"אמא זכתה לכך שהסתלקה מהעולם בחן, בחסד וברחמים. גילו אצלה סרטן לפני פחות משבועיים", אמר ביום חמישי נעם, בנה של שולמית לִבְנַת, בביתו שבאלון־מורה. הוא אחד משני ילדים שהותירה "זמרת המחתרות" – אחותו היא השרה לשעבר לימור לבנת – וכן עוד שמונה נכדים ועשרות נינים.
לפני כחצי שנה עברה לבנת להתגורר בפורת־יוסף (חוות סקאלי) סמוך לאלון־מורה, בשכנות לנכדתה ולניניה. "כמו מלכה היא בנתה לעצמה בית חדש, בית חלומות", אומר נעם. "כל החיים אנחנו רוצים להתקדם ולהגשים חלומות. כשהייתי ילד הייתה מצוקה כלכלית בבית. גרנו בדירה קטנה, ואחר כך עברנו לדירה קצת יותר מוצלחת, ברמת־גן. אבל גם היא הייתה בקומה רביעית, עם 71 מדרגות שהובילו אליה. ההורים עברו ממנה כשלא יכולנו עוד עם הטחב בקירות. לפני כשנתיים, כשלאמא היה קשה לעלות גם את הקומה וחצי שהובילו לדירה ההיא, היא עברה לגור בשכירות. שכרה דירה קטנה אבל סופר־מודרנית, יפה ואלגנטית, במגדל דירות חדש ברמת־גן. היא הייתה מאושרת שם. זה היה שדרוג של איכות החיים, ולכאורה זהו – הגיעה אל המנוחה.
"אבל המעבר לכאן, לשומרון, היה עוד שדרוג. לראשונה בחייה היא בנתה בית מלכתחילה לפי העדפותיה ורצונה. בחרה את צבע הארונות, את המיקום המתאים למטבח ולסלון. היא הייתה מאושרת. נהנתה בלי סוף מהבנייה והמגורים בפורת־יוסף. כאן גם הייתה צמודה למשפחה ולילדים, משוש עיניה. הם שימחו אותה יום יום. היא אומנם הייתה כבר חלשה וכאבו לה הרגליים, אבל ידעה למצוא נחת".
לפני כשבועיים, בערב שבת, איבדה לבנת את הכרתה ופונתה לבית החולים. היא התאוששה, אבל בבדיקות שנערכו לה גילו הרופאים שהיא לוקה בסרטן בשלב מתקדם. לבני המשפחה אמרו הרופאים שנותרו לה שבועות ספורים לחיות. מהאשפוז עברה להוספיס, ובני המשפחה לא משו ממיטתה.
נעם מספר שנזכר ב"שיטת המצמוצים", שבה תקשרו עמו כשנפצע בעצמו (הוא משותק בגפיו, בעקבות תאונה שעבר בעת שירותו הצבאי). "שאלתי את אמא שאלות, וכבר לא היה לה כוח לדבר במילים. אז אמרתי לה להשיב במצמוצים. מצמוץ אחד חזק היה כן, ושני מצמוצים היו לא". רבקה רעייתו אומרת שכך הצליחה שולמית להביע את דעתה על המוזיקה שאחד המבקרים בחר להשמיע לידה. "כשהשמיעו לה את השירים שלה, היה ניכר שהיא נהנית", מוסיפה רבקה. "היא הייתה יפה עד לרגע האחרון".
שולמית לבנת נולדה ב־1929 בווינה, ועלתה ארצה בילדותה עם הוריה. בנעוריה למדה בבית הספר הריאלי בחיפה, ובמקביל הייתה חברה בתנועת מכבי הצעיר. "בימי 'חיפה האדומה' של אבא חושי, זו הייתה תעוזה להיות חברה במכבי. לא פלא שהתחברה בהמשך עם אבא, שהיה חיפאי והיה בלח"י. היא הייתה פלמ"חניקית ובזכות אבא עברה לאט־לאט יותר ימינה".
עזריאל לבנת ז"ל, בעלה של שולמית, היה לוחם לח"י. "הוא נפצע בפעולה, וחיפאי מפא"יניק הסגיר אותו לבריטים. הוא היה כלוא חצי שנה בכלא עכו, ואז הגלו אותו. ארבע שנים היה עצור באפריקה. כשהבריטים עזבו את הארץ הגולים באפריקה היו אמורים לכאורה לחזור משם, אבל בן־גוריון ככל הנראה לא היה כל כך מעוניין, ועברו עוד כמה חודשים עד שהתירו להם לחזור ארצה. אבא שלי ניהל במחנה המעצר את התיאטרון. הגולים ניהלו חיי תרבות ענפים. ההחלטה הייתה שלא ישברו אותם, ושלמרות התנאים הקשים הם יחיו חיים מלאים. אז היו הפקות ומחזות ושירים. כשחזר ארצה החל לעסוק בתיאטרון, ובמסגרת הזו ההורים נפגשו". בריאיון למעריב לפני כשנתיים סיפרה לבנת שעזריאל חיפש זמרת ללהקה שהקים, וחברה הציעה את השידוך המוזיקלי שהפך לסיפור אהבה.
"אבא נותר כל השנים עם אותו להט אידיאולוגי", אומר נעם. "הוא היה התלמיד, בה"א הידיעה, של ישראל אלדד. הוא המשיך בכיוון הלאומי, ואמא איתו. הם הצביעו ימינה מהליכוד, עד שלימור נכנסה לפוליטיקה, ומאז הצביעו לבת שלהם".
בשנות החמישים הייתה שולמית לבנת "זמרת פופולרית של להיטים, פולקלור". היא שרה כמה מלהיטי התקופה, ובהם "ניגון עתיק" ו"סתיו בחלונות". "במונחים של היום היא הייתה סלבריטאית". באירוע חגיגי שהתקיים בהיכל התרבות במלאת עשור לשובם של הגולים מאפריקה היא שרה לראשונה משירי לח"י ואצ"ל, ולאחר מכן החלה להקליט את השירים – "עלי בריקדות" ו"חיילים אלמונים", למשל, שכתב אברהם שטרן (יאיר) ב־1932. כך זכתה לתואר "זמרת המחתרות", שדבק בה.
"גם שנים אחרי קום המדינה היו שרים את השירים הללו במחתרת. לא רק שלא השמיעו אותם ברדיו, אלא שממש לא טוב היה שישמעו אותך שר אותם", מעיד נעם. "בנעוריי הייתי בבית"ר, והוציאו שם קובץ של שירי דרור, שירי מחתרות. מאז שרנו אותם בתנועה, וזה היה מאוד חריג. מחוץ לבועה שלנו השירים הללו לא היו מוכרים. עד לרנסנס שלהם, שלאמא היה חלק משמעותי בו. היא הפכה את שירי המחתרות לכמעט מיינסטרים".
לבנת ז"ל אמרה בראיונות עבר שהפנייה שלה ימינה הפחיתה מאוד את נפח העבודה המוזיקלית שהוצעה לה. "הבן שלי, בניוֹ, גדל על השירים האלו, שירי המחתרות, והנחיל אותם גם לאחים הצעירים שלו וגם לסביבה, פה ביישוב", אומר נעם. "בניוֹ" הוא בן־יוסף לבנת, שנרצח לפני עשר שנים מירי שוטרים פלסטינים סמוך לקבר יוסף בשכם. "על ההזמנה לחתונה שלו היה מודפס שיר של יאיר", נזכר נעם.
לצד היותה "זמרת המחתרות" ניהלה לבנת גם את המדרשה הלאומית שייסדה גאולה כהן ז"ל. "פעילות המדרשה הייתה להנחיל את תודעת המאבק על ארץ ישראל לציבור באמצעות השתלמויות, הרצאות והוצאת ספרים. הרבה שנים גאולה עמדה בראש המדרשה, וכשהיא הפסיקה אמא החליפה אותה. היא הייתה אז בערך בת שישים, והתחילה לעבוד בזה בשיא הרצינות, מעבר לכך שהופיעה כל הזמן. המרכז של המדרשה הלאומית היה בבית ז'בוטינסקי ('מצודת זאב', הכ"ח). עד גיל תשעים ניהלה את המדרשה, ורק לפני שנתיים הפסיקה עם זה. אחריה כבר לא היה מי שיחליף אותה, והמדרשה נסגרה".
את האלבום האחרון שלה הוציאה לבנת אז, בגיל תשעים הבלתי שגרתי, והוא שילב את שיריה הישנים עם שירים חדשים. "היא עסקה גם בכתיבה ובעריכה. היא ערכה הרבה מהדברים שההיסטוריון אורי מילשטיין כתב. הוציאה את הספר 'השמיים קרובים יותר', שמספר את סיפורו של לוחם מחתרת. לפני כשלושים שנה לוחמי המחתרת החלו להוציא את זיכרונותיהם, אחרי שהרבה שנים לא דיברו על כך. כחלק משינוי האווירה, החלו לדבר וגם לשיר בפומבי שירי מחתרות".
בריאיון לעיתון "בשבע" לפני כחצי שנה ציינה לבנת שכאשר שמה החל להיות מזוהה עם המחתרות, מעמדה המוזיקלי השתנה. "המפא"יניקים החרימו אותי. היו בארץ שני גורמים שנתנו פרנסה לאמנים, והיו שולחים אותנו להופעות ברחבי המדינה. יום אחד פשוט הפסיקו לי את ההופעות. ניגשתי למנהלים ושאלתי למה לא נותנים לי להופיע עוד. לא הייתה להם סיבה ברורה.
"היה בידי מכתב מיוחד שקיבלתי מאורי צבי גרינברג כשהופעתי ביום הולדתו. הוא כתב לי בהזמנה ליום ההולדת: 'המשיכי בדרכך, את יכולה להביא יהודים למקורם'. הראיתי את זה לממוני התרבות אז. אמרו לי: 'אז אורי אמר'. נאלצתי להופיע במקומות קטנים יותר. המפא"יניקים פגעו בפרנסה ובקריירה שלי, אבל אני לא מצטערת על שום צעד. אני שלמה עם הדרך שעשיתי".
