בשעות שתושבי עמונה חנכו את היישוב החדש עמיחי, בשבוע שעבר, ראש הממשלה נתניהו נחקר בביתו בידי המשטרה. כשהם התפזרו לבתיהם, נתניהו עבר למשרדו ופצח בשרשרת פגישות מדיניות. הן שיקפו את המהפך הסמוי מן העין, המתחולל ביחסי החוץ של ישראל. הפריחה המדינית הפריכה מזמן את בלוף הבידוד שניסו למכור לנו. תמונה מקסימה שלכד צלם לע"מ קובי גדעון מספרת את כל הסיפור. נתניהו נועד תחילה עם שר החוץ הצרפתי, ז'אן איב לה־דריאן. הוא עוד לא יצא, ושר החוץ הגרמני, הייקו מאס, כבר נכנס לבניין. "אנחנו צריכים לסיים בזמן, אחרת נסתבך עם השעון הגרמני", דחק נתניהו בדריאן. "כן, עם גרמניה לא כדאי להסתבך", השיב לו האורח. כששניהם יצאו החוצה, פגשו במאס הגרמני.
אף שבאותו יום נולדה התנחלות חדשה, מאס ודריאן לא אמרו על כך מילה, לא בהצהרה לעיתונות ולא בפגישה הסגורה. יתרה מכך, בצירוף נסיבות מפעים משהו, שני שרי החוץ האירופים הללו קרובים לעמדת ישראל בסוגיית איראן, ואדישים למדי לעניין הפלסטיני.
נתחיל בהייקו מאס, איש המפלגה הסוציאליסטית של גרמניה, שמינויו היה הפתעה מוחלטת. במשך חודשים ארוכים היה מרטין שולץ, לשעבר נשיא הפרלמנט האירופי, המועמד המוביל לכהן כשר החוץ בממשלתה החדשה של אנגלה מרקל. שולץ הוא מי שטען בעבר מעל בימת הכנסת שישראל גונבת מים לפלסטינים, ועורר את חמת הח"כים. אפשרות אחרת הייתה המשך כהונתו של שר החוץ הקודם, זיגמר גבריאל, שהתנגש עם ישראל חדשים לבקרים ופעל במרץ לגיבוש עמדה אירופית נגד העברת שגרירויות לירושלים.
כששמם של שני אלה נישא באוויר, בישראל נכנסו לכוננות ספיגה. אלא שנפתולי הפוליטיקה הגרמנית גרמו גם לשולץ וגם לגבריאל לוותר, והתפקיד נחת על מאס. בשנים האחרונות כיהן מאס כשר המשפטים של גרמניה, וכך הכיר את מקבילתו הישראלית, איילת שקד. אף שהוא משתייך לשמאל, מאס התגלה לה ולאחרים בישראל כחבר של אמת. "סולידריות גרמנית לישראל אינה רק מחויבות היסטורית יסודית בעבורי", הצהיר בשבועות האחרונים, "בשבילי היא אחת הסיבות העמוקות ביותר לפעילותי הפוליטית. בגלל אושוויץ נכנסתי לפוליטיקה". המילים הללו תורגמו למעשים. מאס הוביל את חשיפת שילובם של יוצאי המשטר הנאצי ב'גרמניה החדשה' מיד לאחר השואה, והוא הקול החריף ביותר נגד גזענות ואנטישמיות בגרמניה.
שלא יובן לא נכון: מאס לא סובב את הגה העמדות של גרמניה בנוגע לפלסטינים או לאיראן, ולא הסתיר שיש חילוקי דעות. בנוסף, לא הוא מעצב את מדיניות החוץ הגרמנית אלא הקנצלרית מרקל. אבל כשר חוץ תהיה לו מילה והוא בוודאי יוכל לסייע. כבר השבוע הטונים שלו נשמעו אחרת משל קודמו, שהלך למפגש מתוקשר עם 'שוברים שתיקה' במטרה מכוונת לריב עם נתניהו.
כמי שמחויב באופן טוטלי לישראל, מאס מבין היטב את הדאגה הישראלית מאיראן. לביקור ברמאללה, לעומת זאת, הקדיש שעתיים בלבד, וגם בהן קרא להם "לא לשרוף גשרים", כלומר לחדול מהנתק עם ארה"ב. על ישראל לא מתח ביקורת כלל, וזה לב לבו של המהפך. לא רק האמריקנים, אלא אפילו שרי חוץ של מעצמות אירופה מותחים ביקורת – אמנם מעודנת – על הפלסטינים ולא עלינו.
גם לה־דריאן הצרפתי אינו דומה לקודמו האובססיבי, לורן פביוס, שבימיו האחרונים בתפקיד התעקש לריב עם ישראל על כינוס ועידה בינלאומית. לה־דריאן, כמו מאס, כמעט לא הקדיש זמן בשיחה עם נתניהו לסוגיה הפלסטינית. היא כמעט לא מעניינת אותו. מנגד, איראן היא בעיניו איום חמור. לפני שבועות ספורים ביקר לה־דריאן באיראן, אך המארחים טרחו להשפיל אותו. שר החוץ הצרפתי הוא מגדולי מבקריהם של האיראנים באירופה, ובין היתר מקדם הטלת סנקציות מטעם האיחוד האירופי על איראן בשל תוכנית הטילים שהיא מקדמת. ב־24 השעות ששהה בארצנו, כך אמר לבני שיחו כאן, האירוע המטלטל ביותר מבחינתו היה הביקור ביד ושם. גם הוא לא אמר מילה וחצי מילה פומביות על העניין הפלסטיני – מצב שלא היה עולה על הדעת לפני שנים אחדות.
אחרי שלה־דריאן ומאס עזבו, ויממה לפני שחומו עלה והוא הוסע לבית החולים, קיבל נתניהו משלחת של 11 חברי קונגרס מהאגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית. בראש המשלחת עמדה ננסי פלוסי, מי שניצבה בראש תוקפי נאום נתניהו בקונגרס לפני שלוש שנים. על פי הנבואות השחורות כאן, פלוסי הייתה אמורה להחרים את נתניהו לנצח, אבל גם היא הצטלמה עם ראש הממשלה ולא השמיעה שום מילת ביקורת על ישראל. איכשהו המציאות שוב סירבה להתיישר על פי התחזית העיתונאית. קורה.
פח האשפה של בולטון
כאילו לא די באלה כדי ללמד על ההזדמנות הדמיונית שנפתחת לפני ישראל בעולם, באו בשבועיים האחרונים שני המינויים החדשים של דונלד טראמפ. תחילה היה זה מייק פומפאו, ראש ה־CIA לשעבר שטראמפ בחר בו כשר החוץ במקום רקס טילרסון. פומפאו מגיע מהאגפים הימניים ביותר במפלגה הרפובליקנית. ב־2010 נבחר לקונגרס בקולות של תנועת 'מסיבת התה', שהפכה בינתיים ל'שדולת החירות' – אחת הקבוצות המשפיעות ביותר על דרכו של הממשל הנוכחי.
פומפאו חריף כל כך בהתנגדותו להסכם הגרעין עם איראן, עד שבתקופה שלאחר חתימת ההסכם היה מזהיר אנשי עסקים באירופה ובארה"ב לא להזרים כסף לאיראן, "כי כאשר אהיה התובע הכללי ארדוף אחרי כל דולר שמישהו השקיע שם". באותם ימים בחירת טראמפ אפילו לא הייתה בדיחה, אבל מאז שהנשיא נכנס לתפקידו פומפאו לא עזב אותו. כראש ה־CIA היה מגיע מדי יום לתדרך באופן אישי את טראמפ על הנעשה בעולם. טראמפ גמל לו על הנאמנות במינוי הנחשק. ברקורד שלו אין התבטאויות ברורות על אופן ההתמודדות עם הבעיה הפלסטינית, אך בעת ביקורו בישראל לפני שלוש שנים נחשף לתחילת גל הסכינאות הערבי ותקף את הטרור במילים חריפות. הוא לא הציג חזון, אך נראה שהדבר נובע מאדישות ולא מאג'נדת שמאל חבויה.
מזכיר המדינה המיועד צפוי להיכנס לתפקידו רק בעוד כחודש, לאחר שיצלח את השימוע בסנאט. "פומפאו לא חברותי במיוחד, הוא פשוט אדם מבריק, מאלה שחושבים שהם תמיד הכי צודקים בחדר, אלא שבמקרה שלו הוא גם בדרך כלל צודק", אומר לוביסט אמריקני שמכיר אותו.
אחרי פומפאו הודיע טראמפ על מינויו של ג'ון בולטון ליועץ החדש לביטחון לאומי. בתפקידו האחרון, בממשל בוש לפני עשר שנים, היה בולטון שגריר ארה"ב באו"ם. "השמועה אומרת", מספר ליאור וינטרוב, מנהל ארגון ההסברה TIP, "שבכל פעם שאחד מעוזריו של בולטון היה מניח לעיונו הצעת החלטה עם ביקורת על ישראל, הוא היה משליך אותה לפח בתוספת קללה עסיסית. כך זה חזר על עצמו פעם ופעמיים ושלוש, עד שהם הבינו. אין טעם להציע. בולטון לא יעשה שום דבר שיפגע בישראל".
בולטון הוא מגדולי התומכים שקמו לישראל בארה"ב מאז ומעולם. מלבד העמדה הבלתי מתפשרת שלו נגד איראן, הוא מקדם מזמן רעיונות חלופיים למדינה פלסטינית. "כאשר יתברר שפתרון שתי המדינות סוף־סוף מת, יש לבקש מירדן לתפוס מחדש שליטה בחלקים מסוימים של הגדה המערבית", כתב לא מזמן במגזין רב־ההשפעה 'דה־היל'. באותה רוח הציע שמצרים תקבל על עצמה שליטה כלשהי על רצועת עזה, "במקום האילוזיה שנקראת פלסטין". על החלטה 2334 של מועצת הביטחון בגנות ההתנחלויות, אמר בולטון כי "אובמה דקר את ישראל היישר בפנים". בקיצור, מבחינת בולטון אפשר כנראה להקים עוד מאה עמיחי. השאלה היחידה היא: האם יהיה בישראל מי שיבקש?
