שיירה ארוכה של מכוניות מג"ב טיפסה ביום שלישי בצהריים אל הגבעה שמול אביתר, ונוסעיה צפו משם לעבר היישוב הצעיר. יממה לאחר מסיבת העיתונאים המאולתרת כאן בצהרי יום שני שבישרה על הסכם פשרה, אפשר היה לראות בעיניים כי כוחות הפינוי טרם קיבלו פקודה סופית להתקפל.
שתי אספות תושבים ממושכות התקיימו כאן השבוע אל תוך הלילה, ביום ראשון וביום שלישי. בזו השנייה נדון והתקבל מתווה הפשרה הנוסף, שהיה רצוי פחות מבחינת התושבים. בניגוד למתווה הראשוני, הנוסחה החדשה לא כללה התחייבות כי המוסד החינוכי במקום – שצפוי על פי המובטח להיות ישיבה גבוהה, ישיבת הסדר או מכינה קדם־צבאית – יעמוד על תילו כבר בא' באלול, אלא רק כמה חודשים אחר כך. למרות זאת, 53 המשפחות שהעתיקו את מגוריהן למקום התחייבו לעזוב כבר השבוע.
לאחר חצות הלילה שבין יום שלישי לרביעי, הוחלט באביתר כי מקבלים גם את המתווה הזה. המשפחות יתפנו מהמקום בכוחות עצמן, אך המבנים יישארו על עומדם ויאכלסו כוח צבאי שיתמקם פה בראש ההר עד להקמת המוסד החינוכי. גולת הכותרת של ההסכם היא כי לאחר שהקרקע במקום תעבור את ההליכים הנדרשים, יוּתר גם להקים יישוב חדש. לאספת התושבים השנייה הזאת קדמו שעות ארוכות של דיונים והתייעצויות שקיימו ראשי המועצה האזורית שומרון ותנועת נחלה עם הרב חיים דרוקמן בביתו.
"המתווה שסוכם הוא לא מתווה החלומות שלנו", אמר בתום הישיבה הלילית ביישוב הצעיר ראש המועצה האזורית יוסי דגן, "אולם כל צד בא בו לקראת הצד האחר, למען אחדות ישראל בימים קשים אלה של פילוג בעם. ההסכם הזה מחייב אותנו לצעדים לא פשוטים. היישוב אביתר הוא התשובה הציונית הנכונה לפיגועי הטרור שבהם נרצחו יהודה גואטה ואביתר בורובסקי הי"ד. היישוב אביתר יקום".
צבי אלימלך שרבף, יו"ר תנועת נחלה ונכדו של הרב משה לוינגר ז"ל, הוסיף: "הגענו אל ההר הטוב הזה להוסיף התיישבות יהודית. יש לנו צער גדול שבזמן שממשלת ישראל לא מטפלת בבנייה הערבית, היא מוצאת את האנרגיות להרוס יישוב יהודי. כדי למנוע הרס המקום באופן מוחלט החלטנו לקבל את המתווה, ואנו מאמינים שהוא יקדם התיישבות יהודית ממלכתית על ההר, ובעזרת השם יהיה פתח להתיישבות יהודית רחבה בכל מרחבי יהודה ושומרון".
כמו קפיץ שהשתחרר
משפחת בר־חי על שבעת ילדיה הגיעה לאביתר מאבני־איתן שבגולן, ומתגוררת כאן כמעט מההתחלה – מאז הפיגוע שבו נרצח תלמיד ישיבת ההסדר באיתמר יהודה גואטה, ונפצעו שניים מחבריו לשיעור. הדר בר־חי הצביעה בלילות הדיונים הארוכים נגד הפשרה. בשיחה בביתה, שנבנה בידי בני נוער שהגיעו לכאן, היא אומרת שאינה מאמינה שיכבדו אותו, אבל "זה לא משנה. התקבלה החלטה ברוב, והיא תתבצע. יש כאן קבוצה גדולה של אנשים ערכיים, מלאים במוטיבציה וכוחות, והמטרה ברורה – אנחנו רוצים להקים יישובים חדשים בארץ ישראל. האנשים פה לא מפחדים ולא מתייאשים, אלא ממשיכים. יצאה מכאן קריאה גדולה להקמת יישובים, וזה יקרה. אם לא הפעם, אז בפעם הבאה".
בהתחלה הם גרו פה באוהל, וקילחו את הילדים בעזרת בקבוקי מים. אחר כך במבנה יביל זמני, ואז בבית הזה שהיה נטול גג, והלך ונבנה מסביבם. תנאי החיים בבית בר־חי השבוע עדיין חלוציים מאוד ודרושה מסירות רבה כדי לגור פה. אבל הבית כבר כולל קירות לבֵנים, יציקת בטון בסיסית כרצפה, חלונות נטולי זגוגיות העשויים לוחות עץ ושירותים המבוססים על שימוש בנסורת, שלנוכח המצב הקודם נדמים כשדרוג והתקדמות. אפילו מכונת כביסה יש, אם כי היא מופעלת במשורה, כדי לא לבזבז מים.
חום כבד עטף השבוע גם את פסגות השומרון. מאווררים ניסו להקל קצת על הלהט ששרר בתוך המבנים שבהם מתגוררות המשפחות, אבל גם את החשמל יש להפעיל כאן בשיקול דעת. ריח השריפה הקבוע וענני העשן השחורים שמייצרים במכוון השכנים הפלסטינים מהכפר ביתא, הוסיפו עוד דחיסות לאובך השרבי. השבוע נצפו גם בכירים ברשות הפלסטינית שהצטרפו ליחידות ההטרדה המאורגנות הללו, שטרחו להזכיר למתיישבים כל העת את נוכחותם המאיימת בעזרת עשן צמיגים מחניק וניסיונות סנווּר בלייזר בלילות.
בני הזוג בר־חי היו מעדיפים להישאר כאן עוד, אם הדבר היה מתאפשר, ולשם כך היו צריכים לעזוב את הגולן ולבנות חיים חדשים בשומרון. האפשרות הזאת בהחלט הייתה על השולחן, אבל החלטה משפחתית סופית בנושא טרם התקבלה לפני הגעת מתווה הפשרה. "בכל מקרה נישאר בפעילות", אומרת הדר. כבר שנה וחצי הם חברים בגרעין אביתר של תנועת נחלה, וההגעה לפה, ליישוב חדש שהלך וקרם אספלט ודשאים סינתטיים, הייתה "כמו קפיץ שהשתחרר. אנשים רק חיכו להזדמנות להתיישב".
בדימוי כמעט זהה משתמשת דניאלה וייס העומדת בראש תנועת נחלה, כדי לתאר את שהתחולל כאן לפני עיתונאי אירופי שהגיע לסקר. "ההתיישבות הייתה בשנים האחרונות כמו צמח שלא ניתן לו לגדול. ברגע שזה התאפשר, הוא מיד עלה ופרח", היא אומרת לו, מניפה יד כדי להמחיש את עוצמת ההתפרצות. אחת ההוכחות לעוצמת הרצון הציבורי להיות חלק, היא מוסיפה, היא פרויקט גיוס כספים שהניב בתוך זמן קצר יותר ממיליון שקלים, תרומות קטנות שהצטברו לסכום גדול.
שרת הפנים איילת שקד הייתה גורם מרכזי בגיבוש הסכם הפשרה, מול תוכניותיו של שר הביטחון גנץ לפנות את המקום בכוח. בשבועיים האחרונים עבדה שקד מולו בגיבוי ראש הממשלה בנט, ובשיתוף עם יוסי דגן והרב אליקים לבנון. "שר הביטחון היה פתוח וקשוב לאפשרות של פתרון שימנע פינוי בכוח", תיארה שקד ביום שלישי. "מדובר בהסכם מדהים שמאפשר הקמת יישוב חדש ביהודה ושומרון, דבר שלא קרה כבר הרבה שנים, למעט עמיחי שהוקם למפוני עמונה".
בממשלה החדשה אומרים כי הנכונות של בנט בנושאי התיישבות מרחיקת לכת יותר משל ראש הממשלה הקודם נתניהו, וכך גם היכולת שלו לקדם מהלכים שבתקופת נתניהו היו נתקלים בהתנגדות אמריקנית רחבה יותר. הסיבה לכך היא הרצון בוושינגטון לשמור בשלב זה על יציבותה של הממשלה החדשה.
שקד מחמיאה לשותפיה הפוליטיים: "גנץ נהג באחריות והבין את צו השעה. עבדנו בשיתוף פעולה טוב מאוד – ראש הממשלה, השר גנץ ואני. יוסי דגן והרב אליקים לבנון גילו מנהיגות מול התושבים ומקצועיות מול שר הביטחון". היא סמוכה ובטוחה כי הממשלה תמלא את ההסכם. "אני מאמינה לשר הביטחון שזה יקרה, וראש הממשלה ואני גם נדאג שזה יקרה. תהליך הסקר יתחיל באופן מיידי".
לאחר עריכת ה"סקר" יש לקיים הכרזה, כלומר פרסום בכפרים הפלסטיניים הסמוכים על הכוונה לסווג את האדמות כאדמות מדינה, ולהותיר להם זמן להגשת עררים. מדובר בהליך שיכול להימשך שנתיים ויותר, עד שתסתיימנה כל הבדיקות. אם לא יימצאו טוענים לבעלות שיוכלו להציג הוכחות ראויות, אפשר יהיה לסווג את השטח כאדמות מדינה ולהקים במקום יישוב.
בזכות הדיפלומטיה
אווירה חלוצית מידבקת שררה באביתר, שהוקם בתוך שבועות ספורים על ראש ההר. שׂרח ליסון, בעלת המבטא הצרפתי הקל, מצאה עצמה מתנהלת בימים האחרונים כדוברת מתורגלת בפני נציגי התקשורת. באורח פלא, המבנה הזעיר שבו מתגוררת משפחת ליסון על ששת ילדיה, הצליח להפיק השבוע תחושת ביתיות מסודרת. יש מיטות, יש כיריים, יש פינת עבודה עם מחשב נייד ואפילו מתקן לכוסות שתייה. גם הילדים המשחקים במשחקי קופסה מתבקשים לעשות זאת על רצפת חדרון הלינה, ולא בחלל זעום הממדים המשמש מטבח וסלון הבית. לסיום הצום ביום ראשון הצליחה שרח בתנאים הבסיסיים הנוכחיים לאפות עוגות שמרים.
"בהתחלה היינו פה ממש בהר טרשים קירח. בעלי בנה את כל זה", היא אומרת, מצביעה על הקירות. ביום הפיגוע בצומת תפוח, לפני חודשיים, הייתה איזו אי־הבנה ביניהם. הוא התכוון לשאול אם היא רוצה לבקר באביתר, היא הבינה שעוברים. בספונטניות קילחה את הילדים, הכינה ארוחת ערב, ארזה אוהל ונסעה מביתם ברחלים ליישוב החדש. כשהוא חזר מהעבודה, הבין שרעייתו וילדיו עברו בינתיים דירה.
"אני מאוד ממלכתית", מצהירה שרח. "אמרתי לילדים שאם המדינה תחליט על גירוש, אנחנו נעזוב". היא תמכה בהסכם הפשרה. אם תהיה נוכחות יהודית על ההר בהסכמה של המדינה, היא מעדיפה כך. ועדיין קשה לה לדמיין שבשבת הקרובה הם כבר לא יהיו פה. שהמחזה של מאות אורחים המתקבצים אל פסגת ההר לא ייראה כאן השבת. "יהיה לי עצוב לעזוב. לחיות שמונה נפשות ב־25 מטר זה לא תמיד פשוט, אבל אתה מרגיש כאן כל הזמן את הרוח החלוצית, זו שעל הסיפורים שלה גדלנו. אתה רואה שעדיין אפשר לעשות ציונות וליישב מקומות חדשים בארץ ישראל".
ביום רביעי בבוקר, קולה של דניאלה וייס צרוד מעייפות ומילות נחמה. במשך שעות ארוכות בלילה היא ישבה ועודדה את הנערות שהתקבצו לאביתר ואת הנשים הגרות בו. "הבנות ישבו ובכו. הרבה דמעות זלגו הלילה באביתר. זה מובן, נשים תמיד יותר רגישות בכל מה שקשור לארץ ישראל. אבל גם גברים בכו. הרבה משפחות אמרו לי שהן מרגישות טלטלה בתוך הלב. שמחה על כך שתישאר נוכחות ולא יהיה עימות, ועצב גדול על רקמת החיים המופלאה שנוצרה שם ולא תימשך.
"אני כל הזמן מעבירה בראש את התמונות השונות שהיו יכולות להיות. אם כן היינו נגררים בידי מפנים, אם היו חוזרות התמונות של גוש קטיף עם הבאגרים שהורסים וכותשים והערבים עולים וחוגגים את ההרס. אני מאוד מהורהרת. מה שנותן לי עידוד, זה שדווקא אחרי כל השיחות וההסברים – הנוער כן התעודד ודיברנו על הצעדים הבאים, ועל האפשרות להקים בכל זאת יישובים גם בממשלה הזאת. אני מסתכלת על החזון, ומקווה שנצליח".
בתגובה להערה כי אביתר הוא בעצם ההצלחה הכי גדולה של תנועת נחלה, שעד היום לא הקימה יישובים של ממש, מגיבה וייס: "אני מחשיבה את המאחזים שהוקמו ב־2005 ובשנים שאחרי כן, שהיו בבחינת עמדות קדמיות ומנעו הורדה של יישובים, ובכמה מקומות גם נשארנו. למשל מצפה־אביחי בקריית־ארבע, שאמנם אין שם בתים, אבל יש נוכחות יהודית תמידית. לא כל מה שרצינו הצליח, אבל בהרבה מקומות הצלחנו לשמור על הקרקע. היו גם פעילויות ציבוריות גדולות שעשינו, כמו ההפגנה הגדולה ב־2015 בתל־אביב, כדי שהליכוד יצליח בבחירות מול V15", הפגנה הזכורה גם בשל נגינתו של ראש הממשלה הנוכחי בגיטרה על הבמה.
ביום שני אמרה וייס כי "זו ממשלה ששפכו עליה כל כך הרבה ביקורת, והיא מצאה את הדרך האצילית והמרוממת לשוחח איתנו, לא מתוך כיפוף ידיים הדדי אלא מתוך הערכה לחלוצים בוני הארץ. יחד עלינו לדרגה גבוהה יותר מההתנצחות הפוליטית היומיומית".
יומיים אחר כך היא מודה שהאמירה הזאת, שפורסמה, ביטאה גם התנהלות דיפלומטית. "לפעמים 'ראש בראש' עוזר, אבל הרבה פעמים דווקא כשאומרים שהציפיות הן להתייחסות חיובית, זה מעודד יחס כזה. היו ביקורות עליי על הגישה הזאת, אני חושבת שזה כן היה נכון באותה נקודת זמן. מה השפיע על הממשלה שבסופה של דבר קיבלה את המתווה? קשה לי לדייק את הסיבה. אולי מתוך התנצחות עם נתניהו, אולי מתוך איזונים ובלמים פנימיים. הממשלה הזאת עדיין בחיתוליה, אבל במקרה הזה אני חושבת שהמאסה שהבאנו למקום, הן מבחינת בנייה והן מבחינת תושבים, עשתה את הרושם של הרצינות והחיוביות וזה השפיע על ההחלטה. אני רוצה כמובן הרבה יותר, אבל תמיד משווים את החיוב והשלילה באותה נקודה, ופה החיוב טיפ־טיפה יותר מאשר השלילה".
יש לך ניסיון רב מאוד בהתיישבות. הפשרות האלה בדרך כלל מובילות להתפתחות?
"דיברו השבוע על סבסטיה. הסכם סבסטיה פתח פֶּתח להתיישבות רחבה בכל שומרון ויהודה, ומהבחינה הזאת, זו דוגמה מצוינת. אני מחשיבה את מה שקרה באביתר כפתיחה של פרק חדש, יציאה מתחום המושב של היישובים, אמירה שבונים לא רק צמוד ליישוב קיים".
וייס אמרה השבוע שבהסכמה למתווה היא הולכת בדרכו הממלכתית של הרב לוינגר, מה שנוגד אולי את התדמית הציבורית של מורשתו. "אני יודעת שיש תפיסה כאילו גישתו לא הייתה ממלכתית, אבל ההפך הגמור הוא הנכון. מה שהרב לוינגר מורי ורבי הדריך אותנו תמיד הוא שאנחנו צריכים להרים את הממשלה אל מטרות גבוהות באמצעות התעוררות של הציבור. עולה רעיון, רוצים לצאת אל המרחב, מביאים אנשים, יוצרים גרעין התיישבות, מדברים עם הציבור, והציבור פונה לממשלה. לי יש נטייה לעלות על הר טרשים קירח לבד ולהאמין בכוחו של המעשה האידיאליסטי. אבל אני יודעת שזו סוג של ילדותיות, מה גם שאימצתי את הגישה של הרב לוינגר – לעורר את הציבור".
עד כמה את סמוכה ובטוחה שאכן תקום כאן ישיבה?
"להערכתי היא תקום. אחת הסיבות היא השותפות עם יוסי דגן. הוא עשה כאן פעולה שראויה לכל התשבחות. כאדם בתפקיד פורמלי שיש עול כבד על כתפיו, הוא חבר ל'מתנחלים מקצועיים'. גם יוסי בבסיסו כזה, אבל מתוך תפקיד של ראש מועצה זו הייתה החלטה שיש בה הרבה גבורה. השילוב של דגן ותנועת נחלה מבטיח שתהיה התקדמות על פי המתווה. אתמול בלילה מאוחר הוא התקשר ודיברנו על האופן שבו נעבוד יחד כדי לוודא שההסכם מתממש עקב בצד אגודל. גם אני הייתי ראש מועצה, ואני יודעת מה המתווה של הפעולות שעלינו לעשות, עם מי יש להיפגש, וכן הלאה. הממשלה התייחסה לאביתר מאוד בכבוד, עם השקעה רבה של זמן. בהתחשב בזה שזו ממשלה שמורכבת משלל גוני הקשת הפוליטית, להגיע לכך שהנקודה הזאת נשארת נקודת התיישבות יהודית, זה הישג גדול".
