקים במשותף עם חברו אביחי גרינוולד את ארגון "משמחים" שמטרתו לשמח ולרקוד בחתונות ברחבי הארץ בכלל, ובכאלה שאין בהן קהל רב בפרט. היום הארגון נקרא על שמו "משמחי דוד".
"אחרי שדוד נהרג", מספרת תמר, "לא ידעתי מה עושים ואיך ממשיכים. לא האמנתי שאצליח לעשות משהו. הייתי קמה בבוקר ושואלת את עצמי איך אעבור את היום הזה. אבל אז אמרתי לעצמי: דוד לא היה רוצה שתחיי ככה את החיים שלך", קולה נשבר אבל היא ממשיכה, "דוד היה רוצה שתשמחי, וזה מה שאני עושה. אני מלמדת יוגה ומעניקה לאנשים. אני אוספת את עצמי ואומרת תהיי שמחה במה שאת עושה, תיהני מכל שנייה, וככה אני חיה את דוד. קמה, פועלת, מתקדמת, ומנסה לעשות את הכול כדי לא רק לסמן וי על עוד יום שעבר".
"אנחנו כמשפחה החלטנו שאנחנו בוחרים בחיים, מתוך שמחה", אומרת אסתי. "נטו כי זה מה שדוד היה רוצה שנעשה. הוא לימד אותנו את זה. לעשות בהתלהבות, לחיות בהתלהבות. ואנחנו נצטרך לשרוד בהתלהבות. הוא היה חי כל רגע, טורף את החיים. מנצל אותם. השמחה של דוד היא מבחינתי הצוואה שלו. החלטתי שזה מה שהוא היה רוצה ושככה זה יהיה. אני רק לא תמיד יודעת איך".
מסדר חיוך
מאז שדוד נהרג הכול השתנה. שמעון מדבר איתי על המילה חידלון. אני מנסה לדייק איתו את המילה. בשיחתנו הטלפונית שקדמה לפגישה הוא היה נסער והתנצל מספר פעמים: "אנחנו ההורים השכולים", הוא אמר, "אנחנו לא יציבים. את כותבת תמיד על נשים והורמונים. גם אני, רגע אחד ככה ורגע ככה".
"הקהילה מקסימה והחברים שלנו נפלאים", הוא מספר נרגש, "אבל אני מצליח לדבר רק עם הורים שכולים אחרים. אני מרגיש שאני חי ביקום מקביל. לא מעניינים אותי דברים שמעניינים אנשים נורמליים".
בעקבות האסון, עזב שמעון את עבודתו והוא מנהל את עמותת גשר דוד, עמותה שהוקמה לעילוי נשמת בנו, לליווי של משפחות שכולות ונפגעי טרור וכן פצועי צה"ל ופעולות איבה, בנבכי בירוקרטיה רפואית. "אחרי שדוד נהרג דיברתי עם הרב ריסקין, ואמרתי לו 'מה אני עושה, אני אבא במשרה מלאה ועכשיו הבן שלי מת, מה אני אמור לעשות מעכשיו?' הרב ריסקין אמר לי, 'הבן שלך היה מתקן עולם ואתה תמשיך לעשות תיקון עולם בשבילו ובשבילך. קח אותו על הגב יחד איתך'. הרב גם עזר לי לעשות את ההבחנה בין אבל לשכול. הוא אומר שאבל זה ההיסטוריה, לקבור את ההורים למשל. שכול זה העתיד, העתיד שלך נחתך.
בעמותה דברים קורים בקצב שיא, דברים שלא ייאמן שאפשריים. בדיוק כמו הדברים שדוד היה עושה. תחושה של יש מאין, של רצון יוצר מציאות. כשחייבים תקציב, נמצא תקציב, כשרוצים משהו, הוא פשוט קורה.
אסתי עוד לא הצליחה לחזור לשגרת עבודה. "דוד היה עורך מִסדר חיוך", היא מספרת וקולה שוב נשבר. "הוא היה מבקש מהחיילים שלו לעמוד עם גב זקוף, ראש למעלה ולחייך. 'איפה החיוך?' הוא היה שואל, אחרת לא היה מתחיל את היום. כנראה שלא סתם שמעתי את המשפט הזה בשבעה. בקרים שלמים אני מוצאת את עצמי שוכבת במיטה, ואז דוד עולה מולי ודורש. מִסדר חיוך. ואני מכריחה את עצמי, להרים ראש ולחייך. אבל זה קשה".
המשפחה בוחרת בחיים ומנסה להמשיך את דרכו, רוחו ומהותו דרך פעולות הנצחה מגוונות: המשך חלוקת סלי מזון למשפחות נזקקות מדי שבוע; חלוקת תפילין לחיילים שאין ברשותם ומעוניינים להניח; הכנסת ספר תורה וסיום 500 מסכתות על ידי חיילים ומתגייסים במכינות קדם צבאיות; יום עיון למתגייסים כהכנה לגיוס עם מאות משתתפים ונאומים של ראשי ישיבות רבים, וכן של הרב שלמה עמאר.
אסתי יזמה מעמד תפילת נשים בהר הזיתים שבו התאספו אמהות שכולות רבות ונשים ובנות בכלל, ונכחו בו הרבנית ימימה מזרחי והרב שמואל אליהו. העמותה מקדמת מהלך לפתיחת בית כנסת בנחלאות שייקרא "שירת דוד". חוץ מאשר תפילות יתקיימו בו שיעורים ויוקם במקום בית מדרש פעיל מדי יום.
אני יוצאת מהשיחה עם בני המשפחה אחרת. מהמילים שלהם נשמע שהם תמיד ידעו שהם "מארחים" אותו, כאילו משהו בפנים הרגיש שנוכחותו של האיש המדהים הזה אצלם בבית היא זמנית. אסתי שיתפה שבתקופה שלאחר לידתו, היא חוותה חרדה נוראית. האחים סיפרו על בר המצווה שלו שבמהלך הריקודים הוא נפל מכתפיו של אורח שהרים אותו. שמעון נזכר בתאונת הטוטאל־לוס בדרך לרמת־הגולן עם הרכב שדוד קנה. "ערב לפני התאונה הייתי בארה"ב", מספר שמעון, "ביקרתי בקבר הרבי מלובביץ'. התפללתי 'שמור לי על דוד, שמור לי על דוד'. תמיד היה לי פחד נוראי עליו. הפחד והחרדה לשלומו היו שם תמיד, לצד אהבה ענקית ותחושה של זכות גדולה שאדם כל כך מדהים הוא חלק מהמשפחה".
אחרי שזה קרה, הם הודו באומץ רב בינם לבין עצמם: תמיד הרגשנו שזה זמני. וזכינו, שאדם מדהים שכזה, איש גדול מהחיים, נפיל ממש, הוא חלק מאיתנו. הוא איתנו. מצד אחד הם מספרים לי עליו ועל כמה העולם חסר, ומצד שני אני שומעת איך כל אחד מהם נהיה יותר דוד. יותר מגשים, יותר מדייק. יותר רוצה וכמובן יותר חסר, יותר כואב.
הלכתי עם דוד הביתה, הסתכלתי בתמונות שלו ושאלתי אותו מה הוא רוצה ממני, הוא שלח אותם אליי. וידעתי שהוא היה רוצה שאנשים בכלל – ומתגייסים וחיילים בפרט, יקראו עליו. יתרגשו מהתכונות שלו. ממסירות הנפש, מראיית האחר שלו באהבה, מהרצון והנכונות שלו להעלות כל מצב רגיל למשהו גבוה יותר, מעבר.
משפחת גולובנציץ הם אנשים פרטיים מאוד והחשיפה קשה להם במיוחד. וכך כותבת לי אסתי אמו: "האור של האדם ממשיך להאיר בעולם כאשר אנשים לוקחים על עצמם מהאור הזה, מצורת הנתינה הזאת. אם מישהו קורא את המילים ואומר – אני רוצה לקחת מתכונות הנפש האלה לחיים או לצבא – זה שווה הכול. כך דוד ממשיך לחיות גם ברובד של העולם הזה בצורה משמעותית. דוד היה אדם צנוע מאוד־מאוד. לפעמים אני חוששת שאנחנו מפדחים אותו בכל הרעש הזה. בסופו של דבר אני מקווה שגם לו חשוב שילמדו ממנו איך להיות בן, אח, חבר, חייל ומפקד".
