הסיפור של השיר שלנו מתחיל בקיבוץ אפיקים הממוקם דרומית לכנרת, ממנו נפרש נופם העוצמתי של הרי הגלעד. הגלעד הוא האזור הגיאוגרפי שממזרח לנהר הירדן, היום נחשב לחלק מממלכת ירדן ובימי קדם היה זה האזור בו התנחלו בני שבטים ראובן, גד וחצי המנשה.
בשנת 1938 הגיעה לקיבוץ אפיקים המשוררת הצעירה לאה גולדברג להעביר הרצאה. ההרצאה קצת התעכבה והתארכה, וכשנגמרה השעה הייתה כבר מאוחרת וגולדברג נאלצה להישאר לישון לילה אחד בקיבוץ לפני שתחזור לתל אביב. לאה גולדברג הסתובבה ברחבי המשק והתרשמה משגרת חייהם הייחודית של חברי הקיבוץ ומהלינה המשותפת של הילדים בבית הילדים. בעקבות אותו ביקור כתבה גולדברג בעיתון "דבר לילדים" את השיר "ערב מול הגלעד" אותו הקדישה לילדי אפיקים.
גולדברג הייתה "עירוניסטית", וכמו רוב תושבי ישראל היא לא הבינה את צורת החיים השיתופית ולא ראתה בעין יפה את התופעה שנקראת "בית ילדים", כי האמינה שילד צריך לישון עם אימא שלו. אבל הקיבוצניקים הערכיים והנוף הפסטורלי הביאו לכך שהיא לא הצליחה לכתוב שיר מחאה ביקורתי. במקום זה היא תיארה ברומנטיות, אולי אפילו בקנאה קלה, את ירידת הערב בקיבוץ אפיקים, את הטלה שחוזר לדיר אל אימו ואת הילדים שהולכים יחד לישון. האווירה כל כך קסומה שאפילו אליהו הנביא הגלעדי בכבודו ובעצמו יורד בשקט מביתו לראות את הילדים ישנים בשלווה.
מי שקורא בין השורות מבין שיש בשיר כבשה-אימא שבוכה על בנה שאבד, וגם תפילה סמויה שבעתיד ישוב הטלה אל חיקה.
ערב מול הגלעד – אריק סיני
"האילנות כל כך כבדים,
כופף הפרי את הבדים,
זו השעה המרגיעה,
בה נרדמים הילדים.
אל הבקעה מן הגלעד
טלה שחור ורך ירד,
כבשה פועה בוכה בדיר –
זה בנה הקט אשר אבד.
ישוב טלה אל חיק האם,
ישכב בדיר וירדם
והכבשה תישק אותו
והיא תקרא אותו בשם.
נסתר הליל בין הבדים
והנביא הגלעדי
יורד דומם אל הבקעה
לחזות בשנת הילדים…"
(מילים: לאה גולדברג לחן: מיקי גבריאלוב)
השיר זכה לפרסום רב בעקבות הלחן הנוגה והנעים שהעניק לו מיקי גבריאלוב ב-1975. הביצוע הראשון היה של אריק איינשטיין, שאחריו ביצעו אותו אריק סיני ועוד רבים נוספים. בעיני קיבוצניקים רבים השיר מתאר את החיים היפים בקיבוץ, ולמרות שלאה גולדברג באה "לקלל" היא לגמרי יצאה מברכת.
בפרשה שלנו, בלק שולח את בלעם הקוסם לקלל את עם ישראל, שעל אף שרוצה לקלל נאלץ לברך כפי שה' אומר לו. אחרי שני ניסיונות כושלים הולכים בלק ובלעם לנסות שוב לקלל על ראש הר פעור שממנו נשקף הישימון, המדבר שבו ישראל חונים. בלעם כבר מבין שה' לא מעוניין בקללות והפעם הוא אפילו לא מנסה. הוא מסתכל על עם ישראל שחונה באופן מסודר ומופתי כשהוא מחולק לפי השבטים. בעוד הוא רואה את כל היופי והשלווה רוח אלוקים שורה עליו, והוא מתרגש ואומר: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ד ה').
בעיניי, זהו אחד הפסוקים היפים בפרשה ואולי אפילו בתורה כולה. שבח שניתן לעם ישראל לא בזכות מעשה ספציפי שעשו, אלא פשוט כי הענווה והפשטות קרנו החוצה בעוצמה מהממת.
לא תמיד בכל הדורות עם ישראל היה מרגש רק מעצם ישיבתו, היו תקופות שבהם נפוצנו בגלות והיו גם שנים שבהן היינו מקובצים יחד, אבל לא היה בנו שום דבר מרגש. על היופי הפנימי הזה, שתלוי בהתנהגות שלנו ובהרמוניה שבינינו אנחנו צריכים להמשיך לשמור. שלא יפסיקו להתרגש מאיתנו.
שבת שלום!
