סיפור המבול הוא מהמאורעות הכבירים בתולדות האנושות, והוא מונח כמיתוס נורא ביסודן ותודעתן של תרבויות רבות עד היום. סיפורים גדולים על קטסטרופות עצומות נוטים להישאר בתחום ההיסטוריה והסטטיסטיקה, כמו למשל מלחמת העולם הראשונה והשפעת הספרדית שלאחריה, או כסיפור בעל לקח מוסרי־דתי, כדוגמת המבול והפיכתה של סדום. אלא שסיפורים גדולים מחלחלים במיטבם כאשר הם הופכים למינוריים ואישיים: בחקר ההיסטוריה ניתן בשנים האחרונות דגש על מתודת ה"מיקרו־היסטוריה", המספרת תקופות גדולות מנקודת מבטם של האנשים הפשוטים והקטנים שחוו אותם. מהזווית האישית יותר, כל יהודי מכיר את מלחמת העולם השנייה, שעבור רבים היא רק פרק בהיסטוריה, ככאב אישי.
אם הכתיבה האפית או ההיסטורית היא סימפוניה, הרומן "אחרי הגשם" הוא יצירה קאמרית המתארת את סיפור המבול. זהו סיפורה של משפחה אחת בזמן איום ונורא, כשהדרמה הפנימית חזקה ועמוקה מזו שמחוללת אותה. הסיפור מסופר מנקודת מבטם של גיבוריו המקראיים: שם, חם ויפת, נעמה אשת נח, וכנען בן חם שקולל לדורות בשל מעשה נורא; ומתקדם כרונולוגית, מכמה שנים לפני המבול, כאשר בני המשפחה מנסים להתקיים בתוך עולם מושחת ומשחית כשהם מודעים לאסון המתקרב, דרך תקופת המבול הנוראה, ועד שנות הטראומה והבניין שלאחריו וימי החורבן של מגדל בבל.
תום צימרמן, המחבר הצעיר של הרומן שלפנינו, הוא חייל בשירות סדיר, המעניק ב״אחרי הגשם״ קריאה רגישה, חכמה ולא פשטנית של הסיפור המקראי והנפשות הפועלות בו. כל פרק מוקדש לנקודת מבטה הייחודית של אחת הדמויות, המאפשרת לסיפור המוכר מגוון פרשנויות אנושיות דרך נקודת התצפית של הדמויות החוות ומחוללות אותו. כך מתוארת כל אחת מהדמויות באפיונים משלה: שם העדין וחסר הביטחון, המרגיש שלא בנוח בעולם אכזרי הנשען על כוח פיזי ועורמה. חם הזועם ומלא התשוקה, הכועס על המגבלות של המבול, התיבה והתביעה המוסרית של משפחתו. יפת הרגיש בעל נשמת האמן, שעובר תהליך מדמות איתנה של אח בוגר להתפרקות פסיכולוגית במהלך סוף העולם שהוא חווה.
הדמות המעניינת ביותר ברומן בעיניי, שלמרבה הצער לא זכתה לפיתוח מספיק, היא נעמה אשת נח. אישה חכמה ומרת נפש, שניסיון חייה הנורא וההתעללות שעברה כאחותו של תובל קין בעולם מושחת רק נרמזים. דמותו של נח מופיעה כמובן ברומן, אבל אינה זוכה לפרק משלה שבו מסופרת העלילה מנקודת מבטה, מלבד פרגמנטים ופרקים קצרצרים המזכירים בסגנונם את זרם התודעה. נח הוא הלב הפועם של המבול, מורגש בכל פרק, אך הסיפור אינו שלו. באמונתו ובצייתנותו כלפי שמיים הוא הציר של הסיפור, אך עיקר המבט מופנה כלפי הסובבים אותו, מבוכתם וייסוריהם. משפחתו, כמיקרוקוסמוס של האנושות, מהווה כמוסה של היופי והמצוקה העל־זמניות של המין האנושי, כשם שהתיבה היא תרכיז של עולם החי והדאגה האנושית לו.
שיגעון וכניעה ליצרים
במאמרו ״צלקתו של אודיסס״, המופיע בספרו ״מימזיס״, משווה המלומד היהודי הדגול אריך אוארבך בין דרכי הסיפר של התורה לאלה של האפוס ההומרי, ומראה כיצד סיפורי התורה בכלל וסיפור העקדה בפרט ממעטים בפרטים ובתיאורים עלילתיים מורכבים ומעדיפים את הפעולות על הרגשות. עיקר הדרמה מתרחשת בדל״ת אמותיו הפנימיות של האדם, במרחב הלא נראה שבינו לבין נפשו ואלוהיו; הפערים הללו הם המרחב הפרשני המרגש והנועז של המדרש – סיפור המקרא זועק ״דרשוני״.
הדרישה הזו היא המרחב העיקרי של ״אחרי הגשם״. את הסיפור הבסיסי של המבול אין צורך להציג לקורא, ורבים מהקוראים בוודאי מכירים גם את המדרשים העיקריים עליו. בפני צימרמן עמד אתגר גדול: כיצד לתאר סיפור מוכר – מוכר כל כך עד שגם לו לא היה נכתב כחלק מהתורה הייתה בו אנרגיה מיתית, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בסיפור תנ״כי מרובה מדרשים – מתוך חירות אמנותית פנימית, בלי לחלל אותו מחד גיסא ומתוך שמירה על כוח החידוש והיצירה שלו מאידך גיסא.
צימרמן עומד בגאון באתגרים האלה, ולמרות המדרשים המוכרים, המרחיבים היכן שהתורה הסתירה, הוא מעמיק ברגשות שלא תיאר אפילו המדרש. וכך, כמה תיאורים על המציאות הזוועתית של התקופה מטלטלים במיוחד. החיים בתיבת נח והלחץ הנפשי והפיזי האדיר שהביאו עמם, המוצגים בימינו בעיקר כמיתוס רומנטי של דאגת האדם לחי, מתוארים כמאבק חייתי לחיים ולמוות על הצרכים והמשאבים השונים, הפיזיים והנפשיים, של בני האדם כיצורים חיים המתערבבים אלה באלה ללא אוויר לנשימה או מוצא אל החוץ.
כמו בימי הקורונה שסגרו אנשים בביתם, או במציאות של שהייה בצוללת או כלא המקצינים כל מחווה אנושית עד לקצה, החיים הסגורים מותכים זה בזה וכל דילמה מקבלת משמעות הרת גורל שיש לה השפעה על כל הסובבים. השיגעון, כמו הכניעה ליצרים (ברגעים כאלה, כמו במקומות רבים אחרים ברומן, מראה צימרמן כי האדם עלול לא להיות שונה מהותית משאר החיות, ובשעת התפרקותו המוסרית הן אפילו עולות עליו), הופכים לאפשרות ממשית והגיונית.
צמא לחסד
הדוגמה הטובה ביותר לאיזון בין החירות האמנותית לעידון ולחכמה שבספר מצויה בחלק שממנו חששתי יותר מכל: סיפור נח במערה ומה שעולל לו בנו הקטן. פסוקים הזועקים ״דרשני״, שגם חז״ל נתקשו בהם, ואשר מציגים את אחת היחידות המזוויעות והטרגיות ביותר בעלילת המבול ובסיפור האנושי שהתכונן בעקבותיו. את החלק הזה בוחר צימרמן לספר למרבה הפליאה מנקודת מבטו של התוקפן ולא של הקרבן: אין הוא גולש למעשה עצמו אלא מדקדק במניעיו של הפושע, וכך מעניק לקורא מתנה מדרשית של הבנת הנפשות הפועלות. למרות הסלידה המתעוררת בקורא, הוא מבין את המניע למעשה. זוהי גדולה של סופר, הגורם לקוראיו להבין מעשה בלתי מוסרי אך לא להזדהות איתו, ודוגמה מעולה לפרשנות התקפה והמכבדת של הסופר לסיפור המקראי הנורא.
היכולת לתאר תקופה גדולה בכלים קטנים מעידה על כישרונו של יוצר. צימרמן מכבד את דמויותיו, בכך שכמו בסיפור המקראי הוא משאיר חלקים מהם באפלה, ואת מה שלא פירש הוא מניח לכוח הרמיזה. אין מדובר בהעדר מיומנות, אלא בידו הבטוחה של סופר צעיר המגלה הבנה מרשימה לסיפור שלפניו ולמהותו של רומן. כוחו זה בולט דווקא בחלק האחרון של הספר, שהוא לדעתי החלש ביותר בו. דווקא כשהוא מנסה להלך בגדולות, בתיאור ימיו האחרונים של מגדל בבל והמלכות המושחתת שכוננה אותו, אובד כוחו הרגיש: הפרקים נקראים כפרק מסדרת פעולה קולנועית רבת משתתפים תנ"כיים, ששמותיהם כולם מוכרים לקורא אך אף אחד מהם אינו בעל אפיון ממשי והוא אינו נקשר אליהם ממש. הדרמה הקאמרית המרגשת של נח ומשפחתו הופכת לרצף פעלתני שנקרא כצרימה לא נחוצה לעומת שלושת הרבעים החזקים שקדמו לו, ומשהו בכוחו הדק והמדויק של הרומן נחלש.
סיום הרומן מחפה על החיסרון הזה. צימרמן מסיים את סיפורו מיד אחרי נפילת מגדל בבל, ברגע של ייאוש מר ונוקב מן האנושות, ששוב הביאה על עצמה חיים של שחיתות וחורבן. הקורא שמוצא בפרקי הספר האחרונים דמויות רבות לא מוכרות מחכה לזו האחרונה, נקודה של אור ונחמה אחרי כמעט אלפיים שנות חושך, שהביאה חסד לעולם ודתות רבות הולכות בעקבותיה עד היום, אך זו לא באה, אם כי אביה וסבה מוזכרים. זוהי בחירה חזקה שמותירה את הקורא חסר מנוח, ומזכירה לו כי רוע נעשה על ידי אנשים ופוגע בהם, והחסד עשוי להצילם ולרפא את היחידים והאנושות לדורות. בימים של מגפות ואסונות וצמא לחסד, נקרא רומן הביכורים של תום צימרמן כיצירה מרעננת ומעוררת על האפשרות והמבחן שהבחירה והחסד מביאים לעולם.
