כותל הדמעות

ביקור שהתקיים בשעות הבוקר המוקדמות של ראש חודש אייר ברחבת "עזרת ישראל" שבכותל, הצית מחדש את העימות הוותיק סביב התפילה במקום. אמנם ההפגנות העמוסות שנרשמו שם בעבר לא שבו בינתיים, אבל הסערה התעוררה לרגע מחדש.
זה קרה בעקבות הגעתו של הרב הרפורמי וחבר הכנסת הטרי גלעד קריב (העבודה) אל הרחבה המרכזית, כשהוא מנצל את חסינותו כדי להבריח בתיקו ספר תורה לטובת תפילתן של "נשות הכותל". בעזרת הגברים התפלל באותה עת הח"כ הטרי לא פחות, אבי מעוז (נעם). התנגשות ההשקפות בין השניים, המצויים בשני קצוות בתחומי דת ומדינה וזהות יהודית, ביטאה שוב את הפער בין הימין הדתי והשמרני בישראל, לזרמים היהודיים הליברליים בחו"ל ונציגיהם כאן.
"בעשור האחרון יש יותר אווירה של בדלנות, הדרה ודחיית האחר, שקשורה בהקצנה שלנו", אומר אילן אזרחי, המרַכז האקדמי של התוכנית לתואר שני בעמיות יהודית באוניברסיטת חיפה. "באופן כללי, הימין הדתי התחזק אחרי 1967 ומאז התפצל לחרד"ליות ולציונות דתית יותר מתונה. גם העולם החרדי התעצם, וכך קרה גם בזירה הפוליטית.
"במקביל, בשנים האלו הייתה עלייה של יהודים לא אורתודוקסים מארה"ב ואנגליה, שחיזקו מאוד את התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית. כך שאפשר בהחלט לומר שיהודי התפוצות מגבירים את הנוכחות שלהם בארץ. המאבק על הכותל התחיל בסוף שנות השמונים. שם החלו דרישות הזרמים הדתיים לקבל חלק שוויוני, מה שהפך לימים לעזרת ישראל".
גם דני דיין, קונסול ישראל לשעבר בניו־יורק, מזהה "שינוי לרעה". לדבריו, "התמורה המשמעותית ביחס הימין והארגונים הדתיים אל יהדות התפוצות, חלה בין 2010 ל־2020. כל שעובר הזמן יש יותר ויותר ניכור. מנהיג ישראלי בכיר מהמחנה הלאומי אמר לי בעבר ש'אין טעם להשקיע בהם כי הם ייעלמו'. עניתי לו שהוא טועה, זה רחוק מלהיות ככה. אבל אפילו אם זה ככה, תסתער. כמו מפקד בצה"ל שרואה בוואדי מחלקה של חיילים שנמצאת בסכנה, אתה מעלה בדעתך לומר – חבר'ה, אין מה לעשות, הם אבודים, בואו נחזור לבסיס? ברור שלא. אבל לצערי, כאן אני לא רואה שום הסתערות. גם לא בדרגים הממשלתיים הגבוהים".
לכך מצרף דיין את מה שהוא מכנה "הביזוי מצד המחנה הלאומי, בעיקר במחנה הדתי אבל גם החרדי – כלפי היהודים הרפורמים. כל זה מצטרף לתמונה מאוד עגומה, שבה ישראל הופכת למדינת הישראלים יותר ממדינת היהודים".
"אני לא חושב שיש שינוי בגישת הימין אל יהדות התפוצות", אומר מנגד אורן הניג, מנכ"ל ארגון ליב"ה, ומציג תמונת ראי הפוכה. "הימין המסורתי נשאר אותו דבר. זה לא שהימין הפך להיות שמרני או דתי יותר, אלא זה הצד השני שגילה יותר עניין בנעשה בארץ. השינוי היחיד שקורה זה שארגונים של יהדות התפוצות כמו הארגונים הרפורמיים, שינו אסטרטגיה בניסיון לשנות דברים בישראל. אם פעם היהדות הרפורמית התעסקה רק באמריקה, כעת היא החליטה להיכנס לכאן. יש לי מאבק מולם, כי הם הציבו מטרה לשנות את המצב בישראל".

מדו"ח שפרסמו לאחרונה בליב"ה עולה כי הארגונים הרפורמיים בישראל הגישו 60 עתירות לבג"ץ בעשר השנים האחרונות. "מדובר בעתירות שנוגעות לצביון היהודי במדינה – למשפחה, לכותל, לענייני כשרות ואפילו לחמץ בפסח. לא מדובר בהכרה בזכויות הדתיות של הרפורמים, אלא במאבק סביב הצביון, ברצון לשנות את הסטטוס־קוו ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה".
מי שדווקא מביעה אופטימיות היא שרת התפוצות עומר ינקלביץ'. "החברה הישראלית בכללותה והציבור הדתי והימני בפרט עוברים שינוי משמעותי. מיחס שלעיתים אופיין בריחוק וחוסר אכפתיות, לרצון אמיתי לפגוש, להכיר ולהקים שותפות אמיתית אשר תהווה מכפלת כוח עבור העם היהודי כולו", היא אומרת. "בעבר שלט בארץ שיח יותר מקטב שהבליט את הקונפליקטים ואת המפריד בינינו. זה קרה בדרך כלל בגלל צרכים פוליטיים והזיק מאוד. המחלוקות בינינו הן חלק מזערי מסדר היום, ולכן גם אני באופן אישי העדפתי לעסוק במה שמחבר. מדובר באחים שלנו ועלינו לשמור איתם על קשר ולחזקם. לשם כך הקמתי גם את מנהלת ישראל, שהגדרת תפקידה הוא חיזוק ההיכרות כאן בישראל עם יהודי התפוצות ועם ההבנה בחשיבות הקשר הזה".
מה הימין יכול לעשות כדי לחזק את הקשר עם התפוצות?
"הימין בפרט וכל קצווי הקשת הפוליטית בכלל, מוכרחים להתייחס ליהודי התפוצות כשווים. אין מקום להתנשאות ביחס בין שווים, בטח לא בין אחים. אפשר וצריך לשים את הוויכוחים בצד ולזכור שנושא הזהות היהודית הוא בנפשנו. כשניגשתי לתפקיד היו רבים שתהו כיצד דווקא שרה חרדית תוכל ליצור את החיבורים עם יהדות התפוצות. אבל מתברר שבמשך שנים יהודי התפוצות חיכו שיקשיבו להם, שיכבדו אותם, ואני שמחה שהיה לי חלק במהלך ההקשבה הזה. עלינו להתקרב ולא להתרחק.
"לשם כך דרושה הקשבה, דרושים שיתופי פעולה ובעיקר תפיסת עולם המבוססת על ההבנה שישנם עוד מיליונים רבים של יהודים בעולם שהם חלק מאיתנו. צריך להרחיב את הידע, ללמוד עליהם, להכיר אותם, להבין את האתגרים שלהם, להעריך אותם, להיפגש ולהקשיב. זה גם מה שהשתדלתי לעשות בתפקידי כשרת התפוצות, לקיים שיח מתמשך מתוך כבוד והערכה כנה. להפוך את מערכת היחסים לדו כיוונית והדדית. אסור שנתייחס ליהודי התפוצות רק כשמחפשים לגייס תרומות, גם להם יש דעה וחשוב שנדע לכבד אותם".
בנט ניסה לחבק
"קיים כאן פרדוקס", מציינת נעמה קלר, סמנכ"לית מכון ראות שחוקר בין היתר את ההתייחסות בחברה הישראלית לעם היהודי. ממדד הקרבה שיצרו בעמותה עלה כי "הקהילות הישראליות שמרגישות זיקה רבה ביותר ליהדות התפוצות, אלו גם הקהילות שיש להן הכי הרבה ביקורת. לקהלים היותר ליברליים לא כל כך אכפת, ודווקא הקהילה הדתית לאומית, החרד"לית ואפילו החרדית – מחוברות רגשית לעם היהודי, מחוברות ערכית ומוכנות להשקיע בזה. מדובר בהרבה רגש חם, שמגיע ממי שהם הכי ביקורתיים כלפי יהודי התפוצות".

שרת התפוצות עומר ינקלביץ': "תיק התפוצות איננו משויך למפלגת ימין או מפלגת שמאל, בעיניי זהו נושא שנמצא בקונצנזוס. במשרד הזה חייב לכהן שר שיידע להניח בצד פוליטיקה ולשים לנגד עיניו רק את טובת העם היהודי"

גם אזרחי מציין כי "הימין נמצא פה במלכוד. מצד אחד, הימין הדתי יושב חזק על תפיסות יהודיות קלאסיות של עם ישראל. אבל אז פתאום מסתכלים על חצי מהעם הזה, והוא מעורר מחלוקת. אז מה עושים? איך מחבקים אותו וגם דוחים אותו בו זמנית? יש בעולם הדתי כוחות שאומרים שאנחנו חייבים להתמודד עם המלכוד הזה. בנט למשל ניסה לחבק גם יהודים שהוא לא מסכים איתם. אבל המיינסטרים הדתי בארץ לא מסוגל לעשות את זה. זה לא שהימין שינה את פניו, אלא שאתגרו אותו", הוא מציין. "עד שנות השבעים האורתודוקסיה שלטה פה בכל דבר, מאז התחילה להיווצר פה חלופה שהכניסה את הרפורמה לעמדה יותר לוחמנית".
דיין תולה את היחס המנוכר של הימין בעמדות הפוליטיות של יהודי ארה"ב שנוטות שמאלה, עניין שלדעתו "לא מצדיק" את הניכור. מבחינתו, הקשר של מדינת היהודים ויהודי ארה"ב לא יכול להיות מושתת על יחסי תן וקח. "הם יתנו לנו תרומות ותמיכה פוליטית, ואנחנו ניתן להם גאווה יהודית ואהבה? הקשר צריך להיות בלתי תלוי, ככה זה בין אחים". הוא מותח ביקורת חריפה על כך ש"דווקא אנשים שמגדירים את עצמם לאומיים ודתיים, מעדיפים את הקשר עם הנוצרים על פני הקשרים עם יהודי ארה"ב".

בסקר שפורסם השנה בגיליון יום העצמאות של מקור ראשון, נשאלו המשיבים במה לדעתם צריכה מדינת ישראל להשקיע יותר – בעידוד יהודי התפוצות לעלות ולהתגורר בישראל, או בחיזוק הקשר איתם במקומות מגוריהם. התשובות התחלקו בין מי שהזדהו כאנשי ימין ושמאל. מהנתונים עלה כי שני שלישים (66%) ממחנה הימין מעדיפים את עידוד העלייה לישראל, ושני שלישים מהמרכז־שמאל את חיזוק הקשר עם הקהילות בתפוצות.
קלר מזכירה את המונח "שלילת הגולה" ומסבירה כי "בתפיסה הישראלית הקלאסית, אין לנו הרבה מקום ליהדות התפוצות או לעם היהודי בחו"ל. בישראל אנחנו מאוד אוהבים עולים, אבל בציונות הקלאסית חשוב שתהיה לעולה זהות ישראלית, להפוך את כולם לקהילה אחת. אנחנו פשוט לא מצליחים לראות את עצמנו חלק מהעם היהודי היותר גדול. בעיניי, משלילת הגולה שבאה לידי ביטוי באדישות, בורות והתנשאות כלפי העם היהודי, חייבים לעבור לתפיסת עמיות. תחושה שאנחנו חלק מהעם היהודי ושההיסטוריה שלנו לא התחילה בהקמת מדינת ישראל".
מבחינת הניג, ההדדיות כלפי היהודים הפזורים בעולם מתבטאת ברצון שיעלו לארץ. "אנחנו אוהבים כל יהודי ורוצים שיעלה לארץ. אנחנו שייכים ומחוברים לקשר אליו, ואם יש רעידת אדמה במקום שבו הוא גר, נעשה הכול לעזור לו. הוא חלק מהעם שלנו, אבל נשמח לראות שיעלה לארץ כחלק משיבת ציון". עם זאת, הוא מבהיר כי "זה העניין שלהם, אני לא אומר להם מה לעשות".
לא יהיה כותל רפורמי
בחמש השנים האחרונות החלו לפעול בישראל שורת ארגונים שצמחו מהרצף החרד"לי של הציונות הדתית, ובשיתוף פעולה עם המפלגות החרדיות הצליחו למנוע מספר חוקים ומהלכים לטובת הארגונים הרפורמים. כך למשל, הם הביאו לביטול חקיקת חוק הגיור הממלכתי (מתווה ניסים) ולהקפאת מתווה הכותל. החלטות אלה החריפו במידה ניכרת את משבר האמון בין מדינת ישראל לזרמים היהודיים בחו"ל.
קלר מסמנת את פרשת הדרכים במרץ 2017, סביב משבר הכותל. "זו נקודת מפנה ביכולת שלנו לדייק תשומת לב לסוגיה. עד משבר הכותל לא הצלחתי להיפגש עם אף אחד ולאף אחד לא היה אכפת. פתאום הלכתי לתדרך את המל"ל, נפגשתי עם הפדרציות, פתאום הצלחנו להשיג קשב לאופן שבו אנחנו רואים את הבעיה, את חוסר ההצלחה לשמור על ישראל כבית של העם היהודי כולו".
הניג לעומת זאת מציב את נקודת המפנה ארבע שנים קודם לכן, בברית האחים בין בנט ללפיד. "ב־2013 הייתה הברית שאנחנו מקווים שלא תחזור, ואיתה מבול החוקים שעוסקים בזהות היהודית. לפיד ראה את עצמו כנציג של תנועות הרפורמים והקונסרבטיבים, לא האורתודוקסים". לגבי סוגיית הכותל הוא מבקש להוסיף בזהירות: "אני לא יודע להגדיר כמה קשר יש בין הארגונים הרפורמיים שנאבקים פה ובין היהודי הפשוט שחי באמריקה וגם מגיע להתפלל בכותל. לא בטוח בכלל שזאת הסוגיה שלהם".

נעמה קלר, סמנכ"לית מכון ראות: "בישראל אנחנו אוהבים עולים, אבל חשוב שתהיה לעולה זהות ישראלית, להפוך את כולם לקהילה אחת. משלילת הגולה שבאה לידי ביטוי באדישות, בורות והתנשאות כלפי העם היהודי, חייבים לעבור לתפיסת עמיות"

יש לימין אשמה בזה?
"אני חושב שלא. ברגע שהתנועה הרפורמית ניתקה את עצמה ממסורת עם ישראל, היא מצאה את עצמה בחוץ. זה תהליך היסטורי שקרה עם כמה ארגונים. כל מי שעדיין יהודי אנחנו מנסים לקרב אותו, אבל בארה"ב הם כבר כמעט חצי־חצי. כל יהודי שאני יודע שהוא יהודי, הוא בשר מבשרנו. דרושה הכרעה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית".
קשה לדעת איך יתפתחו יחסי ארה"ב־ישראל בעשור הבא, אך אפשר לסמן מה הפעולות שהימין נדרש ויכול לעשות גם בימים אלו. דיין אומר כי התיק של היחסים שלנו עם יהדות העולם, תיק התפוצות, היה צריך להיות בבת עינו של המחנה הלאומי. "זו תופעה נוראית שאם כבר מישהו עוסק בנושאים האלו, זה השמאל".
"אסור להפוך את תיק התפוצות לתיק פוליטי", אומרת השרה ינקלביץ'. "תיק התפוצות איננו משויך למפלגת ימין או מפלגת שמאל, בעיניי זהו נושא שנמצא בקונצנזוס. במשרד הזה חייב לכהן שר שיידע להניח בצד פוליטיקה ולשים לנגד עיניו רק את טובת העם היהודי. להבין את המשימה ההיסטורית ולהשקיע מאמץ בחיבורים עם אחינו ואחיותינו בעולם".
הניג עובר לרמה הפרקטית. "צריך להעביר תיקון לחוק המקומות הקדושים שח"כ אבי מעוז הגיש, ולהגדיר שהכותל המערבי והרחבה הדרומית מקודש לכל אורכו וינוהל על ידי הרבנות הראשית. בכך נחסום את הגולל ולא יהיה כותל רפורמי.
לטענתו, "אל רחבת ישראל מגיעים כמה עשרות אלפי אנשים בשנה. בבדיקה שעשינו עלה כי שליש מהמגיעים לא מזוהים, שליש רפורמים ושליש מהם בכלל אורתודוקסים. לשם השוואה, בכותל יש כמה מיליונים בשנה".
קלר מצביעה על שינוי חיובי בחברה הדתית־לאומית באופן קבלת הקהילות בארה"ב, כמפתח לשאר המגזרים בארץ. "יש נכונות בחברה הדתית־לאומית, שמתבטאת בדברים כמו מפעל השליחויות הנרחב. מצד שני יש הרבה מאוד ביקורת. היא משתנה בשנים האחרונות, דווקא מתוך היכרות הולכת וגדלה. לפני עשור הרב חיים נבון לא היה כותב בטור שלו על נשות הכותל, כפי שכתב לאחרונה. היום מסתכלים על הכותל ואומרים שצריך להסתדר עם החרדים, אבל צריך להסתדר גם עם כל העם היהודי. אני שמרנית בעומק, אני חושבת שישראל חייבת להיות מדינת העם היהודי בכל מחיר, ולכן אנחנו חייבים לוודא שהציונות היא תנועה רלוונטית בועטת".
"אם מישהו באמת מאמין במותג של עם ישראל ואחדותו", מסכם אזרחי את הדיון מבחינתו, "הוא חייב לצאת מאזור הנוחות שלו ולהבין שיש יהודים שפועלים אחרים ומתנהגים אחרת. באופן פרדוקסלי יהודים לא דתיים מתחברים יותר לאלטרנטיבות הדתיות בחו"ל, שהן יותר ליברליות ומתונות".