לפני כמה שנים עברנו אשתי ואני לשכונת קריית מנחם בירושלים וחיפשנו את בית הכנסת השכונתי. חשבנו שנמצא בית כנסת גדול אבל במקום זאת מצאנו עשרות בתי כנסת, ולמעשה כוכים קטנים שנמצאים במקלטים ובמרתפים. שאלנו את עצמנו מדוע אין בקריית מנחם ובקריית יובל בית כנסת אזורי אחד ראוי לשמו.
חברים מאיטליה שאלו אותנו כיצד קיימים מונומנטים רבים כל כך בקו הרקיע של ירושלים ושל ארץ ישראל בכלל, אולם אף לא מונומנט אחד בקו הרקיע הירושלמי המייצג את היהדות. ענינו להם בכאב שהם אבחנו נכונה את הבעיה. המוסלמים והנוצרים יודעים שמגיעים להם מונומנטים משלהם בעיר הקודש, אבל אנחנו היהודים עדיין לא יודעים שמגיע גם לנו אחד כזה.
מה מספר לנו קו הרקיע של מדינת ישראל? את מי הוא מייצג? בתחריט עץ משנת 1450 שממחיש כיצד נראתה אז נירנברג אפשר להבחין בקו רקיע מפותח מאוד, שמביע את מערך הכוחות בעיר. בחלק העליון של התחריט אפשר לראות את המצודה העירונית, את הארמון והקתדרלה הגדולה, והכל בהיררכיה מסודרת מאוד. לצד אלו קיימת כנסייה מרשימה נוספת באחד הצדדים וכן רואים את החומות ואת השערים. המראה הזה מספר שהמרחב הציבורי של נירנברג יוצג אז על ידי הכנסייה ועל ידי הריבון המקומי.
מדוע בירושלים אין לנו כאלה? ומי בעצם הריבון בירושלים, אם אין בה מבנה יהודי מרשים אחד שחודר לתוך הנשמה? את "יד ושם", אגב, אי אפשר לספור כמבנה מרשים כזה. הוא הרי נבנה בתוך האדמה, חפור ומוסתר, בדיוק כמו המקלטים שבתי כנסת בקריית מנחם ובמקומות רבים נוספים שוכנים בהם.
מי בעצם הריבון בירושלים, אם אין בה מבנה יהודי מרשים אחד שחודר לתוך הנשמה? האם אנחנו מוכנים להכיר בעובדה שאנחנו חולים?
ועוד דוגמה לעיר שאינה מתביישת בסמליה: פריז. מגדל אייפל שבמרכזה הוא חסר חשיבות לחלוטין. רצו לפרק אותו מיד אחרי התערוכה העולמית בשנת 1889 שלכבודה הוקם, וטוב שלא פירקו אותו. הרי היום אי אפשר לדמיין את פריז בלעדיו. ואם שולחים מבט לאיסטנבול, רואים גם שם עיר מופלאה שכולה קו רקיע של צריחים וכיפות עצומות. האם לא מגיע לנו דבר דומה גם בירושלים?
בתל־אביב מתוכנן לקום עד שנת 2025 המגדל הרביעי של עזריאלי, שאמור להיות גבוה פי שניים מהמגדל הגבוה ביותר בעזריאלי כיום. זהו קו הרקיע של תל־אביב, העיר שמתחרה עם ירושלים על הבכורה, העיר שמייצגת את הדת החילונית. החילוניות מצליחה ליצור לה בשטח את סימני הריבונות שלה, והם תמונת ראי לערכים המייצגים אותה. אבל בעוד לדת התל־אביבית מונומנטים משלה, לציבור היהודי האמוני אין כאלו.
גם מגדלי אקירוב התל־אביביים מספרים סיפור עגום על מה שקרה לקו הרקיע של ארץ ישראל: הוא הופרט. מגדלי ההייטק המפוארים מעידים על עוניה הרוחני של הדת החילונית שהגתה אותם, ומתעסקת אך ורק בשאלות כלכליות. כלכלה היא האליל הגדול של החילוניות.
המשימה הגדולה של יהודה עציון ושלי במיזם "ירושלים הבנויה", שבו אנחנו מתכננים את ירושלים העתידית שהמקדש במרכזה, היא להעביר את מרכז הכובד מהבורסה אל מקום השכינה. אנחנו רוצים מקום שיהיה בית לכל העמים וכמובן גם לנו, אבל בינתיים אנחנו רואים השתלטות מטורפת של המגזר הפרטי החילוני על קו הרקיע הארץ־ישראלי. אגב, גם הדת החרדית ייסדה כאן מונומנטים דוגמת בית הכנסת של בעלז שנראה מכל חלקה הצפוני של ירושלים, עשוי להכיל כאלפיים מתפללים ומהווה כמעט ניסיון להעתקה של בית מקדש.
ולעומת זאת הערבים, שגם מהם יש לנו הרבה מה ללמוד, בונים באום אל־פחם מסגדים בעלי צריחים גבוהים במיוחד. מכל מקום שם אפשר לראות את סימני הריבונות האסלאמית. זה נכון גם באבו־גוש שם בנו מסגד בעל כיפה עצומה וסביבה ארבעה צריחים אדירים בדגם שהגיע מצ'צ'ניה. התושב שם קם בבוקר ואומר לעצמו "אני בן אבו־גוש גאה. אני מרגיש בבית". באולם המסגד בן שלוש הקומות יכולים להיכנס 2,200 איש. הבהאים מצידם יצרו אף הם בחיפה מקדש בעל ציר מדהים, אחד המונמנטים החשובים בארץ ישראל. אבל גם במקרה הזה לא מדובר במונומנט יהודי.
החוכמה הגדולה ביצירת קו רקיע היא להעניק לנו את התחושה שאנחנו בבית, את התחושה שאנחנו מצויים בדבר שגדול מאיתנו. המילה "מונומנטלי" מקורה מלטינית, ומשמעותה "לזכור". מונומנטלי משמעו בר זכירה. ולנו אין כזה.
בשכונת מגוריי, קריית מנחם, אפשר להבחין בשיכוני ענק שנראים כמו אוניות גדולות, אבל למעשה הם מונומנטים שמייצגים עוני. הם אינם מייצגים את הנשגב, אלא להפך: בדיוק את מה שכל אחד חולם לא להיות בתוכו. ובראש השכונה, מתנשא מעל השיכונים מגדל המים מהדגם הקיבוצי כדי להשלים את התפאורה העגומה.
בניגוד גמור לנטייה העכשווית להימנע מלהטביע את חותמנו במרחב, יהודים נהגו בעבר אחרת לחלוטין. בית הכנסת העצום בפירנצה נוסד בזמן האמנסיפציה באיטליה, ב־1870, אחרי שיצאו מהגטו. הוא המבנה השלישי בגודלו בעיר. בית הכנסת בטורינו גבוה עוד יותר ממנו. ולעומתם, היכן טביעת החותם שלנו בארץ ישראל? אנחנו מסתפקים בבתי כנסת במקלטים, בגיבוב מתנצל מדגם מירון, גולים מבחירה בארצנו כאילו אנחנו עדיין תחת אינקוויזיציה, מסתתרים שמא מישהו ילשין עלינו.
האם אנחנו מוכנים להכיר בעובדה שאנחנו חולים? אין שום עם שמתנהג כמונו. איך נוכל לחזור למולדת שלנו בלי לסמן את הטריטוריה שלנו ולהכריז "זה שלנו"? איך נוכל להתקיים כאן בלי לראות בכל בוקר את המונומנט הגדול שלנו, זה שיאפשר לנו לומר "הנה, אני נמצא דווקא במקום הזה כי הוא מסמל ומייצג אותי"? יש חלב אם ויש רמדיה או סימילאק. אנחנו הולכים עם הרמדיה, שנפסלה וגרמה לשיתוק ומחלות. איננו יונקים מהמקור.
א־לוהים מכונה בעברית גם "המקום". אין שום שפה אחרת שא־לוהים מכונה בה כך. הגיע הזמן, אם כן, שנמצא סוף־סוף את מקומנו.
