מערכת המשפט בישראל מוסמכת לדון בתביעות של משתפי פעולה פלסטינים נגד הרשות, כך קבע בית המשפט העליון לאחרונה. ההחלטה ניתנה במסגרת ערעור של הרשות וערעור נגדי של משת"פים שתבעו אותה על רדיפתם.
תביעות נגד הרשות הפלסטינית בהאשמה שרדפה סייענים הוגשו לבית המשפט העליון בעיקר לאחר מבצע חומת מגן ב־2002, שבו שחרר צה"ל משתפי פעולה שהיו נתונים במאסר בידי הרשות. כמעט מיד עם הקמת הרשות פתחו מנגנוני הביטחון שלה במצוד אחר פלסטינים ששיתפו פעולה עם ישראל. הם עצרו את משתפי הפעולה – חלקם תושבי ישראל או שנעצרו בשטחה הריבוני של ישראל – ואז כלאו אותם בתנאים תת־אנושיים ועינו אותם קשות. חלקם אף הוצאו להורג. לאחר 2002 הגישו כשישים ממשתפי הפעולה חמש תביעות נגד הרשות הפלסטינית.
לאחר תשעים דיונים שנמשכו שנים, פורסם ב־2017 פסק דינו של השופט משה דרורי מבית המשפט המחוזי בירושלים. בפסק הדין, המשתרע על 1,800 עמודים, נקבע שהרש"פ אחראית לפגיעה ב־52 משישים התובעים, ושהרשות לא הוסמכה בהסכמי אוסלו לעצור אותם בעילה ביטחונית. הכליאה הייתה כליאת שווא, ולפיכך על הרשות לפצות את המשת"פים בסכום של כ־13 מיליון שקלים. על הפיצויים הגדולים יותר בגין העינויים, הסבל והנכויות עדיין מתנהלים דיונים.
הרשות הפלסטינית ערערה לבית המשפט העליון וטענה שהיא נהנית מחסינות של מדינה שבידה הסמכות לעצור משת"פים שפגעו באינטרס הביטחוני שלה. לעומתה הגישו התובעים ערעור על מיעוט הפיצוי. בבית המשפט העליון ייצגו אותם עו"ד ברק קדם ועו"ד אריה ארבוס ממשרד ארבוס־קדם־צור.
שופט העליון יצחק עמית אימץ בפסק דינו את עמדת התובעים, וקבע ש"על פי הסכמי הביניים (אוסלו, א"כ), לרש"פ מוקנות הסמכויות שהועברו לה במפורש, כאשר הסמכות השיורית נותרה בידי מדינת ישראל. מכאן, שגם הטענה… ל'מעשה מדינה' דינה להידחות". עוד הוא קבע שישראל היא הפורום הנאות לדון בתביעה, משום שברשות הם נכלאו ועונו, ועל חלקם נגזר גזר דין מוות. בהיבט המעשי והחוקי, טען עמית, קשה לומר ש"היה מתאפשר להם לקבל את יומם בבתי המשפט בשטחי הרש"פ".
הרשות טענה גם שיש לפרש את החוק הפלילי הירדני החל בשטחה הנוגע ל"בגידה" כך שישראל נחשבת לפיו למדינת אויב, אך השופט עמית הבהיר שמבחינה משפטית, "המפקד הצבאי הוא הריבון שנכנס בנעלי הממלכה הירדנית, ולא הרש"פ… ברי כי מדינת ישראל אינה בגדר אויב. נהפוך הוא, אויב הוא מי שמבצע עבירה המופנית כנגד מדינת ישראל, שמטרתה לפגוע בביטחון הציבור, בכוחות צה"ל או בסדר הציבורי בישראל או באזור… מה עוד שאותם מעשי 'בגידה' נועדו למנוע פעולות טרור נגד ישראל ונגד ישראלים, שהרש"פ בהסכם הביניים התחייבה למנוע… בית משפט בישראל אינו אמור להדהד נרטיב פלסטיני שכל כולו מנוגד לתקנת הציבור בישראל".
על הסייענים כתב השופט עמית ש"הם שירתו את ביטחון ישראל… מעצרם וכליאתם פוגעים באינטרס הביטחוני של ישראל, מה שאין הרש"פ רשאית לעשות על פי הסכמי הביניים". בסיכומו של הערעור הורה בית המשפט העליון להעביר למשת"פים את כספי הפיצויים.
"פסק דינו של בית המשפט העליון הוא צעד חשוב נוסף בדרך לעשיית צדק עם עשרות סייענים", מסרו עורכי הדין קדם וארבוס. "זו הכרה בכך ששומר החומות הישראלי ורעהו הפלסטיני נלחמים כתף אל כתף בהגנה על מדינת ישראל ואזרחיה וקריאת עידוד לפלסטינים נוספים להקשיב לצו המצפון ולסייע לישראל למנוע טרור".
