באופן מטריד, משבר הקורונה המתמשך לא פגע כלל במגמת ההתחזקות חסרת המעצורים של שוק המניות האמריקני. אחרי מנוסת בהלה רגעית בשווקים במרץ ובאפריל 2020, מדדי המניות המובילים התאוששו במהירות – ואז המשיכו לנסוק הלאה, כאילו הכלכלה האמיתית (פגיעה קשה בייצור ובסחר, פיטורים המוניים, משיכת חסכונות ושקיעה בחובות) אינה קיימת כלל. אלכסנדר טנצי ומייקל סאסו בבלומברג (30 באפריל) הבחינו שהשילוב בין העליות בבורסה ובין טראומת המגפה גרם למה שהם מסכמים בפשטות בכותרת כתבתם, "אמריקנים אמידים נוהרים לפרוש, בתודעה חדשה של 'החיים קצרים'". ה"מחר נמות" נראה ברור כל כך בימים אלה; אז למה לעבוד, ולא לחתור ל"אכול ושתה"?
לפי נתוני ממשלת ארה"ב, 2.7 מיליוני אמריקנים בני 55 ומעלה שוקלים לפרוש מעבודתם מוקדם משתכננו לפני המגפה; אלה בעיקר לבנים אמידים, שחסכו הון במשך כמה עשורים של עבודה, ובראותם את הברבור השחור של משבר הקורונה חששו בעיקר לסיים את חייהם כשלא הספיקו ליהנות מפירות עבודתם. התחזקות השקעותיהם גם במהלך השנה החולפת (ולא רק בבורסה, אלא גם בשווי דירתם המאמיר) מציבה בפניהם פיתוי רציני. לפי סקר פיו, בשנה החולפת גדל מספר הפורשים מקרב ילידי 1946 עד 1964 ב־1.2 מיליון יותר מהצפוי.
גל של פרישה מוקדמת עשוי לפגוע בשוק העבודה האמריקני, טוענים טנצי וסאסו. העובדים המבוגרים מנוסים יותר, יעילים יותר, ועובדים יותר שעות בממוצע מעמיתיהם הצעירים. לפיכך הם גם משלמים יותר מיסים, ופרישתם עלולה להטיל עול על הכנסות האוצר האמריקני. "מספר האנשים המצפים לעבוד מעבר לגיל 67 צנח לשפל של 32.9 אחוזים בחודש שעבר", מדווחים טנצי וסאסו, ומוסיפים שיותר עובדים מתכננים למשוך את הטבות הביטוח הלאומי האמריקני במועד המוקדם ביותר האפשרי, מאשר אלו שמתכוונים לחכות ולקבל בתמורה קצבה מוגדלת.
קבוצת הגיל הזו, בשולי דור הבייבי־בום האמריקני, נוטה להישאר במקום עבודה אחד זמן רב, ולפרוש מאוחר; המגפה עשויה לגרום לרבים מהם לפרוש מוקדם משתכננו (חלקם, יש לציין, לא מרצון: מי שאיבדו את עבודתם יתקשו למצוא עבודה חדשה, ואולי ייאלצו לפרוש בלי שהם מוכנים לכך). יועצים פיננסיים אמרו לטנצי וסאסו שהם מזהים בקרב רבים מלקוחותיהם את הגישה החדשה הזו – החיים קצרים, ועדיף לא לעבוד עד גיל הפרישה הרשמי, במיוחד אם אפשר.
גם תקופת העבודה מהבית או החל"ת הכפוי עוררה בקרב חלקם את המחשבה שאולי כדאי להמשיך בכך, ולא להידרש שוב לצאת לנסיעות ארוכות בפקקים בדרך למשרד. לקוח אחד שהיועצים סיפרו להם עליו יפרוש כבר בגיל 48: יש לו די כסף לכך, לדעתו, ואין שום דבר שמושך אותו לשוב לעבודה הדורשת ממנו לשהות 12 לילות בחודש הרחק ממשפחתו.
פורשת אחרת, שתצא לפנסיה בגיל 58 במקום בגיל 63, מודה שתוותר על חלק ניכר מהקצבה המצפה לה ממדינת מסצ'וסטס, אבל שאר חסכונותיה התנפחו מאוד בשנים האחרונות, והיא משערת שתוכל לחיות על חשבונם בלי שום תוספת עד גיל 92. "ראיתי הרבה אנשים שאיחרו לפרוש. הייתה להם שנה אחת של פרישה, ואז הם חלו ומתו", היא אמרה לבלומברג. "אני לא רוצה את זה".
